Mezuzah Placement in a door from a Jewish courtyard heading (i.e. Heker Tzir) into a non-Jewish one?

 

Question:

The following situation occurred:

We have a Jewish school with a courtyard in the back. There are 3 ways to get into this courtyard. One from the back entrance of the school. The second has an entrance from the street, and the third has an entrance to the courtyard of an apartment building.

The entrance from the back of the school has heker tzir towards the courtyard, so the mezuzah is placed going into the courtyard. The 2nd entrance from the street does not have a lintel so we will not place a mezuzah there. The third location heker tzir swings to the courtyard of the (presumably non-Jewish) apartment building. In regards to this situation do we say that since heker swings to the non-Jewish place it becomes an entrance to the non-Jewish courtyard and exempt. Or do we say that since the non-Jewish place is exempt, we consider that doorway an entrance to the Jewish courtyard and this overrides heker tzir and we will place a mezuzah right side going into the Jewish courtyard?

 

Answer:

We follow Heker Tzir, and in this case, it is exempt.

 

Sources:

שקו״ט בכ״מ אי אזלינן בתר היכ״צ (או עיקר כניסה ושאר האופנים) גם לפטור או רק לחייב.

ובהקדם, שחקרוה שרים בגדר ההכרעה דהיכ״צ, אם בעצם צריך ב׳ מזוזות שיש כאן ב׳ כניסות, רק שהתורה קבעה שיניח רק מזוזה אחת, והיכ״צ קובע איזה עיקר. או דילמא, שמעיקרא יש חיוב מזוזה אחת, אלא שיש כאן ביאה ויציאה, והיכ״צ מכריע איזהו בגדר ביאה ואיזהו יציאה. וי״ל גם בסגנון ואופן אחר, אי היכ״צ רק מעלה בעלמא, או שהוא לעיכובא. כלומר, שאם הוא מעלה בעלמא, אפשר שגם בהניח שלא כפי היכ״צ יש משום קיום המצוה, אלא שכיון שאא״פ שיניח ב׳ מזוזות, היכ״צ מכריע. ובמקום שאא״פ להכריע כהיכ״צ, כיון שההיכ״צ למקום פטור, יניח שלא כפי היכ״צ. או שהוא לעיכובא, שהיכ״צ מכריע מהו הכניסה והיציאה, וכל שאינו כפי היכ״צ אין כאן שום מצוה.

וכסברא בתרייתא משמע מל׳ רש״י מנחות לג, א ד״ה כגון פיתחא, ממש״כ ש״בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה״. וסברא קמייתא מחודשת. והאריכו בזה חכמי הזמן. וראה גם ס׳ המזוזה מילואים כה. שערים מצויינים ביאורי סוגיות בעניני מזוזה שטיינוביץ תשע״ח, ז, ע׳ מט ואילך. ועוד.

וכבר כתבו בכ״מ דתליא בפלוגתא בין רש״י ונמוק״י לשטמ״ק בשם תוספת חיצוניות, שבמנחות שם, בפתח בין קיטונית לגינה, לר״י דבית עיקר לל״א ברש״י, פירש״י דעיקר הב״ש עבור הבית. ומוכח דאל״ה אזלינן בתר היכ״צ לגינה לפטור. ובפירש״י שם כתב דכי אזלינן בתר היכ״צ ה״מ בפתח דבין תרי בתי דתרווייהו עיקר. אבל בשטמ״ק שם בשם תוספות חיצוניות, דאע״ג דאמרינן הלך אחר היכ״צ, ה״מ בפתח בין גברי לבי נשי דתרווייהו חייבים וליכא אלא לידע איזה דרך ימין, ולדין זה ודאי דאזלינן בתר היכ״צ, אבל לפטור כשהיכ״צ במקום פטור ודאי לא אזלינן בתרי׳. ומבואר שם דבהכי נחלקו ר״י וחכמים.

ונראה שאין מכאן ראי׳, דשאני גינה שאינו משמש כלל לדירה ומשו״ה בית עדיף, משא״כ בין בית לחצר ששניהם בגדר דירה אזלינן בתר היכ״צ. וי״ל גם בפשטות שהיכ״צ מכריע במקום ספק, אבל כשיש פתח לגינה שאינו מקום דירה כלל, ודאי הפתח שייך למקום הדירה. וכוונת השטמ״ק דל״א היכ״צ לפטור – היינו שבמקום הפטור, שהוא גינה שאינה מקום דיורים, בכה״ג ל״ש היכ״צ, ואינו כלל מוחלט בכל מקום פטור.

ובאמת, שבלא״ה קשה לפרש כפשטות דברי השטמ״ק, דאי נימא כפשוטו, דהא גופא נחלקו אי אמרינן היכ״צ לפטור, מ״ט אמרו שם דמ״ס קיטונית עיקר ומ״ס גינה עיקר. ודוחק גדול לפרש שעיקר אין הכוונה כפשוטו, אלא לגבי הלכתא דידן שיש לקבוע מזוזה מחמתו, אף שאינו עיקר תשמיש – שקשה להפקיע פי׳ עיקר מפשוטו. ועדיף לפרש גינה עיקר, דהיינו מחמת ההיכ״צ ולא שהוא עיקר באמת. ומ״ס קיטונית עיקר, דעיקר עדיף מהיכ״צ. וכ״מ בנמוק״י, עייש״ה.

ויש להוסיף, דהנה בשו״ת מהרי״ל צד, הובא בב״י ובט״ז רפט, ד בפתח בין בית לחצר דאזלינן בתר היכ״צ, אף שבית עיקר. ולכאו׳ מוכח דלא ס״ל שעיקר עדיף כברש״י. ובהכרח שפי׳ כפשטות דברי תו״ח שבשטמ״ק, שהיכ״צ עדיף מעיקר, אבל אינו גורם פטור. וכבר העירו, שצ״ע לומר כן בדעת כל הפוסקים שהב״ד מהרי״ל לדינא,שהרי בפוסקים לא הובאו כלל דברי השטמ״ק, ואדרבה, בב״י ועוד הובאו רק דברי רש״י ונמוק״י. גם פלא גדול שמהרי״ל לא רמז כלל לדברי שטמ״ק, ומ״ט לא חש לפרש בטעם שדבריו אינם סותרים לגמרא מפורשת. והה״נ שיוקשה כן על הט״ז שם, שהב״ד מהרי״ל ופסק כוותי׳ ולא חש לפרש שסוגיא ערוכה עומדת לנגדו.

ולהנ״ל א״ש, דגינה שאני, שאינו משמש לדירה, ובכה״ג נחלקו חכמים ור״י אי היכ״צ עדיף מעיקר. ואכן נחלקו רבוותא בהיכ״צ ועיקר, הי מינייהו עדיף. וראה בית מאיר יו״ד רפט בדעת המרדכי. חיי״א טו, יח. ועוד. ולדידהו בהכרח שבהמחלוקת בגמ׳ הוא בד״ז גופא בעיקר והיכ״צ איזה עדיף וכפירש״י. וראה חזו״א יו״ד קסח ג. שם ד. לאידך, הרבה פוסקים נקטו דהיכ״צ עדיף. ומנהגנו שהיכ״צ עדיף מכל שאר הדרכים. וגם למ״ד שעיקר כניסה עדיף, אינו מוכרח לנדו״ד, שאפשר דאתיא כהפי׳ שנחלקו בפתח בין גינה ובי״ש.

והנה בפתח בין ביהמ״ד לביתו, קייל״ן שחייב במזוזה, אף למ״ד שביהמ״ד פטור, וסתמו הפוסקים ולא חילקו בין היכ״צ לביתו או לביהמ״ד, ומשמע גם בהיכ״צ לביהמ״ד. ונחלקו בטעם הפטור דביהכ״נ אם מחמת שאינה דירה, או מחמת שהיא דירת קודש, או שאינו מיוחד לבעלים. אבל למ״ד שבביהמ״ד נמי פטור ולא רק בביהכ״נ – הרי בהכרח כב׳ טעמים האחרונים. ובשלמא כשאינו מקום דיור כלל, שדינן פתח בתר מקום דירה. אבל בהיכ״צ מביתו לביהמ״ד מ״ט חייב במזוזה. וי״ל, את״ל דקאי גם בהיכ״צ לביהמ״ד שאינו מוכרח כלל, דהתם שאני שביתו עיקר ביחס לביהמ״ד, מחמת שהבית דירה פרטית, ראה עד״ז שו״ת אג״מ יו״ד א, קפא. וזהו נוסף להסברא שביהמ״ד אינו מקום דירה כבית. ודומה לפתח בין בי״ש לבית, שחייב גם לרבנן, ראה ב״ח רפו ד״ה בית שער העומד, דדרך ביאתך אמרה תורה, והעיקר שהוא כניסה לתוך הבית.

ובכללות הענין, להעיר מל׳ השו״ע רפט, ג, שמקום היכר ציר ״הוא הבית״. ובפסקי הרי״ד מנחות לג, א ש״הוא חשוב בית״. ובכ״מ: עיקר בית הוא. ומשמע, שבכל גוונא הכי הוא. ויתר על כן בסמ״ג, שבעל הבית שציר הדלת סובבו חייב. והב״ד במרדכי תתקסא. ולפ״ז בעה״ב שאין לו היכ״צ אינו מתחייב, שההיכ״צ גורם פטור. וגם להגי׳ ״הבית שציר הדלת סובבו״, היינו שהבית האחר פטור.

כן להעיר מר״י מלוניל (ונדפס ע״ש הנמוק״י) ו, א ד״ה לול, דאזלינן בתר היכ״צ בחדר בין ב׳ בתים של ב׳ אנשים. ומשמע גם לכיוון החדר, היינו הבית שער, אף דלדידי׳ בסוכה ח, ב חובת בי״ש רק מדרבנן. ונמצא שהיכ״צ גורם פטור.

והנה, אם נאמר דלא אזלינן בתר היכ״צ לפטור, הה״נ שבשאר ההכרעות דינא הכי. ומכיון שכן, בחדר פנימי הפטור ממזוזה, יצא לנו שצריך לקבוע המזוזה לימין חדר החיצון. וכבר כתבו כמה פוסקים שתמוה לומר כן, דא״כ קובע לימין היציאה ולא לימין הכניסה. ולא מסתבר לחלק בין דין פנימי והיכ״צ בענין זה. אמנם, בחדר שאי״ב דע״ד והיכ״צ לתוכו, ופתוח לחדר שי״ב דע״ד מצינו נחלקו אחרונים אם חייב במזוזה לימין החוזר. אבל נהוג עלמא שלא להניח לימין החוזר – ראה שו״ת אפרקסתא דעניא או״ח קב. מנח״י ג, קג. חלק״י יו״ד קסב, ד. אול״צ א, יד. חשב האפוד א, לא. בצה״ח ד, קטז, ג. אבן ישראל ז, לד. (אלא שבאיזהו מקומן נהגו באו״א – ראה שו״ת שבה״ל ב, קנב). וראה אגור באהליך עז. מעדני אשר פא, יב. וגם נתקשו טובא בדעת החולקים. (וגם הקשו בלשון הגהות רעק״א רפו, יג בענין זה – במש״כ ״חייב במזוזה מצד הגדול שיוצאים ממנו״, דהול״ל שנכנסים אליו, וכיו״ב. וראה גם שו״ת אג״מ יו״ד א, קפא בסופו). ועכצ״ל במנהג העולם, דס״ל דאמרינן פנימי עיקר גם לפטור, והה״נ דאמרינן היכ״צ גם לפטור. ואכן למנהגנו דאזלינן תמיד בתר היכ״צ, כשהיכ״צ לצד  חדר קטן הפטור ממזוזה אין נוהגים להניח לימין החוזר. (רק שיש שהחמירו לאידך להניח לכיוון החדר שאי״ב דע״ד, מחמת חומרת החמו״ד דחזי לתשמישו).

וגם לאלו שהכריעו להניח לימין החוזר – היינו רק ביש לחדר הפנימי פתח לחוץ. וגם למ״ד שגם בכה״ג קובע לימין החוזר – יש לחלק, דהתם, כיון שאי״ב דע״ד אינו בגדר בית כלל, והו״ל כאויר, ול״ש לומר שהפתח מתייחס אחריו, ול״ד לגינה שפטור מטעם אחר מחמת שאינו משמש לדיור. וכאמור, גם אם בגינה לא אמרינן היכ״צ לפטור, הרי גם גינה גרע משאר מקום פטור.

[אלא שבהבנת דעת רעק״א ודעמי׳ לקבוע לימין החוזר, כמה אופנים. וי״מ שבכל פתח תרתי אית בה, כניסה לפנימי וכניסה לחיצון, אלא שפנימי עיקר ועדיף. אבל בחדר פנימי שאי״ב דע״ד חיצון עיקר וגובר.

וכ״מ בבנין ציון דלקמן. וכ״כ בחו״ב ז, ג. ובסגנון אחר, שחדר שי״ב דע״ד חשוב יותר. ועדיף וגובר על פנימי. וכ״ה בחזו״א קסט. אלא שלפ״ז לא א״ש דברי רעק״א בדעת מהרי״ל וט״ז דהיכ״צ לכיוון חצר מכריע, אף שבית חשוב יותר. ולא נזכר בדברי רעק״א שחולק. ועוד ועיקר, שבדברי רעק״א מפורש טעמו שהוא כאויר].

וכן מצינו בפמ״ג תרמג במ״ז ד, והובא במשנ״ב תרכו, כא, לקבוע מזוזה מסוכה לבית, וגם כשהבית חיצון והסוכה בגדר פנימי. וראה בארוכה בשו״ת בנין ציון צט. והובא בקצרה בספרו בכור״י תרכה בתוספת בכורים. ונראה, דשאני סוכה שאינה בגדר דירה כלל, מחמת שהיא דירת עראי.

עוד מצינו שבכניסה לבית הכסא לא נהגו לעשות מזוזה לכיוון הבית, אלמא דאמרינן היכ״צ לפטור. ונראה, דשאני ביהכ״ס דחשיב דירה רק שאינה דירת כבוד, ומשו״ה שדינן פתח בתר דירת גנאי דבביהכ״ס גם לפטור, שהפתח מתייחס למקום דירה. וכסברא זו מצינו להדיא בחזו״א קסט, ג.

וכנ״ל, גם לשטמ״ק אפשר דה״ט דל״א היכ״צ לפטור למיזל בתר גינה, מחמת שהפטור בגינה הוא מצ״ע שאינו בגדר מקום דירה.

ואם נאמר כן, אתאן לדינא בנדו״ד, שאם היכ״צ לכיוון בית הגוי, ודאי שדינן הפתח בתרי׳ גם לפטור. וגם מסברא פשוטה כ״ה, שפשוט שהפתח שייך לדירת גוי ולא לדירה אחרת, כיון ששניהם בגדר דירה.

ואף אם יש להנדז בכל הנ״ל, חזי לאצטרופי, הדעות ששותפות גוי פוטר, והפתח בשותפות שניהם, וכן גם דעת רש״י דאזלינן בתר היכ״צ לפטור, שרק דבריו הובאו בפוסקים, ולא דברי השטמ״ק שלא הובא כלל לדינא בשום מקום. ואף שידוע בכללי רש״י שפירש״י על הש״ס פרשן ולא פוסק – הרי בנדו״ז הובאו דבריו להלכה בפוסקים. ואדרבה, אם רש״י פרשן, כש״כ שכך הוא בנוגע לדברי שטמ״ק בשם תוספות חיצוניות, ובפרט כשלא הובאו דבריהם בפוסקים. ומה גם שגם לדבריהם תליא בפלוגתא דר״י ורבנן. ואף שבכ״מ כתבו דהלכה כר״י, הרי לא מצאנו בענין זה הכרעה כר״י.

 

 

#38841