Is there any value in saying Shnayim Mikrah just on random weeks?

 

Question:

Is there value in saying Shnayim Mikrah on random weeks, and one knows he will not make up the others before Simchas Torah?

This is obviously aside from the value of Talmud Torah itself. I’m asking specifically is there value within the perspective of the chiyuv/takanah of Shnayim Mikrah. In other words, is it an “all or nothing”, as in either one is mashlim everything before Se’udas Shabbos/Mincha Shabbos/Tuesday/Simchas Torah, or they were not “yotze” Shnayim Mikra? Or if one sees one will be able to complete this week’s parsha, he should still do it, even though he didn’t do last week’s, or last month’s, etc.

Essentially, if someone came to the realization that when they don’t manage to do Shanyim Mikra one week, and one week can accumulate to many weeks, they never wind up making up what they missed. So is there really any value if one week they COULD manage to do a whole parsha, did they fulfill the takana – or is it just Talmud Torah (in which case they can appropriate their time to learning something else they feel more important than just saying pesukim in Chumash)?

The question stems from what is seemingly the implication from the Alter Rebbe that there is an inyan of shleimus – before Simchas Torah etc. (or perhaps if one goes like the opinion of Seuda or Mincha or Tuesday, there is a value in every week itself…). Would appreciate if you have any information that can shed any light on this matter.

Thank you!

 

Answer:

Although a person listens to the entire Torah being read each Shabbos, he is nonetheless obligated to review the Torah portion (Shnayim Mikrah) of that week each week on his own, reading it twice in the original and once in the Aramaic translation.

One is obligated to complete that week’s Shnayim Mikrah portion with the community. The Implication is that he should not read the Shnayim Mikrah for one week in another week.

The optimum manner of fulfilling the mitzvah is to complete Shnayim Mikrah by Shabbos morning. If one did not complete it at this time he must complete it after eating, until the time of Minchah. From that time onward, the time for Shnayim Mikrah has passed, since the community already began reading another Torah portion.

Other authorities maintain that, after the fact, one may complete Shnayim Mikrah until the end of Tuesday or (an even more lenient approach) until Simchas Torah, for then the entire congregation completes the entire Torah.

It is desirable to give weight to their words. Therefore, one who transgressed and did not complete Shnayim Mikrah at the appropriate time should complete its study before the conclusion of Tuesday. If he did not complete his review then, he should complete his review before Simchas Torah.

The above is based on the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch Siman 285.

 

The question is if reviewing Shnayim Mikrah throughout the year is part of one chiyuv as to complete the Torah every year, or it’s a separate chiyuv every week (in order to be fluent in reading the Parsha) and the obligation is to complete the parsha every week., Obviously, in the first place, we need to consider the opinion that it is an annual obligation (and thus may be finished on Simchas Torah, as above) and therefore in the event where one did manage to do all the parshiyos it should be completed before the year’s end. However, if this is not possible then it is still an obligation according to the mainstream opinion mentioned first to finish every week.

It is also worthy to mention there are many brachos and s’gulos that are associated with reviewing Shnayim Mikra every week (including parnasah, long life, extra yiras shomayim, and proper concentration during davening).

 

Sources:

בהקדמה שכמה טעמים ואופנים בגדר הענין. וגם כשאינו יכול לקיים במילואה יש בזה עכ״פ חלק מהענין. ותלוי בהטעמים בראשונים ובאחרונים בגדר חיוב קריאת שמו״ת. ואם הטעם בכדי שיהא בקי בתורה – הרי לכה״פ יהא בקי בחלק זה. וראה כעי״ז בשאלה כיו״ב בס׳ קריאת שמו״ת מילואים ח. וש״נ בארוכה ובהרחבה.

וכפי הנת׳ בפנים באופן הראשון, משמע שכן למד בשו”ת תרומת הדשן א, כג, מדברי רבנו שמחה המובא בהגהות מיימוניות “דעיקר החיוב, דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הציבור, היינו שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה, כמו שעושים הציבור”. ומאידך, הביא התרומת הדשן שם כי לפי פירוש רבנו חננאל המובא שם, משמע שעיקר התקנה לקרוא שמו”ת היתה כדי שיהא רגיל במה שהציבור קוראים.

והנה, להשיטה שעבר זמנו אינו יכול להשלים – שהוא העיקר, לא מסתבר כלל, שכשהפסיד פרשה אחת אין צריך להמשיך בקריאת כל פרשה עד שמח”ת, וכאילו נאמר שכבר בטל ה”תמימות”). ומזה נראה לענ”ד שנכון להמשיך גם אם לא יסיים התורה. (וכ״ז בנוסף להסגולות שהובאו בספרים, שיתכן ששייכים גם בחסר גדרי המצוה. ואכ״מ). וכ״כ מד״ע בפסק״ת מהדו״ח רפה, ח.

[ולהעיר מהשקו״ט בקטן שהגדיל בשבת וקרא בערב שבת. ולאידך, בלא קרא בשבת מחמת קטנותו אם חייב להשלים אחרי שבת בגדלותו].

והנה, עיקר דברינו כאן אם לקרוא הפרשה בזמנה אף שלא יתאפשר לקרוא כל הפרשיות.

ועד״ז נשאלתי במי שלא קרא כל שבוע שמו”ת, ויכול להשלים עד שמח”ת רק מקצת מהפרשיות שדילג, האם יש ענין שישלים, או רק אם ע”י ההשלמה הוא ממלא את הכל אבל אין ענין בהשלמה אם אינו משלים את כל הפרשיות.

ונראה שגם בזה יש מקום להשלים עכ״פ חלק, ובהקדמה שבין הטעמים לקריאת שמו״ת, שיהיה רגיל במה שהציבור קוראים בבית הכנסת (רבנו חננאל. ולפי טעם זה חייב לקרוא גם את הפרשיות של יו”ט, שכל אדם יסיים את קריאת כל התורה פעם בשנה כמו שקוראים הציבור (שו״ת תרוה״ד כג), שיהי׳ בקי בתורה (לבוש), בכדי שישמע וגם ילמוד את התורה (ערוה״ש). ולכאורה כשכבר עבר הזמן שהציבור למדו את הפרשה, כל הסיבה לחייב להשלים כדי לסיים את כל התורה, ומסתבר שהחיוב דוקא אם יכול להשלים את כל התורה. ולהטעם של רבנו חננאל וכן לפמש״כ בערוה״ש מסתבר שאין בכלל חיוב להשלים אחרי שעבר ג’ ימים מהשבת, וכל החיוב להשלים עד שמח״ת הוא ע״פ התרוה״ד שיש חיוב שאדם ישלים את כל התורה פעם בשנה, ואין חיוב להשלים רק חלק.  אלאשלהטעם שבלבוש שיהא בקי בתורה, מקום לומר שחייב להשלים כל מה שיכול להשלים, גם אם לא יהא כל התורה. וממילא, מדוע שלא יעשה כן לצאת דעת הלבוש.

ועוד, שהרי גם לר״ח שנקט שהטעם שיהא רגיל במה שקוראים בביהכ״נ, הנה מצינו עד״ז במנהגי דבי מהר״ם מרוטונברג ע׳ 13 שהטעם שיתן דעתו ולבו לקריאה זו, ועכ״ז ס״ל – בפסקים ומנהגים רמז – דמהני גם אחר תפלה ואחר אכילה, ועד יום רביעי, אף שהוא אחרי הקריאה בביהכ״נ. ומסתבר שכ״ה גם בדעת רבינו חננאל, שמצוה מן המובחר רק קודם שיאכל ולא לפני קריה״ת דוקא. ומכיון שכן, אפשר שגם עד סוף השנה חשיב בגדר רגיל במה שהן קוראים.

ועוד, שהרי ר״ח גרס בברכות ח, ב, שרב ביבי רצה להשלים ד׳ פרשיות דכלה למרות דעתו בגדר הקריאה. ובהכרח שיש מקום להשלים גם לדידי׳ במשך השנה. וכנראה כוונת התרוה״ד שם, במש״כ בנוגע חיוב השלמה בשמח״ת שהוא רק לרבינו שמחה ולא לר״ח – דלר״ח אי״ז רק בגדר תשלומין ולא עיקר המצוה, שעיקר המצוה באותו שבוע. ולכן רק בשעת הדחק בפרשיות דכלה שהוא מקום אונס מהני. ואילו לרבינו שמחה יכול להשלים עד שמע״צ גם לכתחילה, לפי שהמצוה שיסיים בכל שנה. אלא שאינו מצוה מן המובחר.

ומכיון שכן, זכינו לדין ששייך סברת רגיל במה שהן קוראים גם במשלים בשמע״צ. וא״כ מדוע לא נאמר דמהני גם בחלק מהפרשיות.

ועפ״ז א״ש נמי דלרבינו שמחה מהני גם בפשע, דלאו מדין תשלומין קאתינן עלה. ודלא כסברת בירור הלכה קמא רפה, לא, שכתב לדייק מכמה ראשונים שרק בשכח או נאנס מהני, ושבפשע אינו יכול להשלים בשמע״צ, וסתימת כל הפוסקים דלא כוותי׳.  ולשון הראשונים – י״ל דאורחא דמילתא נקטו.

ואין לומר דלר״ח תרתי טעמי איכא, ובדליכא הסברא להיות רגיל – אכתי יש ענין גם לר״ח שיסיים בכל שנה, שהרי בשו״ת תרוה״ד שם מוכח להדיא דלר״ח ליכא לטעם זה כלל.

וכמו״כ מה״ט גופא נראה שאאפ״ל בדעת ר״ח שטעם הסברא דרב ביבי לקרוא אח״כ משום לא פלוג, אף שלא יהי׳ רגיל בקריאה, שכל שכבר חייבוהו בקריאה לא פקע חיובו גם בדליכא הטעם שיהא רגיל – שג״ז היפך משמעות התרוה״ד.

ולהסברא שבשמע״צ החיוב הוא רק בכדי לסיים כל התורה – אף שכ״מ מתרוה״ד, אבל בפשטות מדברי הראשונים נראה שהטעם שיכול להשלים אז הוא לפי שאז מסיימים הציבור, והו״ל בגדר עם הציבור. אבל מנא לן שהענין דוקא לסיים כל התורה ושבל״ז אין בו ממש. ואף שהתרוה״ד נקט הכי בדעת רבינו שמחה, אין הכרח שאין גם עוד טעם.

 

 

#6828