?האם יש מצוה בישיבה מועטת בסוכה

 

שאלה:

לכבוד הרבנים הגאונים.

ידועה דעת כמה פוסקים שאדם שנכנס לסוכה ולא אוכל בסוכה, כגון בסוכת חבירו, חייב לברך על עצם הישיבה בסוכה. השאלה היא אדם שנכנס לסוכה לדקה אחת, האם יש לומר שלא מקיים מצוה כלל ולא יצטרך לברך, אלא רק אם שוהה בסוכה זמן חשוב, כגון עשר דקות או רבע שעה.

שמעתי היום מחכם אחד שליט”א שאמר שהנכנס לסוכה לדקה אחת לא מקיים מצוה כלל. וכן הנכנס לסוכה לשתות מים לא מקיים מצוה כלל, כי זה ארעי ולא קביעות. ומה שכתוב בשו”ע סימן תרלט, ב ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי’ מים, הרי זה משובח – היינו רק משום דהוי חיבוב מצוה אבל לא מקיים בזה מצוה. האם הוראה זו נכונה?

 

מענה:

קשה לומר שאינו מקיים מצוה כלל שהרי לכמה דעות בכל רגע מקיים מצוה, וכמפורש בראשונים, במהרי״ל הל׳ סוכה. ולכמה ראשונים מברך אפילו עשר או מאה פעמים ביום כל פעם שנכנס. והרי ל״ש מאה פעמים אלא בשהי׳ מועטת, אא״כ נאמר דגוזמא נקטו. וכן נהג הגר״א, ש״ברכת סוכה מברך בכל פעם שנכנס אפילו מאה פעמים ביום” (מעשה רב ריח). וגם בשינת עראי – בשיעור מועט מאד – חייב בסוכה ומקיים מצוה.

אמנם לדינא מברך רק בטיול. וראה שבלי הלקט סוסי׳ שמז שנסתפק אם לברך בישיבה מועטת. ובארחות חיים סוכה לט שביוצא ונכנס אינו טיול. ולהעיר מל׳ הגהות סמ״ק צג, עד, שהביא במג״א תרלט, יז: והמברכין ואין אוכלים שם רק יושבין שעה אחת טועים הם כי בעינן תשבו כעין תדורו וקרוב לומר דהוי ברכה לבטלה. ומשמע שאי״ז רק מחמת דעת ר״ת שמברכים רק בשעת אכילה, אלא שגם על גוף הישיבה ל״ש לברך כשאינו ״כעין תדורו״ והוא רק ״שעה אחת״.

אבל אכילת עראי הרי פטורה מהסוכה. וראה גם במאירי סוכה כח, ב, בהחילוק בין אכילת עראי לשינון או טיול. וכן בהולך לגבות חובו – ראה משנ״ב תרלט בשעה״צ צג, בשם גדול אחד. וצ״ע במקו״ח תרלט וכש״כ אם אכל פרי או שתה יין. ואולי גם בזה כוונתו כששוהה שם. וראה כעי״ז בדע״ת תרלט, ח בשותה משקה חם.

וכ״ז רק לענין ברכה אבל לא לענין קיום המצוה. וית׳ עוד לקמן בעז״ה.

ובאמת, נפק״מ בשאלתו גם להדעות שמברך תמיד על כניסה לחוד כדעת הרי״ף, וכמנהג הגר״א. כן יש לחקור ביצא יציאה גמורה והפסיק הפסק גמור – למר כדאית לי׳, ונניח לצורך הענין שהשיעור הוא שעה ושתים כבשו״ע אדה״ז – אלא שבאמצע שיעור ההפסק דשעה ושתים שהה לרגע קט בסוכה, האם נאמר שאין כאן הפסק. ואולי מקום לחלק בין דבר שעשה בכוונה שתהא בסוכה, לדבר שאין נפק״מ אצלו אם הוא בסוכה או בחוץ (כסברת המשנ״ב שם בשם גדול אחד בטעם שאינו מברך בנכנס  לגבות חובו. ובאמת משמע מזה שלולא טעם זה מברך גם כשהוא שהי׳ מועטת. וצע״ק דמשמע שאם הוא בכוונה שיהא בסוכה מברך. ולפ״ז באכל מאכלים הפטורים מסוכה מברך. אבל ברבינו מנוח סוכה ו, ו שאינו מברך אף דס״ל שמברך גם על טיול דכל מידי דסוכה בעי ברוכי – ראה שם ט. וכן בשו״ע אדה״ז תרלט, טו מפורש שגם בזה אינו מברך ורק בטיול. וסברת המשנ״ב מצינו כדוגמתו בגוו״ר או״ח ד, ו, אבל בשינוי, וראה שם בדעת רבינו מנוח. ושם כתב בטעמא דמילתא שאינו מברך בפירות, שדעתו בשביל פירות ולא בשביל ישיבת סוכה, ולית בי׳ מצוה חשובה כ״כ ואין לו לברך. וראה גם באר יעקב תרלט, כט.  וצ״ע אם תרתי קאמר, דלאו רישא סיפא. ובאמת מחלק שם בין נכנס לישב לנכנס לאכול פירות. ובכל אופן, משמע דלכו״ע קיים המצוה, ולא נחלקו רק בנוגע לברכה).

ולכאו׳ אפ״ל לרא״ש סוכה ד, ג, דפי׳ תשבו תתעכבו שאינו מקיים מצוה ללא עיכוב. אבל צ״ע לחדש כן ללא מקור. ובפשטות כוונתו שעדיין הוא עובר לעשייתו לפי שהמצוה נמשכת, ואין המצוה במעשה הישיבה לחוד – כ״מ שם להדיא. וראה גם פי׳ התפלות והברכות לר״י בן יקר ע׳ ס.  וכש״כ שכ״ה להדעות שישיבה בסוכה היינו מעשה ישיבה, ושבעמידה אינו מברך – שלפ״ז אין המצוה על התעכבות כלל. ובמ״מ סוכה ו, יב שמיד שנכנס התחיל לקיים המצוה. אבל ברמב״ן פסחים ז, א בטעם הברכה בל׳, שעיקר מצות סוכה אכילה ושתי׳ כעין דירה ומשעה שנכנס שם לא קיים מצות סוכה. וצ״ע. ואולי כוונתו לעיקר המצוה. ועיקר כוונתו, דלא סגי בכניסה לחוד. ובעיטור כת״י, נדפס בקובץ מורי׳ גל׳ תכז ע׳ ה,  שאינו יוצא יד״ח בישיבה מועטת שעיקר המצוה עדיין עליו ולכן עובר לעשיית המצוה הוא. (וע״ד המובא בכ״מ במה שנהגו בסוכת ביהכ״נ שעושים ישיבה בעלמא דלא יצאו ידי חובתן – ראה תשוה״ג הובא בס׳ המנהיג. ולאידך בתניא רבתי פד, שיושב מעט ומברך. ובשבה״ל דל״ג מטיול). ועוד דקאי התם בנוסח הברכה ור״ל שאינו בגדר ״לישב״ שבברכה, שהוא לדור. ולאידך, גם לרא״ש ולמ״מ שהמצוה משעה שנכנס, אפ״ל שרק בנכנס לצורך התעכבות מתחיל קיום המצוה משעת הכניסה משא״כ בנכנס לרגע.

ובכל המקומות שמצינו שכתבו שבישיבה מועטת אינו מברך – וראה מה שכתבנו לעיל – אין הכרח שאינו מקיים מצוה אלא שלא תיקנו ברכה על ישיבת עראי. וראה גם ל׳ העיטור ״לעמידת קבע״. וג״ז לענין ברכה דייקא. וכדמוכח גם בלשון הגהות הר״פ לסמ״ק, הובא במג״א תרלט, יז שקרוב לומר שהוא ברכה לבטלה, ועכצ״ל דהא דמספק״ל לגבי הברכה, כיון שסו״ס איכא מצוה. (ומה שכתב בלישנא דבעינן תשבו כעין תדורו – היינו לענין הברכה ג״כ. ויל״ד, שאפ״ל בטעם שהוא ברכה לבטלה בישיבה שעה אחת שאינו כעין תדורו ולא קיים מצותו). ומוכח גם ממש״כ במג״א שם לברך אחרי האכילה על השהי׳ שלאמח״כ אף שעומד לצאת מיד. וכה״ק באלף למטה תרכה, קג. וראה הגהות לבו״ש למג״א שם.

ובעצם הענין, נוסף לההכרח מזה שמקיים מצוה בכל רגע, לכאורה כן מוכרח גם לאידך מהדעות שבכל רגע שאינו שוהה בסוכה עובר בעשה. וכן מזה שנטילת לולב בסוכה מצוה מן המובחר כל׳ אדה״ז בסדר נטילת לולב ושינה מל׳ האריז״ל. שכתב שטוב לברך ותו לא. אלא שי״ל שהוא מצוה מן המובחר מחמת מצות לולב ולא מחמת סוכה. וראה בארוכה לקו״ש כב ע׳ 125.

ומסתבר שגם בשותה מים בסוכה י״ב קיום מצות סוכה, ושמה״ט משובח, וראה גם שנו״א ברכות א, ג במה שאינו הדיוט לפי שהיא מצוה (אבל בכ״מ כתבו ליישב באו״א ומשמע דס״ל שאינה מצוה, וכן ממה שאמרו בגמרא דקמ״ל שאינו יוהרא) אלא שלא חייבוהו בכך, שאף בביתו אוכל אכילת עראי חוץ לביתו. (אמנם בר״ן כתב דלא הוי כעין תדורו. ומשמע שאי״ב קיום, אא״כ נפרש שזה גופא כוונתו, שאינו מקפיד לאכול בדירתו דוקא, אבל לא שאי״ב קיום. ובמשנ״ב תרלט, יב כייל להו כחדא). אבל בתשוה״נ א, שעח ר״ל שאי״ב מצוה כלל. וראה גם שם ו, קמז. וכן מצינו בחי׳ הגרד״ל שליט״א סוכה י, שאינו מקיים מצוה ואינה נאסרת בהנאה מחמת שתיית מים שם. ור״ל שהיא פעולת מצוה ולא קיום מצוה. וכבר חקרוהו באם צמא ואין סוכה אם מקום שיחמיר, שאם החומרא מחמת קיום מצוה הרי בין כך לא יקיים. אבל בירושלמי הובא במג״א תרמ, טז מוכח שיש מקום להחמיר. ואולי לפי שעוד טעם לחומרא, נוסף לקיום המצוה, משום מיגדר מילתא – ראה גם שו״ת שו״מ רביעאה ג, יא.

ובכ״מ אכן מוכח לחלק בין חובה לקיום במצות סוכה – ראה ס׳ הישר לר״ת בשו״ת ע, לענין טיול. תוס׳ ריה״ח ברכות יא, ב. ועוד מצינו כן בכ״מ. ובס׳ הישר מפורש גם לגבי פירות, דאע״ג לא בעי סוכה מצוה עביד. ובחי׳ הגרד״ל הזכיר שנעלם ממנו מקומו בס׳ הישר. וברוך ה׳ שהחזרתי אבידתו. אלא שלדבריו יכול להעמיד גם כאן שהיא פעולת מצוה ולא קיום מצוה.

אמנם, אף אם נאמר שאין מצוה בהשתי׳ גופא, אבל לכאו׳ איכא מצוה מחמת הישיבה בשעת מעשה, אף שאינו חייב בה. אלא שי״ל שאם נכנס בשביל השתי׳ ולא בשביל הישיבה לא קיים המצוה.  ומצינו בראשונים דאיכא דסברי שמברך על אכילת עראי ג״כ מחמת שהחמיר ע״ע שיהא בסוכה – ראה מאירי ומכתם  סוכה כח, ב. ארחות חיים לולב ל.  ובמאירי הביא דעת חכמי נרבונא שגם חייב לברך ולא רק שרשאי בכך. ואף דלא קייל״ן הכי, אפושי פלוגתא לא מפשינן לומר שנחלקו גם אם מקיים מצוה. ובמאירי שם: וכש״כ שהברכה על ישיבה. ומשמע שבכלל האכילת עראי גם גדר ישיבה בסוכה אף שכניסתו היא לשם אכילה. וא״ש הלשון בר״ן שמי שאינו מחמיר ל״ה כמי שאינו מדקדק במצות. ובמאירי שאי״ב נדנוד עבירה, לפי שבאמת מקיים מצוה, אלא שאין חובה לדקדק בכך. ובבכור״י תרלט, לח משמע קצת שאי״ב קיום, ממש״כ בפטור מחמת טירחא, דעדיף משתיית מים שמקיים מצוה. ויל״ד.

וקצת ראי׳ מקושיית המג״א ח, יח בסתירת דעת המחבר שבטלית מברך בפשט ע״ד לחזור ולהתעטף משא״כ ביצא מסוכתו ודעתו לחזור, דלכאו׳ אפשר ליישב בקל ששיעור הפסק הוא בהתאם לזמן קיום המצוה, ומשך שיעור קיומה (ראה גם אג״ק ג ע׳ רי), ובסוכה שמצותה בשהי׳ דרך התעכבות אין יציאה קצרה בגדר הפסק משא״כ בטלית שיוצא גם בלובש לרגע.  גם י״ל שבסוכה המצוה היא בקביעות דייקא, וכשיצא לרגע לא נפסקה הקביעות, משא״כ בציצית כל שאינו מעוטף נתבטלה המצוה. (וראה בפמ״ג שם כעי״ז, אבל באו״א קצת , שבסוכה דרך המצוה שתהא כבביתו, שדרכו לצאת לשעה קלה, אבל בטלית כשפשט טליתו נתבטלה המצוה, גם בדעתו לחזור ולהתעטף. אמנם, מסברא אפ״ל גם איפכא, שבדבר שדורש קביעות, כשיצא נתבטלה קביעתו, משא״כ בטלית שהעיקר שאינו מסיח דעתו). ומזה של״כ המג״א ליישב כך מוכח דלא שמיעא לי׳ הא.

אבל בידי חיים תרמג להבא״ח שאם יושבים מעט בסוכה והולכים לדרכם אין מקיימים מצות סוכה. והוא חידוש גדול. ואולי כוונתו דלא סגי בכך. ותו לא. ובמקורו בלבוש שם תרמג, ב כתב רק בנוגע לעובר לעשייתן, וכברא״ש, שתשבו היינו תתעכבו, ולא שישב מעט וילך לדרכו. אבל לא שלא קיים מצוה.  ובשו״ע אדה״ז שם ב: שעיקר המצוה היא העכבה והקביעות. ומוכח שגם ללא קביעות איכא מצוה.  ולהעיר גם מאבודרהם בטעם שמברך כל שבעה, דלא כמצה – ״שאא״פ שלא יעמוד מעט בביתו או יישן מעט ואותו מעט צריך לעמוד בסוכה״.

 

 

#31143