סיום קדיש והתפילה כש”ץ, כאשר הקבורה היא לא באותו יום של הפטירה

 

שאלה:

ראיתי בשערי הלכה ומנהג סי’ קלט, שמובא שם תיווך כאשר הקבורה היא לא באותו יום של הפטירה, לגשת לעמוד בלי אמירת קדיש. וטעמו כי עיקר עליית הנשמה היא ע”י התפילה, אבל בנוגע לקדיש יש חשש זלזול בכבוד אביו. האם יש לנהוג כך למעשה?

אני מדבר על מקרה ספציפי שאבא שלי נפטר בשבת ונקבר במוצ״ש, האם יש ענין לגשת לעמוד יום נוסף ללא אמירת קדיש יתום?

 

מענה:

אין לעשות כן, וכמסקנת כ”ק אד”ש שם.

וכן לענין יארצייט – אין מקום להדר להיות ש”ץ גם ביום הקבורה בשנה ראשונה, ורק אם יום הקבורה הי׳ מופלג הרבה מיום המיתה, וגם לא אמר קדיש מיום המיתה.

טעמים ומקורות:

ידוע שמקפידים שלא להוסיף באמירת קדיש אפי׳ יום אחד. וראה גם בספר השיחות תשמ”ט ח”א ע’ 175.

ובאג”ק ח”ד ע’ קז (כנראה מה שהובא בשעהו”מ) כתב: ״לכאורה טוב שירד לפני התיבה…”, דהיינו שיש להמשיך להיות ש”ץ יום אחד שיהיה י”א חודש מיום הקבורה. אבל אח״כ הוסיף: “וצע”ק שלא נמצא באחרונים פשרה זו״. וסיים: ״וי”ל הטעם דהרי עד שיגיע למקום אמירת הקדיש מתבזה על ידו בעיני ההמון הנפטר. וק”ל ואכמ”ל״. הרי למעשה נוקט שאין לעשות כנ”ל מחשש בזיון המת. וגם בתחילת דבריו כתב רק “ולכאורה”. ולכן אין לנהוג כן.

ומה שמבואר באג”ק ח”ג ע’ קצט ש”בשנה ראשונה . . לירד לפני התיבה וכו’ גם ביום הקבורה״ – שם מדובר שהיה יום הקבורה מופלג הרבה מיום המיתה, והאבל לא אמר קדיש מיום המיתה ואילך כמנהגנו (ונזכר גם במכתב שם. ואכ״מ), שלכן הצריך אמירת קדיש עד יא חודש מיום הקבורה, כדי שלא יחסר ממנו כו”כ שבועות, כמפורש שם. ונראה לענ”ד שלכן הוסיף להצריכו להיות ש”ץ ביום הקבורה כדי שלא יהיה סותר לאמירת הקדיש – עיין ש”ך יור”ד סימן ת”ב סק”ב שמפורש כן בדבריו שאם יום הקבורה מופלג מיום המיתה יש להנהיג היארצייט ביום הקבורה בשנה הראשונה. [אבל שם הוא מטעם אחר עיין שם. (וכן הוא דעת המשאת בנימין גם באינו מופלג  – עיין ט”ז סק”ט יור”ד סימן ת”ב – שבשנה ראשונה היארצייט הוא ביום הקבורה כדי שיהיה עם סיום האבילות של י״ב חודש משא”כ בשאר השנים היארצייט ביום המיתה)]. וגם זה הוא רק “ליתר שאת בעלמא״. ולכן לענ”ד אין לעשות כן אם יום הקבורה אינו מופלג הרבה כ”כ מיום המיתה, ולכה״פ  ג’ או ד’ ימים. ועיין שו”ת חלקת יעקב ח”א סי’ קל”ב ובאג”מ יור”ד ח”ג סי’ ק”ס מה שיש לפלפל בשיטת הש”ך עצמו. ואכמ”ל.

 

#6277