?האם יש איסור לגור בבית שאינו בדוק מחמץ

 

שאלה:

נתעוררתי, בהאיסור לדור בבית שאינו בדוק, והריגם בבתי מדרשות חייבים בבדיקה, וידוע שיש בתי מדרשות שאין עושין בדיקת חמץ כדין לאור הנר וכו’, וסומכים על נקיון כללי, א”כ לכאורה  אסור להתפלל וללמוד בבית הכנסת שאינו בדוק כדין, ולא נהגו להיזהר בזה. וצע”ג.

עוד תמוה על מה סמכו לגור בבנינים משותפים עם גויים, או כאלה שאינם שומרי תומ״צ לע״ע, ומשתמשים בלובי ובחדר מדרגות הגם שהם מכניסים שם חמץ באמצע הפסח, וא”כ גם אם בדקו לפני פסח, מ”מ מאבדים אח”כ חזקת בדוק.

 

מענה:

א. בביהכ״נ איכא נמי הסברא שבשו״ת שער אפרים ז בהגהה לבהמ״ח שבלוקח איש אחר עמו מותר לעמוד אצל הגוי בפסח, עיי״ש. וגם לתוס״ש ערה, ד, שרק בעשרה נקרא רבים מידכרי – הא בביהכ״נ איכא עשרה. ועדיין צריך ישוב בביה”מ והיכלי תורה שמצוי מאד שאדם לומד בהם ביחידות, ולפעמים גם משתמש במשך הרבה שעות כדרך דירה ממש, שאוכל ושותה וישן שם (כדין ת”ח שמותר להם לעשות כן בביהמ״ד).

ב. בשו״ת אול״צ ג, ז, כ כתב שאסור להתארח בבית שאינו בדוק. אבל מותר להתפלל בביהכ״נ שלא נבדק. ולא פירש טעמו.

ג. נחלקו הפוסקים באם לא בדק לפני יו״ט אם חייב בבדיקה ביו״ט. ולמ״ד שאינו בודק, היאך הותר לגור שם. והה״נ שילה״ר משבת לאדה״ז תלה, ד, במוסגר.

ואפ״ל דאנוס שאני. והאיסור רק כשיכול לבדוק. וכן י״ל בנוגע חור בין ישראל לנכרי, שאף שפטור מבדיקה, מותר לשהות שם. וא״כ הה״נ במי שבדק לפנ״ז ואנוס כעת. (ואגב, בשיח התורה ב ע׳ רלו להגרח״ק שגם באנוס שאינו יכול לבדוק אסור לגור מחשש שיאכל. ולא הביא מאומה מדברי אביו בכתבי קה״י החדשים פסחים ס, דלקמן). ואפשר, דהו״ל כמזוזה שלפמ״ג סוסי׳ לח בשבת תלוי אם יש לו בית אחר. אבל הפוסקים סתמו ולא פירשו כאן דקאי באין לו בית אחר.

ולכאורה תלוי אם בהדי חובת בדיקה גזרו נמי שאסור לשהות, או שהוא רק מחמת שמבטל חובת בדיקה. ואם הוא מחמת ביטול המצוה שפיר י״ל שבאנוס פטרוהו. אבל אם הוא איסור מצ״ע אסור גם באנוס או כשכבר בדק. אמנם, סברא זו שהיא מחמת ביטול חובת הבדיקה צ״ע, שהרי גם אם אינו שוהה שם מ״מ מבטל המצוה, שאין המצוה תלוי בשהייתו שם דוקא.  אבל י״ל בפשטות, שהאיסור ליכנס הוא תוצאה מחובת בדיקה וביו״ט שפטור מבדיקה, וכן בכל כה״ג, אין איסור לדור.

ד. עוד היתר בעניננו, מש״כ באור לפארו הובא באר״ח ספינקא תלה, בש שגם למ״ד שבודק ביו״ט, בזמננו שמכבדים היטב, יבדוק במוצאי יו״ט. וכנראה ס״ל שבכה״ג אין איסור לגור שם. ה.  בקה״י שם, וכן בהליכות שלמה דלקמן, רצה לה״ר מתוס׳ פסחים י, א ד”ה על שאין איסור. וכבר העירו שמפורש יותר בתוס׳ ר״פ שם. אבל באמת אין ראי׳ משם, דשאני במקום שנכנס עכבר ובדק ולא מצא, שעשה מה שיכול. ואפשר, דהה״נ בנדו״ד בבדק כבר בלובי ובחדר מדרגות. (ואגב, ראה בשו״ת אול״צ ג, ז, ב, שכל דייר חייב לבדוק מהכניסה עד קומה שלו. אבל לא בקומות שמעליו. וראה שו״ע חו״מ קסב, א. אבל העירו שלפי החוק שותף הוא בכל. אמנם, ראה שו״ת אול״צ ג, ג, ב במחסן משותף כשאינו משתמש בו. וראה אדברה בעדותיך אזולאי הל׳ פסח פז). אבל חילוק טובא בינייהו.

ו. בשם הגריש״א מצאנו באשה שבעלה רח״ל אוכל חמץ שתאסור החמץ ע״ע בקונם. וצ״ע שאף להדעות שא״ע בכה״ג בב״י אכתי איכא חששא שיבא לאוכלו.

ז. בגוף הענין, במקו״ח תלז, ז שאסור להיות בבית שאינו בדוק. (אבל שמזה שכ״כ ליישב דברי המג״א שם ז, איכא למימר דהמג״א לא ס״ל הכי). וכ״מ להדיא בט״ז יו״ד קי, ח, עייש״ה. וראה גם ב״ח או״ח תלט. ושם נראה רק בידוע בודאי שיש חמץ.

אמנם, אינהו מיירי בבית שלו. ואין ראי׳ לגבי מקום שאינו שלו. והרי אתה רואה של אחרים ושל גבוה (זולת שצריך מחיצה י״ט שלא יבוא לאוכלו או לכפות כלי. וא״כ מה״ט גופא אפשר שאין לו לשהות שם). וראה ב״ח סוסי׳ תמ. ונוסף גם הוא, כשהכניסו חמץ אחר זמן האיסור, דאיסורא לא ניחא לי׳ דליקני. (וראה קובץ תפארת יהודה קלמן ב ע׳ 201 ואילך). אלא שבשו״ע תמג, ב, ואדה״ז שם ז, שהכל מצווים למוכרו (כבב״ק צח, ב). ומקורו מעובדא דיוחנן חקוקאה פסחים יג, א (ובב״י ואדה״ז ועוד, מוכח שאינו משום השבת אבידה אלא מחמת ערבות). וראה בשו״ע אדה״ז תלג, ח במוסגר שכשאין האיש בביתו אורח חייב. וראה גם ח״י תלו, יד. ועדיין אין ראי׳ מזה שאסור לדור.  וגם במה שצריך לבדוק בביהכ״נ – ראה תהל״ד פסח טז.  ובאו״א, שו״ת שבה״ל ו, קלה. והנה, באול״צ שם הביא ראי׳ מר״ן פסחים ד, ב, שבמשכיר ביום י״ד חייב השוכר. וקדמו במקו״ח שם. אבל התם קנה השוכר, אלא שעיקר והתחלת החיוב על המשכיר. והרי מעשים בכל יום שנוסעים בפסח במוניות ובאוטובוסים. וראה גם אצלנו בהערה בלוח בדיני ביעור חמץ, כעין הנ״ל בסגנון אחר.

וראה אבהא״ז חומ״צ ב. חי׳ רבינו שמואל פסחים ס ואילך. ברכת יצחק מועדים ע׳ נד. הליכות שלמה ה, כא, הע׳ לד ע׳ קכא. שביבי אש או״ח ג, א. חשוקי חמד פסחים י, א. דבריך יאיר חדאד ו, כו. שבט אפרים לנדאו א, נז. שאילת חיים פסח ב.

ח. באמת אמרו, שיש שהעירו יתר על כן, בחמץ שבלובי ובמקומות משותפים. ואף גם בבית המושכר ליהודים אירים, לחוש שעובר על ב״י בחמץ של ישראל שברשותו, לדעת כמה ראשונים. אבל לדינא קייל״ן שא״ע – ראה מג״א תמג, ה. אדה״ז שם ז. וראה השיטות במשנ״ב שם יד. וגם להדעות שעובר, היינו במופקד אצלו, וחמור מבנכרי שעובר (לדידהו) גם כשלא קיבל עליו אחריות, אבל כשלא קיבל שמירה א״ע –  ראה שו״ת דברי חיים א, יז. שם ב, מ. וראה בפירש״י פסחים מו, א ד״ה טובת. ותלוי אם הטעם שעובר הוא משום שבשל ישראל נחשב כשלו, או שחייב גם כשאינו שלו. ועוד מטו בה, שאפשר לסמוך דשכירות קניא שכן הוא בדיניהם (ראה ש״ך יו״ד קנא, יז). ויש לצרף ההיתר דיחד לו מקום שבשעהד״ח מועיל שאינו מצוי בידו (אדה״ז תמ,יא. שם טז) ואפשר דדמיא ליוצא בשיירא קודם ל׳ שהוא כחמץֶשהפלה עליו מפולת (אדה״ז תלו, ו). ולכמה דעות מועיל ביטול  בחמצו של גוי שקע״א. וצ״ע בנדו״ד. וראה באמ״ב פסח ב, דמהני. ועכ״פ אפשר למכור עבור הישראל מדין זכין. וגם אפשר למכור הבית עצמו (ובא״י שאסור משום חני׳ בקרקע, אפשר להפקיר).

 

 

#41458