Can a father demand from his child to Daven a particular Nusach?

 

Do my parents have the power to make me do whatever they want?

The mitzvah of kibud av v’eim (honoring one’s father and mother) is the obligation to tend to one’s parents’ needs and to interact respectfully with them. But what if parents request something of their children that is not an immediate need, nor is it to their benefit? What if they don’t want their child to daven a particular nusach (text for davening used by a particular community) or disapprove of their son going to the mikvah? Can they forbid their child to eat certain foods or demand that the child wear a sweater even when the child feels hot?

There are poskim who maintain that the mitzvah applies only to things that are of direct benefit to one’s parents, and one would accordingly be free to disobey extraneous orders. In practice, there are many variables that need to be taken into account: are the parents attempting to influence their child to do mitzvos in a certain manner? Are they demanding something which will cause their children suffering or threatens their shalom bayis? Is the child disobeying them in their presence, or out of eyeshot? Is the disobedience causing the parents anguish? Is the child a minor who is living at home and/or being supported by their parents?

In view of the many factors involved, a rav should be consulted in instances where parents might be overstepping their bounds, and he should attempt to offer a halachic resolution while ensuring that the relationship remains amicable. Of course, it’s best for both parties to endeavor to steer clear of confrontation in the first place, since children must also avoid violating the mitzvah of mora av v’eim (awe of father and mother). Parents, on the hand, should be conscious of the fact that they could be transgressing lifnei iver (creating a situation that will cause their child to stumble) if they make demands on their children that they know they’re unlikely to obey. Ultimately, an understanding should be reached between parent and child that lays the groundwork for a good relationship and avoids conflict.

 

Sources:

דבר זה נפתח כבר בראשונים כמלאכים, שכתבו בכ״מ שכל שאינו לטובתו של האב אי״ב משום כיבוד או״א. ובל׳ אדה״ז באג״ק (ספ״א. ובמהדו״ח סמ״ו) בענין זה: “ואין דברי ר״ח בתוס׳ [יבמות ו, א ד״ה שכן] ורשב״א [יבמות שם ד״ה מה להנך], וכ״כ ג״כ בשיטה מקובצת ספ״ק דב״מ [לב, א ד״ה יכול] בשם רמב״ן ורשב״א [שם], צריכים חיזוק״.

וכ״ה אצלנו בחי׳ הרשב״א והרמב״ן שם. חי׳ הרמב״ן יבמות שם. ומפורש יותר בחי׳ הריטב״א ב״מ ויבמות שם. וראה בהגהות המהדיר לשם. ועיי״ע בד׳ שאר הראשונים ביבמות ובב״מ (ומהם: תוס׳ הרא״ש, רבינו פרץ, ועוד). וכ״ה במ״מ אבידה פי״א הי״ט. וכן פי׳ בערול״נ בדעת רש״י יבמות שם. וכ״פ למעשה בשו״ת מהר״ם מלובלין סי׳ קלו. וכן נקטו עוד כו״כ אחרונים.

וכבר האריך בכ״ז אאמו״ר זצ״ל בספרו שערים מצויינים בהלכה עמ״ס ב״מ (שם ד״ה אמר לו, ועו״ש בד״ה קמ״ל (בקטע המתחיל: ובענין חומרא)). ועמד וימודד אר״ש, והביא כל כת״ב הקדשים בית ה׳, והלא כל האר״ש לפניך.

ולא נצרכה אלא להעדפה, כברא דאשתדל בתר אבוי, במה שהעיר אאמו״ר שם בד׳ הגר״א (ביהגר״א יו״ד סר״מ סקל״ו) שר״ל בדעת הרשב״א שרק לענין לדחות לאו אי״ב גדר מצוה, והעיר שם שמד׳ הריטב״א מוכח שהכוונה שאי״ז מצוה כלל – שבאמת כ״ה גם בד׳ הרשב״א עצמו בב״מ שם.

והנה, מה שהביאו מקצת חכמים ממילואים לתוס׳ ישנים (מכת״י) יבמות שם, שכתב שבכה״ג ה״ז עשה גרוע שאין בכוחו לדחות לאו של תורה – אינו שייך לכאן כלל, וכוונתו שבמחמר ה״ז רק הכשר להכיבוד, בכדי להאכילו. ולא נחית כלל לענין מי שציוהו אביו לחמר וכו׳.

והנה בס׳ המקנה (קדושין לב, א ד״ה ת״ר) ר״ל שמ״מ יש בזה משום מצות מורא, שבאינו שומע לקול אביו ה״ה בכלל סותר דבריו. אבל בשו״ת מהרי״ק שרש קסו כ׳ להדיא ש״אין כח באב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא״. (וראה בגו״א ר״פ קדושים. הגר״י פערלא לרס״ג ח״א קב, ב. הנסמן במצות המלך צימענט מצ׳ ריא. ועיי״ע דברות משה קדושין סי׳ נ סקי״ד).

ואף שבאג״ק אדה״ז לא נחית לזה, מ״מ מזה שהכריח אדה״ז כדעת שו״ת מהרי״ק בד״ז – ה״ז ידים מוכיחות בדעתו גם בזה. ואף שגם מעצם הענין מוכח כן, במה שהתיר להם שם להתפלל שלא כרצון אביהם – הרי התם מיירי שלא בפני אביהם, וממילא לכמה דעות אי״ז בכלל מורא.

אולם, המעיין בלשון המקנה גופי׳ ישר תחזינה עינימו, דמיירי באופן שאין להבן הפסד מזה, שרק בכה״ג ה״ז בכלל מורא. משא״כ כשיש לו הפסד אי״ז בגדר סותר דבריו כיון שיש לו טעם בדבר. ויל״פ כן גם בדעת מהרי״ק עצמו. וראה בעזר מקודש לשו״ע שם שר״ל שבנושא בשביל ממון מוטלת עליו חובת כיבוד או״א. ויל״פ כנ״ל, שאי״ז טעם הגון להיות סותר דבריו מחמתו.

ודבר חידוש מצינו בד׳ אדה״ז שם שכ׳ של׳ הגמ׳ (קדושין שם) ״איזהו כיבוד וכו׳״ – מ׳ שזהו דוקא, ועיי״ש ע״פ הירושלמי (קדושין פ״א ה״ז) שהוא במנין מכוון ומדוקדק של ה׳ דברים. (וראה בשו״ת הרב״ז ח״ג סכ״א ע״ד חילוקי הגי׳ ואופן החשבון של הה׳ דברים).

וצע״ג שהרי כתב הרמב״ם בפיה״מ שם שהם רק דוגמאות. וראה במאירי שם: בכל מיני כבוד. וברמב״ם ממרים פ״ו ה״ג: ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים את הרב. ואף שלא נזכר בשו״ע, הובא כן בטור וברמ״א ס״ד. (ולהעיר גם מהקדמת תקו״ז: ולמעביד לגרמי׳ לגבי׳ כעבד ושמש). והעיקר שכמה אופני כיבוד מצינו בש״ס ובראשונים שאינם בכלל חמש אופנים הנ״ל.

ולחומר הנושא עכצ״ל שאין הכוונה כפשוטה, ולא בא כ״א להוציא דוגמאות שאינן דומין להנ״ל, כיון שאין לו שום הנאה מזה. והיינו שכל שאר מיני כבוד של הנאה ה״ה פרטים המסתעפים מחמש אופנים הנזכרים. ושו״מ מש״כ מזה בקובץ מגדל דוד חו׳ ו ע׳ 69, ועיי״ש פענוח שאר ד׳ אדה״ז שם בטוטו״ד.

ומ״מ י״ל שפיר דלא מיירי מהרי״ק אלא באופן יש לו הפסד או צערא דגופא, וכמשמעות דבריו שם, שגם למ״ד שהוא משל בן – באופן שאין האב נהנה מזה א״צ להפסיד. ועפ״ז יל״פ כן גם בד׳ התוס׳ קדושין שם ד״ה רב יהודה, בסו״ד: כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו. וכן פי׳ בשו״ת אגדת אזוב יו״ד סט״ו, עיי״ש באורך בסוגיא זו. ועד״ז בשו״ת יד אליהו רגולר ח״א סי׳ מ. אבל בדעת אדה״ז מ׳ קצת דלא חילק כנ״ל.

ויש שכתבו לחלק באו״א, שמ״מ אסור לבזותו, גם כשאין לאביו הנאה מזה (ראה בכיו״ב שו״ת משיב דבר ח״ב סי׳ נ). וא״כ בכל כיו״ב צ׳ עיון היטב וחקו״ד שאי״ב משום בזיון האב (או צערו. ואכ״מ בזה). וכ״מ מהא דזרק אביו ארנקי לים, שביאר בשו״ת מהרי״ק שם, דהתם שאני, לפי שאין הבן רשאי להכלים אביו בשביל ממונו. והביאו אדה״ז ג״כ לעניננו, בנוגע כיבוד אביו כשאי״ל שום הנאה.

וראה סברא מחודשת בשו״ת מהרש״ם ח״ב סרכ״ד סקי״ד, שבמצווה לטובת בנו ה״ז כאילו שייך האב בגווה, עיי״ש שהוכיח כן מכ״מ.

ויתכן שג״ז בכלל כוונת אדה״ז במש״כ ״ויש בזה עוד לדבר הרבה ליישב המקומות הנראים כסותרים לכאורה״. ולפ״ז, ד״ז ל״ש רק בדבר שאין לאב שום תועלת מזה, גם לא תועלת וטובת בנו. אבל דוחק גדול להעמיד הדברים באוקימתא דחיקא.

ובאמת, מצינו לכמה מאחרונים שהקשו מכ״מ בש״ס ופוסקים דמוכח להדיא גם כשאין הנאה לאביו ה״ז בכלל כבוד. והנה בכמה מהנ״ל היינו בדבר שנוגע באיזשהו אופן לאביו ולכבודו, וממילא ה״ה שייך בגווה, וע״ד ד׳ רעק״א (בשו״ת מהדו״ק סס״ח ד״ה ומעתה) שיש עוד אופן של כבוד, לרוממו ולגדלו וכו׳. ועפ״ז, כל הדברים האלה הוא רק בדבר שאינו ענין של הנאה ולא של כבוד וגדולה.

או״י כסברא הנזכרת, שמה שמצינו עוד עניני כבוד עד״ז, היינו רק שי״ב משום מצוה קיומית של כבוד, ויתכן גם חיובית, אבל אי״ז חובה עליו כשמפסיד עי״ז.

ועפ״ז אולי יש ליישב בדוחק משמעות ד׳ שו״ת תרוה״ד סי׳ מ, שג״ז בכלל כבוד. וילע״ע.

ועדיין י״ל (בדוחק קצת) שגם לדעת מהרי״ק, בדבר שנוגע לבריאות הבן והאב מצטער מזה, לא אמרינן דאיהו היא דמצער נפשי׳, ואיבעי לי׳ ליתובי דעתי׳ (כסברת כמה אחרונים). וראה מזה בשמ״ב לאאמו״ר שם. וכ״כ כו״כ לחלק עד״ז. ועדיין צ׳ ביאור ובירור בכ״ז.

וראה שקו״ט בד׳ אדה״ז (נוסף להנסמן לעיל) במשנת יואל ע׳ כה ואילך. קובץ יגדי״ת חו׳ לז סי׳ קעא.

ובכללות הענין – ראה ליקוטי בתר ליקוטי, בשו״ת ויברך דוד הל׳ כיבוד או״א ספ״ה. אנציקלופדיא תלמודית ערך כיבוד או״א הע׳ 218 ואילך. קובץ עץ חיים באבוב גל׳ כא ע׳ קטו ואילך

ובכל אופן, הדבר דורש זהירות יתירה, שגם באופן שמצ״ע אי״ב משום כבוד ומורא, ה״ז יכול לגרום בעקיפין להעדר מורא וכו׳. וגם יכול לגרום למחלוקת שלא לש״ש ח״ו. ועל המורה לשקול היטב מה לקרב ולרחק. וגם באג״ק שם, לאחרי האריכות ע״ד ההלכה בגדרי מצות כיבוד או״א, מסיים ע״ד גודל מעלת השלום וכו׳.

ומש״כ בפנים משום לפני עור – פשוט הוא ע״פ גמ׳ קדושין שם.

 

From Halacha2Go Archives
#529