מוקצה בבשר חי ובעיסה. גרף של רעי בערב שבת
שאלות:
ב”ה. כ”ח שבט תשע”ב.
כבוד הרה”ג הרה”ח יושב על מדין וכו’ וו”ח אי”א נו”נ ש”ב הרי”י שליט”א ברוין
בשיעורנו בכל בוקר בהלכות מוקצה לרבינו הגדול לרגל שנת המאתיים לתקע”ג, הנה:
א. אברך א’ שאל דהיות שאצלו ואצל הרבה בבית ידוע שכשילד נפצע ר”ל שמים בשר חי קרוש וקר מהקרחון (פריזער) על הראש או היד וכיו”ב, האם זה מוציאו מגדר מוקצה מחמת גופו ומותר לטלטלו בשבת? כלומר, כיון שבבשר חי שלנו שנמצא בקרחון הרי אין כותתין אותו (כמבואר בשוע”ר ההיתר בבשר חי בסימן שח), לכאורה הוי מוקצה לגמרי כמו קמח וכיו”ב, אבל הרי משתמשים בו בשביל פצע, ומה דינו?
ב. כן שאל אברך אחד שבביתו נהוג לאכול עיסה, והאם זה מפקיע העיסה ממוקצה מחמת גופו?
ג. כן שאל אברך אחד מהו הדין לעשות גרף של רעי לכתחילה מבעוד יום עם הכוונה שכשמגיע שבת ינקהו כיון שמאוס בעיניו? למשל יושב בעש”ק וקולף בננה ותפוזים ואגוזים וכו’, עד שנעשה הר של קליפות שמאוס מאד, ואז ינקהו בשבת, האם מותר לעשות זה לכתחילה מבעוד יום, כיון שברגע כניסת השבת הרי כבר יש כאן הגרף של רעי ואינו עושה משהו בשבת שיכריחו לטלטל מוקצה? האומנם צריך לדאוג בערב שבת על דיני מוקצה דשבת.
ולאידך י”ל בפשיטות שאסור לעשות כן, כי גורם לטלטל מוקצה בשבת בלי שום הכרח. אבל אם כן עשהו, אזי מותר לטלטלו כיון שכבר עשהו. ופשיטא שאם שכח הגרף שמותר לטלטלו בשבת.
או אולי יתכן שבמקרה זה אסור לטלטל זה בשבת, כיון שהוא בדומה למ”ש רבינו אם הניח הגרף של רעי במקום האשפה וביה”כ מבעוד יום?
ובערוך השולחן סימן שח סעיף סא, וז”ל: ויש להסתפק בגרף של ריעי כשהיתה מערב שבת והיה יכול לנקותה מבעוד יום שידע שיצטרך לישב שם בשבת, אם לא ניקה מבעוד יום אם מותר לנקותה בשבת. ובגמרא (קכ”א:) משמע להדיא דדוקא כשנמצא בשבת ע”ש, וכן מסתבר, דכיון דהיה יכול לעשות מבעוד יום – לא נתיר לו בשבת אלא אם כן על ידי אינו יהודי (וממה שיתבאר בסעיף ס”ג לא משמע כן וצ”ע).
[וכוונתו לכאורה למ”ש שם סעיף סג: אין עושין גרף של ריעי לכתחלה, והיינו להביא דבר שעתיד לימאס בכדי שאחר כך יהיה מוכרח להוציאה, ולמה לנו לגרום טלטול מוקצה בחנם במקום שאין הכרח. ומכל מקום אם עבר ועשאו – מותר להוציאו…].
ושאלתי אם יש בירור בזה ובפרט בשיטת רבינו הגדול.
מענות:
ישאו הרים שלום דרך נשר בשמים (בדואר כען החשמל ונוגה לו סביב…), החיים והשלום יחדיו יהיו תמים, למאן דלא חזינא מברכינא, לו יאתה תהלה, ידידי וידי״נ ש״ב הרה״ג וכו׳ שליט״א.
גי״ה הגיעני ואדיר חפצי להשתעשע בפטפוטי דאורייתא ואני אנה אני בא מרוב הטירדות והלחץ זה הדחק שהקיפוני מכל צד סבוני גם סבבוני ואבוא בקצירת האומר קצירה גוררת קצירה ובמקום שאמרו לקצר וכו׳ ולדכוותי׳ יהא המועט כמרובה והקצר בדף יאריך אף, ויעלה לנו ארוכה ודי בזה. ואבוא בזה ע״ס דבריו וע״ר ראשון.
א. בגוף הענין – נחלקו בזה רבנן סבוראי דדרא בתראה, וסוגיין דעלמא להחמיר בבשר חי בימינו, אף שהמיקל אין מזחיחין אותו.
בס׳ הלכתא כרב טברדוביץ ר״ל בדעת אדה״ז שגם בימינו מותר בטלטול אף דלא חזי לאומצא בד״כ. ודבריו אינם מוכרחים.
ואף שמשתמשים בו עבור פצע – לכאו׳ סו״ס אין דרכו בכך. ודומה לקמח שהוא מוקצה מחמת גופו אף שמברכים עליו (ואפי׳ בקמחא דשערי מברך עכ״פ שנ״ב) וראוי לאכילה. ובע״כ שאין דרכו בכך.
וחילא דילי מתוס׳ פסחים מו, ב שאף שכ״ד ראוי לחולים שיב״ס לא בטלו כל דיני מוקצה – דלא שכיח. ומזה כ׳ אחרונים להקל בתרופות שאינן מוקצים – דחשאב״ס שכיח טובא.
ובנדו״ד פצע וכו׳ לא שכיח ואינו מיוחד לכך ועיקרו לאכילה קאי לכשיתבשל.
ולא גרע מגוף הענין דבשר חי שמה שראוי לכלבים ל״מ.
ב. הרי גם בזמן הגמ׳ היו מיני עיסות ראויות לאכילה לקטנים.
ודוגמא לדבר: בגד שעטנז הראוי לשאר תשמישים – ראה אדה״ז ספ״ה.
ג. בשו״ת שבות יעקב ח״ב סמ״ה מפורש שמותר לעשות גרף של רעי בע״ש. אבל שאני התם דאא״פ בע״א. וממילא אינו סותר לערוה״ש דלקמן. (או שבשבו״י מיירי של״ה מאוס בע״ש).
וראי׳ לדבר שהרי בגרף של רעי פסק אדה״ז שאסור להחזירו ובע״כ שהתירו משום כבוד הבריות ודחוי׳ היא ולא הותרה.
ומכיון שכן – פשוט שאין לעשות גרף ש״ר בע״ש.
והגע בעצמך: אף שמותר לקנח במוקצה – פשוט שלכתחלה אין לסמוך ע״ז.
ועוד מצאתי למי שכתב שבמקו״ח כ׳ שכלי המיוחד להוצאת גרף נק׳ כשמל״א. ומינה, דדחוי׳ היא ולא הותרה.
ובמכ״ש מסכין של מילה לאחרי שמל בה.
והרי לכמה דעות בגש״ר – וכ״כ ברשב״א – לכתחילה צריך לנערו. ובכה״ח – שהתירו בגש״ר רק בדאא״פ בע״א.
וכן בקוץ המונח ברה״ר מע״ש – אסור לסלקו משום הזיקא דרבים, דדחוי׳ היא.
#42978
