שומר שהניח הפקדון במקום ללא מזוזה, או בדרך ולא אמר תפלת הדרך נקרא פושע?

 

ראיתי בכ״מ בשם הגרח״ק שהורה ששומר שהניח הפקדון במקום ללא מזוזה, או בדרך ולא אמר תפלת הדרך נקרא פושע וחייב לשלם. וגם גיסו בעל חשוקי חמד כתב עד״ז.

והדברים תמוהים מאד בעיני, ובשלמא בהעדר אמירת תפה״ד אפ״ל שלא שמר כדרך השומרים, דשכיחי לסטים בדרך, אף שקשה הדבר לומר שאמירת תפה״ד היא מחיובי השמירה.

אבל בהעדר מזוזה, הלא שמר כדרך השומרים, והרי לא כל פקדון שומרים במקום החייב במזוזה. ומנא לן שהעדר המזוזה גורמת הפסד. ועד כאן שמענו רק שמזוזה שומרת, אבל שללא מזוזה גורם הפסד ועד שנקרא בגדר פשיעה – רחוק הדבר מאד. גם רחוק לומר שראוי להמפקיד שיופסד ממונו מחמת העדר הזהירות של הנפקד בחובת מזוזה.

והעירוני, שלאידך גיסא כתב בס׳ והערב נא לחגה״פ בשם הגריש״א, שפשוט ששומר שלא נעל ביתו בליל שמורים הוא פושע, חייב, ואסור לו לסמוך על כך.

והנה, בחשוקי חמד דלקמן הביא משו”ת מהרי”ט א, קכד, דזה עונשו של עושה שלא ברשות שתהא ידו על התחתונה, והך טענה דאי לא זרעתא שערי הוה מקיים בי ותגזור אומר ויקם לך וכו’ לא טענות בריאות הם, אלא שמצאה קפידא מקום לנוח ונחה. ואין הנידון דומה לראי׳ כלל, כמובן.

ואטו נימא שאם לא קרא ק״ש שעל המטה שחייב משום פשיעה. וכמדומה יש מהגדולים הנ״ל שאכן כתבו כך. והדברים תמוהים ביותר.

והצעתי ד״ז לפני אחד הרבנים שליט״א, ושמחה לאיש במענה פיו: כיהודה ועוד לקרא, הנני מצטרף לדברי מורנו, דבאמת הדברים תמוהים מאד, ואיני יכול להאמין שבאמת פסקו כן הלכה למעשה (אולי אמרו כן לחדודי) ואטו נימא ששומר שחילל שבת ואח”כ פרצה אצלו דליקה ושרף הפקדון שיש לו דין פושע משום שאמרו חז”ל בשבת קיט, ב, שאין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בו חלול שבת, וכהנה וכהנה, אלא ודאי פשיעה לענין שמירה הוא רק פשיעה שבדרך הטבע גורם להפסד הפקדון, ולא פשיעה רוחנית. (כמו שמזיק בדרך סגולי אינו חייב מטעם מזיק, ורוצח בדרך סגולי אינו חייב משום רציחה וכו’ וכו’).

ולאחר נשיקת כפות רגליהם הדברים תמוהים מאד כמש”כ, ומה שהביא מגמ’ בב”מ ק”ו ומדברי מהרי”ט בתשובה הוא ראיה לסתור, דשם מדובר על חוכר שלא זרע את השדה ורוצה לפטור את עצמו מלשלם דמי החכירות בטענת מכת מדינה, וע”ז יש לבעה”ב טענה עליו שאינו יכול לפטור את עצמו אם לא זרע, שאולי אם היה זורע היה מתקיים בו ותגזר וכו’, וכתב מהרי”ט דהגם שזה רחוק לומר שבאמת היה מתקיים כן, מ”מ כל זמן שאין לו טענה מבוררת לפטור את עצמו מהחיוב שנתחייב אינו נפטר, משא”כ בנידון דידן שבאים לחייב את השומר בחיוב חדש שעדיין לא נתחייב בו השומר ולומר דפשיעה בדבר סגולי חשיב פשיעה פשוט מסברא שכ”ז ששמר שמירה כדרך השומרים ע”פ דרכי הטבע, אינו נחשב כפושע.

וכעי”ז הוא גם לענין הגמ’ בב”ב קמד, ב, גבי ברכת הבית לפי’ השני דתוס’ דתלי במזל, שאחד היורשים רוצה ללכת למקום אחר ורוצה לקבל המזונות שקיבל בבית, וע”ז יכולים היורשים לטעון שאינם חייבים לתת לו, שהרי הוא מוציא את עצמו מן הכלל, אבל שפשיעה בשמירה רוחניות יקרא פשיעה לחייב השומר מאן דכר שמיה.

והוא פשוט וברור שבכל דיני תורה אין מחשבים רק בנהגת הטבעית בין לקולא בין לחומרא והראיות ע”ז רבו מלספור. ועל קצה המזלג:

א) מצאנו אצל רשב”י, “יהיב בי עיניו ועשוהו גל של עצמות” (כמדומה שבספה”ק מוסבר הענין שמשך ממנו כל ניצוצות הקדושה) כמ”כ מצאנו בש”ס ומדרשים (וגם אצל גדולי הדורות אח”כ) אין ספור מעשים שהענישו אנשים בעונש מיתה ר”ל בשביל שזלזלו בכבוד התורה וכדומה, ופשוט שאותם אנשים לא היו חייבים מיתה והיה אסור להם להרגם, הרי זה ראיה ברורה שלגרום למיתה ע”י עשיה רוחנית אין זה מעשה הריגה ע”פ תורה.

ב) פשוט שמי שאינו מתפלל על חולה מסוכן אינו עובר על “לאו דלא תעמוד על דם רעך” אע”ג שאנחנו יודעים שתפילה מועילה הרבה יותר מרופאים וכו’, (שמעתי ע”ז ראיה ברורה מעובדא המובא בעירובין כט, ב, עיי”ש ודו”ק).

יש להאריך עוד, אבל אין העת גורם, וכת”ר ברוב בקיאותו א”צ לדידי ולדכוותי, אדרבה ימלא נא הגליון עם דוגמאות כהנה וכהנה.

ובנוגע לקבלת שמירה, שתלוי בדעת בנ”א (כמש”כ תוס’ כתובות נו, א) פשוט מאד לענ”ד שאינו מתחייב רק לעשות שמירה טבעית, כמש”כ דכי נימא דאם השומר חלל שבת ואח”כ פשטה דליקה באונס שיהיה חייב משום שאמרו חז”ל דדליקה מגיע כעונש על חלול שבת, וכי נימא דאם השומר מזלזל בפירורי לחם שאמרו חז”ל שקשה לעניות, ואח”כ פרץ גנב וגנב מרשותו ובתוך הדברים גנב גם הפקדון יהיה השומר חייב? (ובדרך צחות, אולי גם נימא דאם השומר היה יכול לתלות תמונת הרה”ק ר”י מקרסטיר שמוחזק כסגולה נגד עכברים אם הוא לא תלה ובאו עכברים והזיקו לפקדון יהיה חייב). ותמיהני מאד על הגדולים שלא כ”כ.

והדבר ידוע במחוזותינו שאי אפשר לסמוך כלל להלכה על דברים הנמסרים (בפה או בכתב) בשם הגרח”ק כמו שאמר בעצמו בחיי חיותו (אין בזה שום מיעוט בכבוד התורה ח”ו, כמובן לכל בר דעת). עכ״ד.

אלא שגיסו יבדלחט״א הגרי״ז שליט״א כתב כן גם בעצמו, בנוגע לתפלת הדרך. ופירסמו בספרו.

וראיתיו בפנים גם בחשוקי חמד מנחות לב, ב, וגם בווי העמודים גל׳ מה ע׳ ט. ועם שינויים ביניהם. (ושקו״ט שם הן בנוגע למזוזה והן בנוגע לתפה״ד אם שומרים גם מגנבים).

גם באמרות שאול ברזם פ׳ משפטים ע׳ קיט. וגם בס׳ פותח את ידיך להרב פסין עם תשובות מהגרח״ק בכתב. וראה בקובץ מן הבאר גל׳ לו.

וכתב שם הגר״י דעתו, דלא ניחא לי׳ לומר כך גם בנוגע למזוזה, זולת ששמע מגיסו הגרח״ק שלא הסכים עמו.

ויתכן שגם ספרי חשוקי חמד נכתבו ע״י תלמידים ולאו מר בר רב אשי חתם עלה. ואין אתנו יודע עד מה.

ומאי דפשיטא לי׳ ולדידי ולדכוותי, כנראה לא הי׳ פשוט להגאונים הנ״ל הגרח״ק, והגר״ש ברזם. ויבדלחט״א – הגר״י זילברשטיין.

ואף שלכאורה פשוט מש״כ כתר״ה, אתחנן לו בפצח, אולי יואיל בטובו ליתן לנו מטעמת כל שהיא מקצה המטה אשר ביערת הדבש – מהראיות ש״רבו מלספור״.

ואעירה שהדוגמא שהביא ע״ד הצחות, אינו מן הענין, כיון שאי״ז מוכרח שהוא דרך השומרים.

והנה,מצינו כה״ג בנוגע לבריאת אדם בשבת ע״י ספר יצירה, וכן כגון בישול במן, ושקו״ט מ״ט הוזהרו את אשר תאפו, אם הוא רק במחשבה. ודנו גם בכתיבה ע״י השבעה.

ובקה״י ב״ק מה, חילק בין שבת לשאר מילי.

ויש שכתבו דמכשול סגולי ג״ז בכלל לא תשים. וטובא יש לחלק.

וכן בענין הריגה ע״י שם נסתפק בהלק״ט ב, צח. ובמעשה רוקח שבת כד, ז – מדין עונש בשבת. ובשו״ת יהודה יעלה או״ח סוסי׳ קצט פשיטא לי׳ דחייב. וכן אסור לאשה ע״י שם להפיל ולדה כמו שתיית כוס של עיקרין. ועיי״ש בקה״י, שאף שדעתו נוטה לחייב במזיק בדרך סגולה, אין הדבר מוכרע אצלו. אבל בשם בנו הגרח״ק הובא בס׳ שיח מן השמים ע׳ רעט שחייב.

וצ״ע אם יש טעם לחלק בין מזיק לשומר. אלא שכנ״ל בלא״ה לא נהירא שהוא מחיובי הדומרים.

וידידנו בעל כרם אליעזר שליט״א, האריך למעניתו בספרו על שביעית, בריבוי דוגמאות לענין מלאכה בשביעית, ולענין קציצת נגע צרעת. וכהנה רבות.

ומענין לענין, שקו״ט גם אם מותר לחלל שבת לקבל ברכה מצדיק עבור חולה מסוכן.

ובנדו״ז, ראה שו”ת ובחרת בחיים פז: להנגידים מנהלי עדת ישורין בק’ זלאטשוב, הנה הציקתני רוחי לא אוכל אדמה על חילול שבת, אשר משפטה כאש בוער בקרבי על הוראה הרעה ומקולקלת אשר נעשה בקהלתכם בשבת העבר, אשר הורה מורה אחד לחלל שבת בחילול אחר חילול, לכתוב בשבת קויטל, ושיסע יהודי יותר מג’ פרסאות שהוא דאורייתא, ובסוסים של יהודים, ובשליחות מעות חוץ לתחום, אשר גם לפי דעתם היה אפשר למעט בכמה מלאכות, ולשלוח על ידי נכרי. והוסיף עוד חטא על פשע ששלח שני אנשים יהודים לשני מקומות עם פדיונות, והנה באמת הוראה זו מקולקלת מתחלתו מאוד מאוד, כי אף דבדין זה פשוט דפיקוח נפש דוחה שבת, אך לא הותר רק ברפואה שהוא בדרך הטבע, ואף בזה שיהיה מומחה ידוע בדוק ומנוסה, אבל בדרך נסיי ותפלה לא הותר בשום אופן, אפילו יהיה המתפלל כרבי חנינא בן דוסא, לא ניתן שבת לדחות עבור זה אפילו במלאכה דרבנן, ומכש”כ דאורייתא סוף דבר המורה הזה חילל שבת בכמה דברים, בכן אם יחזור המורה לרעה הזה מהוראתו ויתוודה ברבים, ששגגה היה בידו, ולא יוסיף כן, הרי טוב, ואם לאו ידעו שכל הוראותיו המה מקולקלים, והמה כחתיכה דאיסורא ממש, ואל יסמכו עליו בשום הוראה.

ובשו”ת מהרש”ם ג, רכה: עובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהיה חולה מסוכן, ובאותו זמן היה מו”ר הגה”ק מוהר”ש אבד”ק בעלז זצ”ל משובתי ש”ק בבראד, והתיר דיין אחד לכתוב ע”י עכו”ם בש”ק שם החולה ואמו ושלח לבראד, והרעיש הגאון מהרש”ק ז”ל ופסל את הדיין מלהורות עוד, וכבוד מו”ר הגה”ק הנ”ל נתרעם ג”כ על הכותב ואמר, עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יוגרם על ידי חילול ש”ק, וכן היה שנתרפא, ובכל אופן הדומה לזה אין להקל, ובפרט בדור הזה אין להקל מכמה טעמים, ועל כיוצא בזה אמרו שבת הוא מלזעוק וכו’ יכולה היא שתרחם וכו’.

ובשו״ת ציץ אליעזר ח, טו, ח: אין שום צד של היתר ואפילו בלעשות רק מלאכה דרבנן, ואפילו אם הצדיק שרוצים לפנות אליו יהא ידוע שתפלתו מתקבלת כתפילת רבי חנינא בן דוסא. וכל מי שיעלה על דעתו להורות בזה איזה הוראת היתר הרי תהא הוראתו כהוראת בן סורר ומורה, ועלינו יערה רוח הבורא.

ואגב, בשו״ת הצ״צ יו״ד לח, נוטה להקל מחמת גם דעת המ״מ שעושין לחולה כל דבר שרגילים לעשות בחול, וצירף כמה צדדי היתר ולכאורה כל אותם צדדי היתר שייכים גם בשליחת מברק לצדיק. וראה גם יבי״א שם. (גם מהרש״ם מצדד שם קצת להיתר מסברות כעין הנ״ל. אלא שלמעשה כתב להחמיר. ומסופר גם בשם הגר״ח מבריסק, שדעתו להתיר. וראה גם בהליכות הגר”ח פיקוח נפש אות ג, שהגר״ח מבריסק הי׳ סבור שמותר לשלוח טלגרמה בשבת לצדיק כדי שיתפלל על החולה המסוכן, דאף בכהאי גוונא נמי הוי בכלל ספק פיקוח נפש שדוחה את השבת. אמנם, יש שאמרו בשם הגרמ״ד שלא כך הי׳ מעשה, ושהגר״ח אמר שרבי כזה שתפילותיו הם בגדר הצלת נפשות אמור לדעת מהמצב גם בלי שיחללו שבת). וכבר העיר מדברי הצ״צ, במנחת שבת פד, סה. ועיי״ש תשובת מהרש״ם אליו.

אלא שיש לחלק, שבצ״צ דן בדבר שמרפא בדרך סגולה. אבל בקוויטל ה״ז רק דרך להגיע לצדיק, ותפלתו היא המועילה ולא גוף כתיבת הקוויטל. וכ״כ לחלק, במורה דרך בהלכה להר״ד אליעזרוב, אף שצ״ב החילוק, שהרי מותר לחלל שבת במקום פקו״נ, לקנות הרפואה ולעשותו, אף שהקני׳ אינה מרפאת. וכן להתקשר לרופא לברר איזה דרך לרפא.

ויותר נראה מחמת סברת הובחרת בחיים, שכיון שתפלה מרפא בדרך נס, לא דמי לרופא שמרפא בדרך סגולית. ועיקר דבריו, דמה לי נס זה או נס דשמירת שבת. וברפואה שע״י תפלה – ה״ז ע״י הקב״ה, ושייך גם ללא חילול שבת. והאריך בזה בשו״ת צי״א ט, יז.

וראה בעיקר הענין גם בשו״ת יד חנוך ה. מנח״י י, לא, טז. ועוד.

ולאחרונה כתבנו – 39405 – להעיר במש״כ במחזור שיח שפתותינו ליו״כ בהפטרה בשם הגרח״ק, בההיתר ליונה להתפלל במעי הדגה מחמת מקום מטונף, שפקו״נ דוחה הכל – שצ״ע, אם שייך היתר דפקו״נ ע״י תפלה.

והעירוני כעת, שכשהגריש”א הי׳ חולה שלחו שליח בשבת להגרח”ק לשאול אותו האם לנתח. ואולי הי׳ עם נהג גוי, אבל התירו לעבור על איסור תחומין אלא שנידון הנ״ל שאני שהוא רק להתייעץ עם חכם, שהוא כמו להתייעץ עם רופא, ולא בכדי להתפלל עבורו. וראה תורת היולדת טו, ב.

אלא שלפענ״ד – כל ד״ז נושא אחר לגמרי, אם מותר לחלל שבת לרפואה סגולית. וראה בארוכה בשו״ת יבי״א ח, לז.

וגם אם נאמר להתיר ה״ז מחמת שלמעשה מועיל, דאימחי גברא וקמיעא, אבל חענין קבלת שמירה פשוט שמתחייב רק לשמור באופן טבעי. ותו לא.

אמנם, רצוננו לידע אם מצאנו להדיא בעניננו, שחובת שמירה כוללת שמירה רוחנית, או לאידך ששמירה רוחנית פוטרתו. אלא שלדידי א״צ בראיות, וסברא פשוטה היא.

 

#41063