היסח הדעת לברכת לישב בסוכה

 

שאלה:

בשוע”ר מבואר שאם יצא מן הסוכה לשעה ושתים וחזר צריך לברך עוד הפעם. ובאג”ק מבואר שהשיעור הפסק הוא משך זמן ענין זה גופא שבסוכה הוא אכילה. וכיון שמשך זמן סעודה ע”ד הרגיל הוא שעה לכן שיעור ההפסק הוא שעה. וכיון שאמרו חז”ל שיש ענין של להאריך בסעודה, אפקי משעה ואוקמה אשתים – לאלו שמאריכים.

והנה, אצלי (וכנראה שכן הוא המציאות אצל כו”כ) משך זמן סעודה בימות החול הוא כמעט תמיד פחות משעה, ובשויו”ט כמעט תמיד יותר משעה. וא”כ, בשבילי, מה נחשב שיעור היסח הדעת: שעה או שתים?

האם אזלינן בתר רוב הסעודות שהם בימות החול או אולי בתר הסעודות החשובות שהם שויו”ט?

 

מענה:

כפי אורך הסעודות הרגילות אצלו באותו יום. ובמסופק, לא יברך.

 

מקורות:

לדידי פשוט בדברי רבינו באג״ק י ע׳ רי, שתלוי בדידי׳ ול״ש כאן לא פלוג, הן לקולא והן לחומרא (ובקובצי ההערות נתחבטו בכוונת הדברים. ולכאו׳ פשוט כנ״ל). והוא כדין שהה כדי לגמור שמשערים בקורא ולא לפי רוב בנ״א (והרי ציין רבינו והשווה לדין זה). וראה גם חידושים וביאורים בש״ס ג, כט שפירשו כן.

ובנוגע להספק, אם משערים לפי קריאתו אז, או כדרכו בכלל – לכאורה הסברא נותנת שמשערים כקריאתו עתה, שכמו שמשערים בדידי׳ ולא כרוב בנ״א, ה״נ משערים בקריאתו כעת. וכ״כ באשי ישראל יט הע׳ פח. וכן בשם הגרח״ק. אלא שנשאר בצ״ע. וכ״ה בדעת יהודה שפירא או״ח סה – ע׳ כו. וכן בפנינים משולחן הגר״א גניחובסקי פורים תשע״ו. ועוד.

ובפשטות, יכול להאריך באמירתו שלא יחשב הפסק – ראה משנ״ב סה, ד במאריך בניגון. ובבה״ל שם ד״ה קראה. וראה שו״ת רבבות אפרים ג, קנח. אשי ישראל יט הע׳ סו בשם הגרשז״א. וכעי״ז בפנ״י ברכות כט, א – בנוגע לשמואל הקטן שהשקיף שתים ושלש שעות, שהאריך במחשבה. אבל שם נראה דמדין היסה״ד אתי עלה, ולא שאינו בגדר שהה כדי לגמור (וראה דע״ת תרצ, ה. שד״ח אס״ד ר״ה ב, כ. וראה גם מלא הרועים ש, ערך שהה כדי לגמור יג, כשהוא לצורך התפלה. ובאמת, כ״כ גם בחי׳ הצ״צ בהגהות על קיצור פסקי הרא״ש ברכות ד, יג ד״ה רמב״ם מעובדא דברכות שם. וראה עמודי ירושלים ברכות ב, א. אבל בפר״ח או״ח רסי׳ סה ממשה״ק בהא דברכות שם, מוכח דלא ס״ל הכי, אף שכ״כ שם לענין ההפסק לשאול להיכן יחזור).

וידועה החידה, היכי תימצי, שאם שכח ועל הנסים חוזר. והמענה, כגון ששהה משך זמן, וכיון ששכח ועל הנסים – שיעורו קצר יותר. ויש שהנדזו בזה. [ולהעיר משו״ת הר הכרמל או״ח כז, הובא בשע״ת תרכ, א ששהה כדי לגמור היינו שיעור התפלה בלא הפיוטים. ובטהרת השולחן, הובא בלקט הקמח החדש קד, יג, ללא אלקי נצור. וראה עמודי ירושלים שם לענין תחנונים בש״ת. ובהערות הגריש״א ר״ה לד, א בתקיעות דמעומד כדי כל סדר מלכויות זכרונות ושופרות. וראה חשוקי חמד שם. ולהעיר מכתב וחותם לרעק״א תנינא סוסי׳ נג, להסתפק בשהה שלא כדי לגמור, ולא חזר לראש הברכה, והמשיך בתפלתו שאינו יוצא בה אם המשך תפלתו מצטרף שלא יהא בגדר כדי לגמור]. ועכ״פ, מוסכם ד״ז אצל אלו ששקו״ט בזה, שתלוי באמירתו היום. וראה שו״ת מגדנות אליהו א, ל. הנסמן בדברי הנסים ברינגר ה, א – ע׳ קצ.

ואל תשיבני, שהיאך נשער באמצע הסעודה, שהרי אינו יודע כמה זמן אורך הסעודה – דהה״נ שיש להסתפק באמצע תפלתו, שאינו יודע אורך זמן התפלה כמה ימשך. ומסתברא שיש להקל בספק ברכות.  ועצ״ע שנמצא בכל פעם משער באו״א, והו״ל בגדר נתת דבריך לשיעורים, ומאי שנא מהא דלא משערינן ממקום שפסק כבמגילה יח, ב.

ומה שמשערים בקורא ולא לפי רוב בנ״א, ולכאו׳ ג״ז בגדר נתת דבריך לשיעורין (ראה גיטין יד רע״א. תוד״ה שכן – קדושין יא, א. ובכ״מ), וכפי שהקשה בבני ציון ליכטמאן סה, ג. (ובפקודת הלוים על הרא״ה ברכות כד, ב, באופן הב׳, שיישב דעת הרא׳״ה דבבינוני משערים, דס״ל דהבבלי  חולק דס״ל דאמרינן נתת דבריך. וכן פי׳ בבני ציון  שם ד״ה אחר דמן באופן הא׳, בדעת אהל מועד שער ק״ש דרך א נתיב ט בשם י״א) – אינה קושיא כ״כ, שבנדו״ז ל״א נתת דבריך, לפי שהוא שיעור אחד, לכל קורא. ובפשטות משערינן בדידי׳ דמצוה עלי׳ רמיא ודידי׳ תליא מילתא (ראה תבו״ש כג, ו ד״ה  ד״ה עוד יש להסתפק). איברא, שי״ל באו״א, דדין נתת דבריך קאי רק במה שקורא, שאין לשער באותו דבר בשיעור אחר כל פעם, ששיעור ההפסק כשיעור מה שקורא. אבל אורך ההפסק הרי תלוי בשהי׳, ולכן תלוי גם בצורת הקריאה. ודוחק. וראה באו״א ברכת אברהם מגילה שם. ובשפתי חכמים מגילה שם, שפי׳ נתת דבריך באו״א קצת, שבאותה קריאה גופא באותו אדם יהא חילוק בין השהיות. ולדבריו נפלה הראי׳.

אמנם, הדבר יוצא מפורש במאירי ברכות כב, ב ״על הדרך שהוא רגיל לקרות״ ובהמשך ״על הדרך שהוא רגיל להתפלל אם במתון אם במהירות״. ופשטות דבריו, אם לא נדחוק להוציא דבריו ממשמעותם, שהכל תלוי ברגילותו. ואולי ז״כ רבינו שם במש״כ בנוגע לאורך סעודה ״ע״ד הרגיל״. ויל״ד.

וצ״ע בשלחן תמיד לבעל מרכה״מ ה, יז שכתב שמשערין לפי הקורא ולפי רוב בנ״א. ואולי כוונתו כשהקורא יצא מגדר הרגיל, ראה גם פקודת הלוים באופן הא׳ בכעי״ז. ולכאו׳ טה״ד היא, וצ״ל ולא לפי רוב בנ״א כל׳ הרמ״א סה, א. וראה מאיר עוז סה, א בסופו – ע׳ תרנא. ומ״מ, אף שהכל תלוי ברגילות אבל הוא לפי הענין, שאם בימי שבת רגיל באריכות, השיעור שונה.

ואכתי יש להסתפק בכוונת רבינו דאוקמי אשתים, אם הוא רק בלשון אדה״ז דלא נחית לחילוקים, או שכל שמאריך יותר משעה דינו בשתים. ומחוורתא כדמעיקרא, שאין טעם לסברא האחרונה.

ואגב, ראה מקו״ח סה, א שירד לפרטים כמה זמן לוקח לומר כל ק״ש וברכותי׳.

 

 

#38236