אינפוזיה יום כיפור

 

בההוראה המקובלת אצל גדולי ההוראה (מהרש״ם, מלמד להועיל, דובב מישרים, אג״מ, שבה״ל,  צי״א, חזו״ע, הגרשז״א, חוט שני, אבן ישראל, תשוה״נ, נשמת אברהם, ועוד) שלא לילך בתחבולות לעשות אינפוזיה ביו״כ וכיו״ב, ודוקא לאכול.

[ומכמה טעמים:

דליכא יתובי דעתא כ״כ רק באכילה כדרך,

ואין לסגפו בחנם,

ויש לחזר להקל על החולה ולא איפכא,

חשש חובל בעצמו (ובפרט בעיו״כ, דאכתי לא מטא זמן החיוב),

חובל (או שאר מלאכה) ביו״כ (וגם בחיברו בעיו״כ – משום חשש שיצא ממקומו, ואסור מה״ת),

שמא יחזרו אחר הזנה מלאכותית ויבואו לידי סכנה (וע״ד הדעות שאין לעשות שינוי בפקו״נ),

שבפקו״נ אין לסמוך על רופאים שהזנה מלאכותית מועילה, לפי שדבריהם ע״י אומדנות והשערות וצריך דוקא לאכול,

ואפשר יש בזה סכנה שאינה ידועה, וכבר נתברר שאמרו שאינו מזיק והזיק,

שאין להתחכם נגד הוראת התורה לאכול,

וסותר גזירת מלך שאינו רוצה שיצום,

שמביא האחיות לידי מלאכות הדלקת נר וכתיבה וכו׳,

והזכירו גם חשש ניתוק הצינור ומביא לידי דימום ועלול לסכן.

גם צירפו לזה דברי המ״מ שעושים כל צרכיו לחולה, ודעת הגר״ח מבריסק (בחידושי רי״ז הלוי שביתת עשור), ועד״ז בהעמק שאלה קסז, יז בשם הגר״ח מוואלוזין, שבחושיב״ס ליכא הקל הקל, וא״צ אפילו להאכילו שיעורים.

וי״א דאי״ז בכלל הקל הקל, וע״ד שגם למ״ד דחוי׳ רבו הדעות שא״צ לחזר אחר כהנים במשמר אחר, וכש״כ וק״ו באמצעים שאינם רגילים.

ועוד סברא שמענו בביהמ״ד, שאין בזה כ״כ תועלת כיון שסו״ס לא קיים מצות עינוי, (ובאמת כ״כ בשו״ת דובב מישרים ג, פח בדעת החת״ס שהזנה מלאכותית היא בגדר הנאת מעיו וליכא תועלת. אבל צ״ע שבמציאות אי״ז נכנס למעיים. ואפשר דס״ל כנ״ל שמ״מ ליכא עינוי, או שהכניסה לגידין הוא ע״ד הנאת מעיו. ולאידך, בשו״ת אחיעזר ג, סא שגם לחת״ס בעינן הנאת גרון), וכשהותר לו לאכול הכל שוה. אבל צ״ע בזה. וראה לקמן.

ובשו״ת שמש מרפא להגרש״ר הירש או״ח יט ואילך ר״ל שגם באכילה דרך ורידים חייב.

ובשו״ת מלמד להועיל או״ח קיט (וראה גם שו״ת צי״א יד, נז, ישיב יצחק מד, כח), שהרופאים בעצמם אומרים שאין לעשות כן כשאין סיבה רפואית, ויתכן בזה חשש סכנה.

ויש שהחמירו גם ברגיל דרך ורידים, שאם מסיייע להחלמתו לאכול כרגיל – יש לאכול כרגיל, ראה תשוה״נ ב, רפז.

ועוד כתבו שגם בהי׳ מחובר כל הזמן ותיכננו להוציאו לפני יו״כ, שאין להשאירו שם עוד יום, מחשש זיהום בחולים שמערכת החיסון אינה יעילה.

ויש כמה נפק״מ וחילוקים בין הטעמים. גם יצויין שיש חילוק בין דרך חוקןֳ, שדן בזה בשו״ת מהרש״ם א, קכג, לפי שאינו נכנס להדם הוא הנפש, משא״כ בהזנה דרך ורידים. וגם חלק מהפוסקים כתבו דבריהם בשעתו, לפני שנתברר בימינו שכמעט ואין בזה שום סכנה.

ולמרות כל הנ״ל, יש חולקים. והרבה עשו מעשה בעצמם להחמיר כן. ויש לציין גם שבמעשה איש ד ע׳ קסג מובא עובדא מהחזו״א בעצמו עד״ז].

וכמדומה שבהרבה מקרים איפכא הוא, שיש שימנעו מלאכול מרוב התחסדות, למרות שהורו להם לאכול, ואם נורה שיעשו אינפוזיה אפשר למנוע סכנה.

גם יש מצבים שאומרים להם לראות איך חשים במהלך הצום, כגון מעוברת שיש חשש מסויים וכו׳, ויתכן מצב שאם ימתינו עד בוש יהא לאחרי מעשה, משא״כ באם נורה להם מעיקרא לעשות אינפוזיה. ואכן בשבו״י יז ע׳ צד בשם הגריש״א שלפעמים הורה לעשות כן, במקום שיש רק חשש ולא ברור. ויש שכתבו לחלק בדעתו בין חולה למעוברת וכיו״ב. וראה שו״ת ישא יוסף או״ח ב, קמט. אשרי האיש ב ע׳ קמה. וכן נשמע בשם הגרשז״א למעוברות לעשות אינפוזיה – שו״ת ודרשת וחקרת ה, צד, ז. וגם במלמד להועיל מחלק כעי״ז קצת. וכמדומה שהרבה מורים עד״ז. אבל יש שלא חילקו בדבר. ואין אתנו יודע. וידוע שבעל אבן ישראל הורה לכל המעוברות לאכול כרגיל לא רצה להתיר אינפוזיה גם להן – ראה ודרשת וחקרת שם. ועוד שם פט, ג.

גם הרבה פעמים במציאות קל ונוח להם יותר באינפוזיה מלאכול לשיעורים, והאכילה לשיעורים גורמת צער וסבל.

עוד מסופקני במי שצריך לאכול כשיעור, אם גם בזה עדיף שלא לעשות אינפוזיה. ובשבת שבתון להגר״י זילברשטיין הע׳ ק כתב שבזה יש להחמיר לקבל דרך וריד, בכדי לקיים מ״ע דועניתם (אף שאינו עובר על איסור מחמת פקו״נ). אלא שנראה מדבריו דלא ברירא לי׳ כ״כ.

וכמדומני שאינו מקובל להורות כך. ועיקר דבריו שמותר לחבול לצורך. ולכאורה אכתי איכא לשאר הטעמים. גם צ״ע אם בהזנה מקיים מ״ע, שסו״ס אינו מעונה בהעדר אכו״ש. (אבל בשו״ת אחיעזר שם נקט שמקיים מצות עינוי. וכ״ה בשבו״י שם). ועכ״פ ברור שאינו רצון התורה לעשות הזנה שאינו מעונה. (וכמו שכתבו בנוגע לבריא שהוא נבל ברשות הצורה ול״ד למצוות אכילה בעיו״כ). גם אפ״ל שאין חיוב לקיים המ״ע שלא כפי מנהגו של עולם, וע״ד שאין מצוה בפו״ר שלא כדרך כל הארץ.

 

 

#39892