מצה עם מיונז וכדו’ לכזית מצה הראשונה והאפיקומן

 

שאלה:

להרבה אנשים הרבה יותר קל לאכול את המצה עם ממרח שנותן טעם, וכגון מיונז וכדומה. האם יש בזה חשש באכילת הכזית מצה, ובפרט באפיקומן שהוא דרבנן, [ואז גם האכילה יותר קשה]. ובמשנה ברורה סי׳ תסא, בס״ק יח, הביא בשם רבינו מנוח שכתב להתיר לטבל במשקין שבזה לא נתבטל טעם מצה, ורק לשרות אסור. וכמדומה שאין המנהג להקל בזה, האם אכן יש בזה טעם להחמיר.

 

מענה:

אין לנהוג כן.

 

מקורות:

מש״כ בסו״ד בנוגע למנהג – פשוט דלא עדיף ממנהג שאין מטבלים במלח מפני חיבוב מצוה (או מחמת הידור בלחם עוני כמ״ש בלבוש והובא במשנ”ב).

גם מדינא, ראה במג״א תסא, ז, ובשו״ע אדה״ז תעה, י, גם בנוגע למשקין שלא לטבל ולא חילקו בין שרי׳ לטיבול. ולשון אדה״ז ״יש למנוע״ משמע שאינו מדינא.

ואף שברבינו מנוח מפורש להיתר, וכ״ה בראב”ד חומ״צ ו, ה, וראה בר״ן ומאירי פסחים קטו, א שחרוסת אינו מבטל טעם מרור, שדרך טיבול הוא. (ובתוס׳ שם הקשו מ״ט חרוסת אינו מבטל מרור, כי לדידהו אינו בטיבול בעלמא – ראה שו״ת תורת חסד מט, ט. והכריח שהרי דעת התוס׳ כדלקמן שדבר מועט אינו מבטל טעם. אבל אפשר דמרור חמור טפי. ולאידך,בר״ן איכא לפרושי,שרק במרור אינט מצבטל שנפיש טעמי׳ טובא וחריף הוא.

אמנם לדידן שאין מטבלים מצה בחרוסת גם לא בטיבול מועט מוכח שחוששים לביטול הטעם גם בזה (ודלא כתי׳ רבינו מנוח לרמב״ם). ולא תימא, שמה שאין מטבלים הוא רק מחמת שאין קפא במצה ולא שפמחשש ביטול הטעם – שבטור תעה, א (אף שהתיר להטביל במלח) אצי עחה מחמת ביטול טעם. וכנראה זו הכוונה במ״מ עה״ג בשו״ע אדה״ז שהיא ״משמעות הטור״. וכן מצינו בשו״ת רדב”ז ג, תקפב (א׳י) מחשש ביטול הטעם. אבל שם הוא בגדר ראוי. (ואפשר שגם לטור אינו מעכב. וכנראה כך למד אדה״ז ממש״כ רק שיש למנוע. והכי דייק קצת ממש״כ הטור טיבול זה בחרוסת למה. אבל בלשון המנהיג שהביא משמע שהוא מדינא).

וראה גם שו״ת ירים משה קאסטרו יא: ואפשר דבעינן לתיאבון, וכשיאכל טפל עמו מיחזי שאוכל לטורח.

גם לרבינו מנוח כתב במרכה״מ חומ״צ ח, ח, שסו״ס לכתחילה צריך שלא לטבל. והקשה על הרמב״ם. (ובדוחק י״ל שקושייתו על רבינו מנוח במש״כ טעם לדברי הרמב”ם שמטבלים בחרוסת כי “לא בעינן טעם מצה”, שדבר זה הוא רק בדיעבד אבל לכתחילה בעינן טעם מצה, אבל במטבילים הרי אין כלל חסרון של טעם מצה, ויליף לה רבינו מנוח שם ו, ו, מהא דמטבילים את הפסח. וצ״ע שברבינו מנוח לא כתב בפשיטות שבטיבול אין חסרון של טעם מצה).

ועוד שבמיונז ל״ש להטביל ולנער.

והנה בהקולא דדבר מועט, י״א שמצה מתובלת שאני שאוכל יותר  מכזית, ראה מקו״ח תנה, ב ע״פ תוס׳ מנחות כג, ב. ובר״ן כה, א בדפי הרי״ף משמע דלא סגי בהסברא  שהוא מועט וצ״ל גם דרך אכילתו. ובתוס׳  פסחים קיד, א ד״ה אע״פ משמע שלא נקטו הסברא דדבר מועט. ועמדו בזה וכתבו בכמה אנפי.

ונוגע  למעשה גם ובעיקר בנוגע מצות אכילת מצה ז״י.

ובזה כמה צדדי קולא, נוסף למהר״ם חלאוה שביטול טעם הוא דין דרבנן מחמת מעלת המצוה, ולפ״ז אפשר שאינו בקשר למצוה קיומית – עוד זאת דאיכא היתר דדבר מועט, ודרך אכילה, ואין טעמם חזק וחריף, ואוכלים יותר מכזית.

וראה בכ״ז חזו״ע ב, לד. הלכות חג בחג קארפ טז, ז. הלכות ליל הסדר אשכנזי לאדה״ז שם.

 

 

#41611