שושבינים בזווג שני

 

שאלה: ראיתי בספרי המנהגים שמביאים בשם הראשונים שאין נוהגים להיות שושבינים אב ואם, אצל בניהם שמתחתנים בזווג שני. האם כך המנהג? ומהו הטעם?

מענה: לא נהגו להקפיד בזה.

 

מקורות: בכלל, יש שנהגו שאין שושבינין כלל בזיוו״ש – ראה לדוגמא ערוה״ש נה, כד. אבל המנהג הנפוץ שיש שושבינין.

ובגוף השאלה – הנה, בהגהות החות יאיר למנהגים דק״ק וורמיישא לר״י שמש במנהגי נישואין ב ע׳ לב, כתב שלא יהיו אותם שושבינין בזוו״ר ובזוו״ש. ומכיון שכן, בד״כ ממילא אי״ז ההורים. אבל אי״ז בא לשלול ההורים מצ״ע.

איברא, שהמעיין יראה שכתב דמיירי רק כשאשה זכתה במצוה בפעם הראשונה, אלא שמפרש דקאי אפילו היא אמו, ושוב נתאלמנה ונישאה בשנית, ולכן אין מניחים לה לזכות פעם שני׳. ומפורש שם הטעם מפני שמת הראשון. וא״כ סמי מינה עצם המנהג שלא יהיו אותם שושבינים.

אלא שבהערת המהדיר ציין לברית אברהם פפד״מ תר״מ ע׳ 83. ושם אכן כתב להדיא שלא יהיו אותם שושבינים, ומדמה לה לסנדק שאינו נעשה בעל ברית לשני בניו של איש אחד.

ומ״מ, גם לפ״ז, מסתבר שבהורים שאני וליכא קפידא. וכ״מ קצת שם. (ולהעיר שבאשכנז נהגו שהאב סנדק תמיד – ראה לקט יושר יו״ד ע׳ 52. יד שאול יו״ד רסה. וראה כסא רחמים תהלים י, טז. ופשטות ל׳  צוואת ריה״ח לה ״לא יעשה חבירו סנדק״ – דבאב עצמו ליכא קפידא. ולהסברא שהוא כנותן מתנותיו לכהן אחד שבשו״ת נוב״י קמא יו״ד פו, (וסברא זו הביא בברית אברהם שם) – נמי אין קפידא דמותר לכהן ולוי לעכב מעשרות לעצמם, וכמ״ש בשו״ת חת״ס דלקמן. וראה משפטי עוזיאל ג או״ח מא. תורת חיים דלקמן. אבל י״א שאין לאב להיות סנדק ב״פ ג״כ. וכ״כ בשו״ת חת״ס או״ח קנח ד״ה ומ״ש הגאון. ובשו״ת תורת חיים זוננפלד טו, שמה״ט השתרש שמכבדים אחרים אף שמצוה בו, בכדי שלא להיות יותר מפ״א).

וראה בשלחן העזר ב, ז, ד בשמלה לצבי א (לא, א), שאין ספק שההורים יכולים להיות שושבינין לצאצאיהם שבזיוו״ש. ופשטות דבריו דקאי כשההורים עצמם נשואים בזיוו״ש. ועכ״ז הביא שהורו צדיקים שאין חשש. (וראה גם שו״ת להורות נתן ב, צח. ויש שהקפידו בשושבינין הנשואים בזיוו״ש גם בצאצאיהם. ובס׳ המנהגים ע׳ 75 נזכר רק כשהאב או האם נשואים לאיש אחר, וגם בזה – משתתפים ומסובבים גם האב או האם עם זוגתם, נוסף לזוג אחר נשוי. ולא נזכר עצם הענין שלא ליקח שושבינין הנשואים בזיוו״ש. אבל למעשה כן המנהג אצלנו שלא ליקח שושבינין הנשואים בזיוו״ש, אא״כ בנישואי זיוו״ש, או שנולדו החו״כ מזיוו״ש. ואכ״מ). ועכ״פ, מתו״ד שלא חילק בדבר,  משמע דקאי גם כשהיו שושבינין בעצמם בפעם הראשון.

ומצאנו שהביא המנהג בשו״ת חלקת יעקב ג, עו, שהיו נזהרים בפולין שאבותיהם לא היו אצלם שושבינין. וכתב שכנראה משום דריע מזלא. אלא שלא ביאר כל צרכו מ״ט ריע מזלי׳ כשההורים שושבינין, אא״כ נאמר שכיון שבפעם הראשון לא איתרע מזלם עדיף שיהיו אחרים. וראה שו״ת בא״מ ג, קפד בסופו, שכתב שלא ראה מנהג זה, ושקשה לתת טעם הגון. אבל באמת יתכן לפרש בדברי החלקת יעקב (״כשהחתן או הכלה היו מזיווג שני״) דקאי בהורים הנשואים בזיוו״ש, והחתן צאצא מהזיווג שני של ההורים. ובכמה ספרים עירבבו הנושאים בד״ז.

ולא ראיתי שנכתב מפורש בשלילת ההורים מחמת שהיו שושבינין בפעם הא׳.

 

 

#30026