כלי חמץ לאחר זמן האיסור

 

שאלה:

כלי חמץ לאחר זמן האיסור – האם הם מוקצה?

אם הצניע כלי החמץ לפני שבת, בשנה זו שערב פסח שחל בשבת, האם הן מוקצה מיד בכניסת השבת?

 

מענה:

אינם מוקצה, זולת אם מקפיד שלא להשתמש אפילו דרך עראי בצונן.

ובכלי חרס וזכוכית המנהג פשוט שלא להשתמש אפילו דרך עראי בצונן.

בקדרות, אם אינן עומדות לשימוש בצונן, הרי הן מוקצה.

 

מקורות:

לכאורה אף שמותר להשתמש דרך עראי בצונן, כיון שחייב להצניע הרי מקצה דעתו מלהשתמש דרך עראי. ועוד שקדרות אינן עומדות לשימוש צונן.

ול״ד לכלי הטעון טבילה שמזה שהותר ליתן במתנה לגוי מוכח שאינו מוקצה – דהתם אינו חייב להצניע.

אמנם, בשו״ע אדה״ז תנא, ג, כתב: אם שכח בערב פסח ולא שפשף את הכלים מחמץ הדבוק בהן ונזכר בתוך הפסח אם הוא חול המועד (אבל בשבת ויום טוב אסור ליגע בהחמץ אפילו כדי לבערו כמו שנתבאר בסימן תמ”ו ע”ש). עכ״ל. ומשמע שגוף  הכלי אינו מוקצה, אף שבלוע מחמץ וצריך להצניעו. ואפשר דמיירי שלא הצניעו ג״כ, ולא הקצה דעתו, והיינו שחיוב ההקצאה חל מהרגע שמצניעו שאז מסיח דעתו ממנו.

וכן אפ״ל בא״א מבוטאטש תמו, א שהתיר לכפות כלי על חמץ בכלי של חמץ, דמיירי כשלא הצניע. ודוחק.

ולכאורה דינו כמכניס לאוצר או לסחורה, שההקצאה היא מחמת מחשבתו (ראה אדה״ז תקיח קו״א ב).

אמנם, גם בכלי העומד לסחורה תלוי אם מקפיד, וכאן אינו מקפיד דרך עראי. ודוחק לומר, שההקפדה לא להשתמש בקביעות – בגדר מקפיד ייקרא לה. ואם אכן יימצא מי שמחמיר ע״ע מאיזה סיבה ומקפיד שלא להשתמש בכל גווני – ליתסר. וביו״ט הרי גם אוכל לסחורה מוקצה להמחבר, וגרע. (ויל״ע בשנה זו שע״פ חל בשבת, אם הצניען בערב שבת, אם אסור בשבת, שלכאורה כיון שאין דעתו להסתפק ה״ז מוקצה מאז, אא״כ באינו מקפיד כנ״ל).

ואולי תליא בפלוגתא אם מותר לכתחילה דרך עראי בבית ישראל – ראה רמ״א תנא, א שהציב ציון ליו״ד קכא, ה. ושם רק בבית נכרי בדרך או בדיעבד. ובש״ך יא כשכבר קנאו ואין לו אחר. וראה יד״י צד בפיה״ק כא. חכמ״א נו, ד. ואכ״מ.

וכחילוק שכתבנו מצאתי מובא שכ״כ בהלכות המועדים. ואינו תח״י. וכ״כ בהמתיבתא תשס״ט ע׳ 341. אמנם, לא נחית למה שכתבנו שגם בכלים העומדים לסחורה אינם מוקצה באינו מקפיד.

ולכאורה אין לומר ולדמות לבגד שעטנז שדינו כמוקצה מחמת גופו שאף שראוי להשתמש תשמיש אחר אינו מוריד עליו תורת כלי שאינו מיוחד לכך (ראה אדה״ז שח, פה) – שהרי שימושו של כלי הוא גם בצונן ודרך עראי, כפשוט. שאין לו את השימוש העיקרי שלו, ולא מועיל מה שיכול לכסות עם זה דברים אחרים, כי בגד עומד ללבישה וזה ייעודו ולא לדברים אחרים, לפי”ז הוא הדין בסכו”ם שנטרף וטעון הגעלה, הרי אין לו עתה שום שימוש של היתר כמו שהוא, שהרי לכאורה לא יכול לאכול עם זה כלום, ולדבר אחר זה לא שימוש חשוב שישנה את דין הסכו”ם, לכן לא יוכל לטלטל הסכו”ם הטרף כלל אפילו לא לצורך גופו ומקומו.ולכאורה יש לחלק דהכא הכלי עומד לשימוש מאכלים בין חמים ובין צוננים…

ובאחרוני זמננו, מצאנו שאסרו בחוט שני שבת ג ע׳ פח. הגריש״א בשלמי יהודה ו, כה. אבל ראה הליכות שלמה פסח י הע׳ סז. וראה ארחות שבת יט,  קא ובהערה קכט. מנחת איש שבת ב ע׳ קו.

ובכלים הטעונים הגעלה בכלל (במשך השנה) מצינו בערוה״ש שט, א: כל כלים האסורים בתשמיש מפני שנאסרו ע”י בישול בשר בחלב או בישול טרפות אפילו אינם בני יומן אסורים בטלטול כיון דלכתחלה אסורים בתשמיש מיהו אם ראוי ליתן בהן מזון לבהמה או לעופות מותרין בטלטול. (ולא נחית לכך שאפשר בצונן דרך עראי. ואולי קאי באופן שצריך הדחה ושפשוף היטב לפנ״ז, ואסור בשבת משום מתקן – כ״כ בנחלת ישראל ע׳ תרפד. אבל בשלמי יהודה דלקמן, שגם ללא שפשוף אפשר בשימוש, שיכול להכניס נייר  לתוכו. וצ״ע, שי״ל שאינו עומד לכך). וכ״כ בחוט שני גופא שבת ג ע׳ קי. וכ״כ גם בשלמי יהודה ו, יט בשם הגריש״א. (ושם, שגם כשאין בית קיבול כבסכין, יכול לחתוך בו דבר צונן). וכנראה בחמץ החמירו מחמת שצריך להצניע.

 

 

#41570