May one clean his glasses with a Tallis Gadol or Tallis Katan?

 

According to Halacha, one may clean glasses with the Tallis Katan, though some are stringent.

With the Tallis Gadol, one should not clean their glasses. However, even with the Tallis Gadol, if it is in order to be able to Daven and it is not really dirty, just to give it a shine, there is room for leniency.

 

Sources:

ראה במשנ״ב כא, יב, שהביא מהפמ״ג בא״א א ( ע״פ הט״ז שם ג – הובא בשו״ע אדה״ז שם ג), שלא להשתמש בט״ג גם לתשמיש שאינו מגונה. אבל בט״ק פשיטא דשרי. אבל ראה בכה״ח שם י, שהחמיר טפי, שלא להשתמש גם בט״ק שבימינו המיוחד למצוה אפי׳ לתשמיש שאינו מגונה. ואולי הכי איכא למישמע מתחילת דברי הט״ז שם, שטלית בשו״ע מיירי בבגד העשוי למלבוש ובו ד׳ כנפות ונתחייב בציצית, ולא נעשה למצוה. אבל בהמשך דבריו משמע שהעיקר אם עשוי רק להתפלל בה. וראה גם לבו״ש עהט״ז. ועוד ועיקר, שבסיום דברי הט״ז כותב להדיא שבט״ק אין לחוש. אמנם, שוברו בצדו, שכיון שפי׳ הטעם להיתר מחמת שהוא מכוסה, משמע שזהו רק בהליכה לעשות צרכיו, הא לא״ה אין להשתמש בו לדבר חול. ובאמת, מכללות ד׳ הט״ז בישוב סתירת המחבר בין חוטי ציצית שנפסקו שהתיר לזורקן לאשפה (בס״א) וטליתות של מצוה שבלו שאסור לקנח בהן ולהשתמש לדבר מגונה (בס״ב) משמע שעיקר החילוק הוא אם הוא בגד העשוי למלבוש או טלית המיוחד למצוה, ובטלית למלבוש מותר דבר מגונה (גם בציציות – ראה לבו״ש. ויל״ע) ופשטות ל׳ המחבר טליתות של מצוה, שכולל גם ט״ק, ובכל גוונא מיירי, גם באינו מיוחד לתפלה.

[ובעיקר הסתירה, ראה ברכ״י טו, ד בשם ח״א ליישב, שטלית חמור מציצית ודחה דבריו. ובברכ״י כ׳ שאין איסור בדבר מגונה, והוא מנהג טוב וסלסול בעלמא. אבל בשו״ע אדה״ז שם גרס ״ואינו מותר לקנח״ ולא ואינו רוצה לקנח כבגי׳ אחרות, שהביא בברכ״י. ובאמת גם להל׳ אינו רוצה לקנח אין ראי׳, לפי שבמקורו הוא לענין מוקצה, ראה מקו״ח ומאמ״ר. ובמקו״ח פי׳ שזריקה לאשפה אינה מגונה כ״כ, ודלא כברכ״י שם. וכ״מ בפמ״ג במ״ז ג. וראה ביהגר״א תרסד, ח – ראה בי׳ דבריו בידות המשנה כא, ביד המלאה ז. ועד״ז בערוה״ש ד, שאשפה לאו דוקא. ועיי״ש ה. וראה ידות המשנה בהערות ליד הרחבה כא. וצ״ע בדעת אדה״ז בכל הנ״ל. וממה שרק בס״ג פירש דקאי בטליתות שלנו שמיוחדים רק להתפלל, אף דבתראי דרכם לפרש יותר, משמע קצת שלפנ״ז קאי גם באינם מיוחדים לתפלה. ולפי פשוטו, ל׳ טליתות של מצוה היינו שי״ב ד׳ כנפות, ולשלול טלית דעלמא. וראה לקמן בדברינו. כן מדבריו בס״א עולה שאשפה כמוה כזריקה במקום מגונה. ואא״פ ליישב שגם כשבלה אינו בודל עצמו, שעומד למצוה, דמיירי משיירי פרוסמאות, ראה במקורו, בר״ן שבת מח, ב בדפי הרי״ף. אבל מסתבר כתי׳ שבמקו״ח שזריקה לאשפה א״ד לשימוש מגונה. ופי׳ ״זורקן״ בס״ב – היינו גם לאשפה. וסמך אמ״ש לפנ״ז בס״א ב׳ הדעות, אי מותר לזרוק ציצית שנפסקו לאשפה או לא. וכש״כ בטלית דקיל טפי. כן להעיר שלאדה״ז גם הרמ״א לא ס״ל להחמיר מדינא בציצית שנפסקו שלא לזורקן, ורק למחמיר ומדקדק במצות (אבל ברמ״א גופא אפ״ל שמש״כ למחמיר ומדקדק קאי רק לענין חיוב גניזה)].

ועוד, שלדברי הט״ז, שכוונת המחבר בדין טליתות שבלו קאי על טלית של מצוה דוקא, וכל׳ המחבר, א״כ את״ל דקאי רק בט״ג, לישתרי תשמיש מגונה בט״ק. והוא פלאי.

ובאמת גם בד׳ הפמ״ג משמע שההיתר בט״ק הוא מד״ע, ״ולי ההדיוט״, וחולק עהט״ז. וכן כתב להדיא בפמ״ג, שלט״ז בלובש על בגדיו אסור. ול׳ המשנ״ב דחוק קצת. וכבר העיר בזה בידות המשנה ביד הרחבה טו. הן אמת, שגם בכה״ח שם נראה שאינו מד׳ הט״ז, והוא מד״ע. וגם במחה״ש ובערוה״ש ו ועוד העתיקו החילוק בין ט״ק לגדול בשם הט״ז.

אבל בל׳ אדה״ז משמע יותר שהעיקר מה שאינו עשוי להתפלל. אלא שאדה״ז השמיט סיום דברי הט״ז. ומהרצאת דבריו משמע שההיתר בט״ק הוא ככל בגד של ציצית, שבכניסה לביה״כ אינו ביזוי למצוה כ״כ. ועצ״ע בלשונו בס״ד שנקט טליתות של מצוה סתם ולא פירט דקאי בשלנו, ודומה ללשונו בס״ב. ואולי מובן מעצמו כיון שבא בהמשך לשלפניו.

והנה, בגדר תשמיש מגונה, ראה שו״ע שם ב, ואדה״ז שם, דהיינו לקנח עצמו. ובסדר ברכות (קראקא, שמ״ב) ע׳ מב, ליזהר שלא לקנח ליחות פיו וחוטמו, והובא במקו״ח שם ב ובקיצור הלכות ב. וראה בא״ח לך כא. (וצל״ע מש״כ במעשה איש א, ער. ב, קא).

אבל בקובץ תשובות א, ג, שניקוי משקפיים אינו מגונה לפי שדרך לעשות גם בבגדים הכי חשובים. אלא שכמדומה שאין בנוהג שבעולם לעשות כן בבגדים חשובים ביותר (ורק בחולצות וכדומה ולא בבגד עליון, ובפרט החשובים ביותר). אלא שבלא״ה י״ל שאי״ז בגדר גנאי כיון שאי״ב לכלוך להדיא. ובפרט במצחצח רק להבריקו. ופשוט, דמיירי התם רק בט״ק, כבל׳ השאלה שם, שבט״ג אסור גם בתשמיש חול גרידא.

אבל ראה נפש דוד להאדר״ת סז, (ירות״ו תש״ע – ע׳ קיח) שמנקה בתי עיניו מהבל העינים, בטלית או ט״ק, רק כשעוסק בלימוד התורה. ונראה מדבריו שהוא למיגדר מילתא בעלמא. ואולי שמעיקר הדין, אפשר להשתמש בתשמיש חול, כדעת העו״ת שם ד, הובא בא״ר א, ובמשנ״ב שם, שהאיסור רק בציצית (כבשו״ע שם א), ולא בטלית, וכפשטות משמעות השו״ע שם ב. (וראה בא״ר משה״ק. תהל״ד ד. תורת חיים סופר ב). ולהעיר משו״ת הרמב״ם בלאו רסח: מותר ליכנס בטלית מצויצת לביה״כ ולדורסה ברגל ולהשתמש בה ולפורשה. איברא, שלדידן דקייל״ן שאינו נכון ליכנס בטלית לביהכ״ס, הדרינן למילתא קמייתא שאין להשתמש בתשמיש חול.

[ואולי כיון שהוא רק בגדר ״אין נכון״, וכדברי הט״ז שהוא מצד ״דרך ארץ״, יש מקום לקולא. ולהעיר שיש שכתבו בשמו שהוא איסור. אלא, שמסברא השתמשות בדבר חול חמור טפי מכניסה לביהכ״ס. ואף שבכניסה לביהכ״ס נכנס גם עם הציצית, משא״כ ההשתמשות שהיא עם הבגד – הרי לט״ז משמע שטלית המיוחד למצוה חמור מגוף הציצית של טלית העשוי׳ למלבוש, ראה לבו״ש שם, וכנ״ל. ויתכן בכוונת הט״ז שאחרי שנכנס לביה״כ אין נכון שיתפלל בהן].

וראה הליכות שלמה תפלה ג, בדבר הלכה יט. שבה״ל יא, רכט. משנ״ה תנינא ד, רל (יד, רל). רבבות אפרים ב, י. ה, רפג. ז, רסד. רפו. רצט. שב. ח,  תכה. אבני ישפה ד, טז, ד. שפתי נבונים או״ח כב. חיי הלוי ג, ב. דברי שלום ג, ט. ארח״ר ג ע׳ קצ. ועוד.