הדלקה בשדה תעופה לקיים מצוות ראיה
ב”ה
כבוד הרב ברוין
ראיתי שכתב בכמה מקומות (בשו”ת סי’ א׳תתקעט וכן בקובץ מבית חיינו ח״ז וכן בלוח דיני חנוכה השתא), שהעיקר כדעת המחבר ורמא בסי תרעז. ודלא כגר”א ומשנה ברורה.
אבל עיקר יסודו כנראה מסתימת המג״א וט״ז, ותשובת הרמ״א בעצמו וראשונים שהביא הבית יוסף.
ובכולם, אפשר לפרש בנקל שאיירי שמדליק בבית במקומו, ומדליק מדין מהדרין ככל אדם בביתו, וכאן הוא חידוש שאע״פ שאשתו מדלקת מ”מ מדין מהדרין עליו להדליק בפני עצמו כדי לראות. אבל אין שום הוכחה שהמחבר ורמ״א סוברים שאפשר לסמוך על המרדכי להדליק שלא בבית ורק מטעם חיוב לראות הנרות. ורק החמד משה ומאמר מרדכי כתבו כן. ואכן יש לומר שפירושם דחוק כמו שכתב המשנה ברורה.
כלומר, היכן מצינו מהדרין להדליק שלא בבית? האם יש מגדולי הדור שסוברים כך?
מענה:
הדין מפורש בלבוש, למרות שכתב שברכת הרואה הוא רק כשאין מדליקין עליו בביתו.
וכן נקטו ריבוי פוסקים. והארכנו במק״א.
ולא מצאתי למי שיבאר שהחיוב לראות הנרות הוא בביתו דוקא.
ולשון הראשונים שבא בספינה או בבית.
ופשטות המחבר ורמ״א, וט״ז ומג״א דשתקי לרמ״א, כדברינו.
ואם מחפש בדוקא מ״גדולי הדור״, וכנראה כוונתו לאחרוני הזמן – הלא הציץ אליעזר, ומשנה הלכות ואז נדברו ועוד מעיקרא סוברים שאפשר להדליק גם ללא בית. וכדעתם כ״כ במשיב דברים לתלמיד החת״ס. ולמהרם בנעט גם בעגלה מצד דין שעת הסכנה.
והרי הא״ר לכתחילה פוסק שמברך ברכת הרואה גם במדליקין עליו.
אלא שלדברינו הוא רק כשאין שם ישראל ומצד החיוב לראות.
וכדברינו, ראה גם בשו״ת שער שלמה זוראפה נא (ולא כמי שכתב לפרש בדעתו שעיקר מצות הדלקה הוא ג״כ אפילו כשאין בית).
כתי׳ המאמ״ר וחמד משה או כדוגמתו – כ״כ שו״ת בית דוד או״ח תעג. שולחן גבוה תרעז, ה. חסדי דוד קא, ב. חלקו של ידיד מח, ב. חי׳ מהרצ״א. מועד לכל חי כז, מט. ושם שכן המנהג. שו״ת בשמים ראש שמג. התעוררות תשובה או״ח תנז, א. שמו יוסף רמג. ברכת הבית נד, ז. ערוה״ש תרעז,ה. פני אפרים בומבאך תרעז, ג. שו״ת ברכת יוסף (ידיד) ג, ח, ט.
וראה מ״גדולי הדור״ בחזו״ע חנוכה ע׳ קנט. יומין דחנוכה מג. וראה ציוני הלכה חנוכה להגריש״א ע׳ קכב. אבל ראה מש״כ בהערת המחבר שם מד״ע.
ועצ״ע, שבמג״א תרעו, א כתב וז״ל: אין מדליקין עליו. ורש”ל פסק דאע”פ שהדליקו עליו צריך לברך אבל המשתתף בפריטי ושומע ברכה מבע”ה א”צ לברך (ב”ח וכ”מ ברא”ש). ומ”מ נ”ל דספק ברכות להקל. וכ”מ בתוס’ (סוכה דף מ”ו) שהקשו למה תקנו בחנוכה ברכה לרואה (ולמה לא תירצו דשאני נ”ח דאיכא מצוה בראיה) משא”כ בלולב וסוכה דאין מצוה בראייתן אלא בישיבתן בה. ונראה כסותר למש״כ בשו״ע ורמ״א תרעז, ג. וצ״ע והיאך ליישב הסתירה.
אמנם, התיבות שבמוסגר ״ולמה לא תירצו דשאני נ”ח דאיכא מצוה בראיה״ אינן בדפו״ר דיהרנפורט תנ״ב, ואינן מדברי בעל המג״א. ונוסף רק בדפוס אמשטרדם תקי״ד.
ובאחרונים נתחבטו בהוכחת המג״א. וכתבו בכמה אנפי.
ובפמ״ג גם לא היתה לפניו גירסא זו, כדמוכח מדבריו, שיצא מדרכו לפרש כוונת המג״א.
וראה גם במחה״ש מש״כ להגי׳ בדברי המג״א.
אלא, שלפי דבריהם נתכוון המג״א להוכיח מדברי תוס׳ בקושייתם, או ממה שלא תירצו, שבאמת אין מצוה למי שהדליקו עליו לברך על הראי׳.
ועכ״ז, הרי הפמ״ג עצמו בתרעז בא״א ג, נתקשה שסותר להנכתב במחבר שם ג.
וראה גם הגהות אמרי ברוך למג״א תרעו שם, שציין לרמ״א תרעז, ג. ומשמע בכוונתו שדברי הרמ״א סתירה למש״כ במג״א.
וראה בלבושי שרד מש״כ לפרש במג״א, וסיים עלה, דלא כפמ״ג. ולפירושו רצה המג״א להוכיח מתי׳ בתרא דתוס׳ שאין ברכה לרואה שהדליקו עליו.
ובאמת, מקום לפרש בתוס׳ איפכא שגם המדליק מברך בראייתו, עפמש״כ בתי׳ הראשון, וכש״כ בהדליקו עליו בביתו. וכן פירש בתוס׳ בפתה״ד על העיטור חנוכה א. ולפ״ז, אפשר שכוונת המג״א בהיפך, שבתוס׳ נראה כמהרש״ל. ועכ״פ במהרש״ל וב״ח ודאי פירשו כך בתוס׳. וראה מה שהאריך בזה בדליות דוד בסו״ס חי׳ ר״י מלוניל שבת א, טז – ע׳ צה.
ובתירוצו של הפמ״ג, נראה שנתכוון לחילוק שכתבו כל האחרונים, וז״ל: דודאי צריך לזכור הנס (ולכן כשאין ישראל חייב בהדלקה וממילא מברך ג״כ) אבל לא תקנו ברכה (לרואה דעלמא שאינו חייב בהדלקה) כ״א כשאין מדליקין עליו בביתו. (וצ״ע שבשעה״צ תרעז, כא הביא קושיית הפמ״ג, ולא תירוצו).
ובאמת גם הפר״ח תרעז, ג, שכתב לחלוק על המחבר, והובא בפמ״ג תרעז שם, לא העיר מדברי התוס׳ כלל. (ולפלא, שהרי הפר״ח עצמו ס״ל בתרעו, שמברך ברכת הרואה גם כשמדליקין עליו בביתו. ובהכרח שהבין שבמחבר כאן לא קאי מצד ברכת הרואה גרידא, אלא שמדליק בברכה, כולל גם ברכת להדליק. ואהא פליג).
והנה, בגוף החילוק, שבתרעז מיירי רק במקום שאין ישראל – מוכח כן גם בב״י, שבתרעו כתב בדעת המרדכי שברכת הרואה רק כשלא הדליקו עליו. ובתרעז הב״ד מרדכי שמדליק לראות. וגם במרדכי גופא משמע לחלק כן.
וכן בשלה״ג הביא ב׳ הדברים, גם הפלוגתא אם מברך ברכת הרואה במדליקין עליו, וגם דברי המרדכי.
בכל אופן, בנוגע להסברא שג״ז רק בבית ומדין מהדרין – לא נתחדש שום דבר במג״א.
והסתירה להמבואר תרעז, ג קיימת מצ״ע. ובהכרח ליישב באיזשהו אופן בלא״ה.
ואכתי ילה״ק, ובהקדם, שבשיטת הר״ן ודעמי׳ שלא לברך ברכת הרואה אא״כ הדליקו עליו, איכא לפרושי בתרי אנפי, שאין מצוה בראי׳, והברכה רק לצורך אותם שלא קיימו גוף המצוה שיברכו ברכת השבח על הנס, או שבאמת יש מצוה לראות, אבל רק כסניף לגוף המצוה, וכשקיים גוף המצוה אין מקןם לברך על הטפל. וא״כ מקום לומר שמדברי מג״א מוכח – באם נגרוס ונפרש כן – שאין מצוה בראי׳, וממילא מוכרח שאין לסמוך בספק ברכות לברך גם באופן שנמצא במקום שאין ישראל.
ונראה, שאף אין מצוה בראי׳ א״ש, כדמשמע בכמה דוכתי, שתיקנו משום חביבות לברך ברכת הרואה, כדי לזכור הנס. ומטעם זה גופא מדליק, כדי שיוכל לברך. וכיון שעליו לברך שעשה נסים, ולכן מדליק, שוב מברך. וכמו שמברך בהדלקה משום חשד, ועל מנהג הדלקה בביהכ״נ. וכהנה רבות.
ועיקר החילוק שהדין בתרעז אינו זקוק לתנאי בית – הרי כנ״ל מבואר הוא בלבוש. וכ״ה בערוה״ש. וכ״מ בדעת כל הראשונים שהביאו להדליק בביהכנ״ס להוציא מי שאין לו בית. וכן באר״ח במדליק בספינה. וא״צ לומר, דס״ל שבספינה איכא תורת בית. ובב״ח תרעו, מיירי כשאא״פ להדליק בספינה. ובהגהות אמרי ברוך תרעא, ז, מבואר שביצא חוב תבית ומדליק רק משום חובת גברא א״צ דיני בית. וכבר תמהו שבשעה״צ שם השמיט חלק מדבריו.
והדבר מודגש בל׳ הראשונים בדין הדלקה לראות הנרות שנקטו בלשון אע״פ שאין לו בית מיוחד וכדומה, ראה ב״י תרעז בשם מהר״י אבוהב. שלה״ג. ועוד. ונראה בכוונתם, דלא אתינן עלה מדין בית, אלא מדין לזכור הנס. וכדומה.
ופשוט גם מסברא, שהוא כגדרי ברכת הרואה, והרי ברכת הרואה מברך גם ברחוב.
וראה דבר נחמד בשפע חיים חנוכה א, קא (ע׳ שנט) שבחנווני שבמשנה מיירי שמדליק רק מחמת חיוב לראות והדליקו עליו בביתו.
אמנם, בשו״ת הרמ״א צט, אסברה לה, דלא גרע ממהדרין. ומשמע שבא לפרש דהיינו הדלקה רק מדין מהדרין. וכסברא זו, ראה גם שו״ת אג״מ או״ח א, קצ ד״ה ובלא זה. אלא שלא העיר משו״ת הרמ״א.
אמנם, גם בדין מהדרין – לא ברירא אם איכא לכל תנאי בית. ובשלמא, אם נפרש במהדרין שהוא מדין כוונה שלא לצאת, אבל אם הוא כהוספה על התקנה משום פרסו״נ, אין הכרח שיש דיני בית.
ועוד, דלכאורה כוונת הרמ״א, שאף שיש חולקים, לא גרע ממהדרין. אבל בעיקר הדבר, כוונת המרדכי בכל גווני. ועכ״פ כ״ה בראשונים שכתבו גם מחוץ לביתו.
ובב״י גופא, דלא ס״ל להדר באכסנאי, ולא ס״ל להדר כמהדרין גם בביתו, בהכרח דלא אתי עלה מדין מהדרין. ובאג״מ שם נדחק בזה. ועיי״ש מש״כ לחלק. ועיקר החילוק נמצא בשו״ת הרמ״א. וכבר כתבו הב״י בשם אר״ח. ולכאורה צע״ג, שאם הרואה אינו יכול לברך, מאי אהני דין מהדרין, שהרי לב״י אינו מברך על מהדרין. ומה יועיל צירוף דין מהדרין להדעות שחייב לראות, כיון שלב״י אינו מברך על מהדרין.
ונראה בכוונתו, דהכא דאיכא חיוב גמור לכמה דעות, אין לנו לחוש משום ברכה שא״צ, דלא גרע ממהדרין שאין חוששים לכך. והיינו שלראות הנרות גופא הוא סוג של הידור. ובודאי ל״ד ממש למהדרין, שכאן כבר יצא יד״ח בשלמות, ואינו מוסיף ומרבה כלל בהדלקה ראשונה, אלא היא הדלקה בפ״ע לראות הנרות. ור״ל שיש גדר הידור במצוה זו, לעשות המצוה באופן הכי מהודר, וכמו בכבתה שחוזר ומדליק מדין מהדרין, אף שכבר יצא המצוה. אלא הכוונה שיש לו לקיים המצוה בשלימות. ויתר על כן, שי״ל שכוונתו שכל שמדליק, אפילו אם הוא רק מחמת ההידור מברך עלה. והה״נ כשמדליק בכדי לראות, שכל שיש טעם שידליק ממילא מברך.
ולהעיר, שברמ״א הביא בין הדברים שבמרדכי כתב וכן אומר ר״י, והרמ״א הבין דהיינו הך, אף שדין הראשון מצד ברכת הרואה ולא חיוב הדלקה, ומאי שיאטי׳ לדין המדליק מצד חיוב לראות שהוא מדין מהדרין. ועוד, שמהדרין פטורים ומברכים מדין מהדרין, והרי כאן כתב שחייב בדבר לראות. ועוד, שדעת הרמ״א שלטור פטור גם לראות. וכאן בשו״ע נקט שחייב, והרי אינו מתאים לדעת הטור. ומכ״ז נראה, כנ״ל.
ולדבריו, אכתי תיקשי היאך מברך למחבר ורמ״א תרעז, ג, משום מהדרין כשאין מצוה בראי׳. והיאך מיישב פי׳ המלות ברמ״א שחייב לראות הנרות. ואין לומר, שכ״ז רק בשיטת המרדכי, וכלשונם “יש אומרים”, – דא״כ הו״ל לשתוק ולא להוסיף ביאור.
#39846
