Lighting Chanukah in Prison
Question:
One county will not allow inmates access to matches. They are willing to allow the inmate to be in a meeting room behind a plexiglass divider and make the brachos, while the Rabbi on the other side of the plexiglass does the lighting. They will allow them to remain for 30 minutes. Is this an acceptable arrangement?
This is time sensitive as Chanukah is almost here as well as the run up to the secular holidays when the officials will not be available for further discussion.
Answer:
Assuming the meeting room is in the same building as their cell, this is an acceptable arrangement. However, the bracha of l’hadlik should be made by the rabbi and he should exempt the inmate. The other brachos may – and some say this is preferred – be recited by the inmate.
Sources:
הנה בבדיקת חמץ השליח מברך – ראה מג״א תלב, ו. ומדמה לה למוהל בן חבירו שהמוהל מברך. אדה״ז שם ח. וכ״ה כבר ביש״ש חולין א, ד. וכ״ה בפשטות בירושלמי ברכות ט, ב וברמב״ם ברכות יא, י ואילך (ראה מזה בכת״ס דלקמן. ובשו״ת מכתם לדוד יא ואילך נדחק בטעם שלא הביא במג״א מהל׳ ברכות). וראה מור קציעה תלב, ובבית מאיר, דגו״מ והגהות יא״פ למג״א שהביאו ראי׳ מתרומה, שהשליח מברך. וכבר קדמם בשבה״ל סדר פסח רו. ושם מפורש גם לענין חנוכה. וראה כנה״ג תקפה, לגבי מזוזה ומעקה ומילה שהעושה מצוה מברך ולא בעל הדבר. וכן מוכח ברמ״א תרעא, ו שהמברך צריך להדליק לפחות נר אחד. (וה״ר מכאן בפר״ח תלב, א. ולא תימא שהוא דוקא בנרות ביהכנ״ס, ונימא דשאני התם שהשמש אינו שלוחו של הש״צ – ראה בשו״ת מהרש״ל פה, ובמג״א שם יא ובמשנ״ב מט, שכ״ה גם בביתו. ואדרבה, נחלקו אם בביתו צריך להדליק כולם, אבל כו״ע מודו שצריך לפחות להדליק נר א׳. והנה בערך השולחן תרעו, א, והובא בכה״ח שם יג, הקשה מזה על המג״א תרעו, ד שאחר יכול לברך עבור המדליק. ולכאורה, במג״א מיירי באינו בקי. וגם כשמעיקרא מוציא בברכה). ובהגהות רעק״א למג״א תלב שם מציין למג״א שסו, כ (ואדה״ז שם יח) שהשמש מברך על עירוב בני העיר אפילו שאינו דר שם.
וראה בשו״ת כת״ס יו״ד קנ, שהשליח מברך גם כשבעה״ב המשלח נמצא שם, עיי״ש ע״פ שו״ת תרוה״ד קמ (הובא ברמ״א תקפה, ב. וראה שד״ח דלקמן. אבל ראה מה שדחה בשומע ומדמיע דלקמן ע׳ תצב). וכ״כ בגדוה״ק על דע״ק רפט, א.
וראה גם שו״ת שבו״י ג, יט. האלף לך שלמה או״ח קי. (אמנם, איהו מיירי במנהג הדלקת נרות שבת, שאחר מדליק והיא מברכת. וכתב ע״ז שהוא מנהג בורות. אבל לאדה״ז רסג בקו״א ג אפשר דא״ש המנהג, דשאני נרות שבת כדלקמן). וכ״מ בשו״ע אדה״ז תמו, ו שבמבער ע״י גוי לא יברך כיון שהוא בעצמו אינו מקיים המצוה. (וכנראה, דמצד אין שליחות לגוי, כקושיית רע״א על המג״א שם ב, לית לן בה, שהעיקר התוצאה שיהא חמצו מבוער. ומ״מ אינו מברך כיון שאינו עושה המצוה בעצמו). ומשמע, דאילו בשליח ישראל מברך השליח.
וכמה דרכים בביאור הענין, אם מחשש שמא ימלך השליח (שו״ת בית דוד שצג, הובא בערך השולחן תקפה, ב. וראה שד״ח ר״ה ב, יט), או שהוא שלוחו לענין ברכה (מאמ״ר תלב, ו. מור וקציעה שם. בית מאיר שם. משנ״ב שם י), אם מחמת שעושה המצוה הוא מברך, אף שאינו מצווה בכך (וכהכלל, שלא מצינו שזה עושה מצוה וזה מברך – ראה ט״ז יו״ד א, יז. וכבר העירו שכ״ה בריטב״א כתובות ז, א. אבל אינהו לא מיירי בשליח. ובנוגע לשליח – ל׳ המג״א תלב שם, דמ״מ מצוה קעביד. וראה כת״ס שם. שד״ח שם. מקראי קודש חנוכה כג. וראה גם לענין חנוכה בטהרת המים מערכת מ, סח. וראה שו״ת דברי מלכיאל ג, ו, שאין לברך על קיום מצוה רק על מעשה מצוה. והוכיח כן משו״ת הרשב״א א, יח. אבל ראה שו״ת יהודה יעלה א, יט. וראה בארוכה שומע ומשמיע דלקמן ע׳ תלז ואילך. ועוד אצלו בס׳ מערכי מועד ב מערכה ח, ובעיקר – ע׳ שסו ואילך).
והנה טעם הראשון לא יכון לדינא, דהא קייל״ן לענין תק״ש, שאם השומע בקי מברך בעצמו (מג״א תקפה, ג. אדה״ז שם ה). והנה, מה שהשומע מברך, ה״ט מחמת ששוכ״ע ועוד שעיקר המצוה בשמיעה (שו״ת כת״ס שם. וכה״ג מצינו במגילה – ראה רמ״א תרצב, א, שהמברך גם מקיים המצוה. ובפר״ח דלקמן הביא ראי׳ מדין שופר ומגילה. ולא נחית לחלק בכך. ועמד בזה בנה״ש שם ה. אבל במג״א ואדה״ז בהכרח לחלק כנ״ל, דאל״כ יסתור מש״כ בבדיק״ח. ובדעת הפר״ח – נראה דנקט שבבדיק״ח א״צ לדין שליחות, והעיקר מה שהבית בדוק. ובמג״א תרעו, ד – לענין חנוכה שאחר מברך והיא תדליק, אף שהמברך אינו עושה המצוה, הרי יוצאת יד״ח בברכתו, ושפיר הו״ל כאילו בירכה בעצמה. ובכ״מ שקו״ט וה״ר משו״ת מהר״ח או״ז סוסי׳ קכח, הב״ד בשלה״ג שבת ב, רסה, ומהגמ״נ טירנא חנוכה יח, הביאו בב״ח תרעו, והובא במג״א שם, שהשליח מברך ומדליק עבור האשה, ובתנאי שבעה״ב עומדת שם (ושקו״ט בטעם הדבר בכ״מ. ואי״ז מעניננו כאן כעת. וראה לקמן מזה). ודנו מ״ט לא תברך בעצמה. וגם יש שר״ל להוכיח משם, שגם ברכות שעשה נסים ושהחיינו בהכרח שייכות למדליק. אלא שבפשטות מיירי כשאינה בקיאה לברך בעצמה. וכדמוכח גם בסו״ד המג״א שציין למש״כ בסי׳ ח, דקאי באינו בקי).
איברא, שמזה שהשומע מברך ולא חיישינן שהתוקע ימלך מוכחא מילתא שטעם הראשון אינו. ולפי טעם האחרון, יכול גם בעה״ב לברך אם רוצה בכך. (וכן נקט לדינא בפר״ח תלב, א. אלא שבסו״ד הביא לאידך גיסא מהל׳ חנוכה שהמברך צריך להדליק. ואפשר בכוונתו שלכתחילה אכן כצ״ל, אבל בדיעבד, בבירך בעה״ב ולא השליח, ש״ד. וראה גם נה״ש תלב, ה שכתב לחלק בין לכתחילה לבדיעבד. ובחוקת הפסח למהר״י טייב תלב, ו שאם ירצה לברך בעצמו ש״ד והיינו אפי׳ לכתחילה. אבל בערך השולחן שלו תלב, ד משמע שמעכב גם בדיעבד. גם בשו״ת מגידות דלקמן ממש״כ ש״אינו נכון״ משמע קצת שאינו מעכב שהשליח יברך. וכן בהאלף לך שלמה שם שראוי שהשליח יברך משמע שאינו לעיכובא. אבל בהגהות מקו״ח לחו״י שם נקט שבעה״ב מברך. וראה הגהות יא״פ למג״א שמצדד קצת שגם המג״א מודה בכך שאם ירצה בעה״ב ש״ד. ולענין חנוכה – רב פעלים ד, יד. בא״ח וישב ו).
אמנם, פשטות משמעות המג״א תלב שם שאין לבעה״ב לברך. (וכן הבינו הפוסקים בדעתו. וראה כה״ח שם כו). וכפי שהביא ראי׳ ממילה שהמוהל מברך. ולא שמענו שאם ירצה האב לברך יכול לברך. וראה מזה בשו״ת קהלות יעקב א ואילך. ובשו״ת חת״ס יו״ד רחצ, שנתרוקן כח האב מהמצוה לגמרי שהרי אינו יכול לברך בעצמו. וראה שומע ומשמיע דלקמן ענף ב – ע׳ תלו ואילך. (ובהגהות יא״פ מחלק בין מילה לבדיק״ח, עיי״ש טעמו דשאני מילה שהמצוה גם על אחרים ועל הבי״ד. וראה גם שם במור וקציעה, מאמ״ר, דגו״מ, ובית מאיר עד״ז. אבל במג״א השווה הנידונים. וראה מש״כ ליישב בשו״ת כת״ס. הר צבי יו״ד ג).
וראה מקראי קודש שם שהרבה בראיות שהברכה על השליח. וכתב שם לדחוק בכוונת המשנ״ב. (ואכן במאמ״ר ומור וקציעה לא כתבו להדיא שהוא שליח גם לענין הברכה). וראה עד״ז בשו״ת מנח״ש תנינא נו. אבל באמת כדברי המשנ״ב מפורש כבר בשבה״ל שם, ששליח מברך לפי ששלוחו כמותו. ומשמע שאם ירצה בעה״ב לברך ש״ד. אמנם, שאר האחרונים לא נקטו כך. וגם בשבה״ל אפשר שהוקשה לו רק איך יאמר וצונו, ועז״כ מחמת שליחות. ואילו בגוף הענין מודה שאין למשלח לברך, מחמת שאין אחד עושה מצוה ואחר מברך. ומסברא צ״ע לומר שיש שליחות לענין הברכה. (ראה מה שנתקשה בהר צבי ומקראי קודש שם. וכן במנח״ש שם). ומסתבר יותר למימר בכוונת שבה״ל (וכן בשאר האחרונים) שמחמת דין שליחות ה״ז בגדר מעשה מצוה ושפיר מברך. וראה גם שו״ת מנח״ש שם.
והנה, בשו״ע אדה״ז רסג בקו״א ה, מבאר במה שהשליח מברך מחמת מצות ערבות. וראה קו״א תלב. וכ״ה גם במור וקציעה תלב. שו״ת כת״ס שם. שו״ת מנח״ש תנינא נו. ובהשקפה ראשונה משמע דלא שמיעא לי׳ הסברא שמברך על מעשה המצוה, דאל״כ מדוע נזקק לבאר משום ערבות, תיפוק לי׳ שמברך מחמת שהוא העושה המצוה. ואינו מוכרח, שי״ל שהוקשה לאדה״ז איך אומר וצונו. ושו״ר שהאריך עד״ז בס׳ שומע ומשמיע שילוני לט, א, ב – ע׳ תלג ואילך.
ועדיין י״ל ולחלק, דשאני בדיק״ח, שהמצוה היא במעשה הבדיקה, והעושה היא מברך, אבל בנ״ח שהמצוה אינה בגוף מעשה ההדלקה, אלא שיודלק בביתו נ״ח. וא״ש מה שצריך שבעה״ב יעמוד בעת ברכת השליח (כנ״ל), ואל״ה אין בעה״ב יוצא. ומאי שנא מבדיק״ח שהשליח יכול לברך ולקיים המצוה גם כשבעה״ב אינו נמצא, שבנ״ח דמי למניח תפלין על ידו של אחר. והאריך בסברא זו ביא״פ שם. וראה גם ס׳ החיים למהרש״ק ע׳ עו. וכ״מ קצת בטעם הדבר בשו״ת מהר״ח או״ז שם (והאריכו בכוונתו בכ״מ. ולאחרונה יצא גל׳ אהלי העמוד, מקץ תשפ״ה, גל׳ פג ע׳ ו ואילך. והאריך לבאר דברי שו״ת מהר״ח מלה במלה). וראה בארוכה שו״ת מנח״ש שם, דס״ל נמי, דשאני נ״ח שהמשלח מברך, ורק כשעומד השליח אצל בעה״ב יכול לברך. וא״ש דעת הבא״ח שבעה״ב מברך. (וראה הליכות עולם לבא״ח שם, וכן בספרו חזו״ע חנוכה ע׳ קיז ואילך, שדחה דברי הבא״ח שבכל המצוות שליח מברך). ועיקר הדברים מצינו כבר בחי׳ רבינו דוד פסחים ז, ב שהברכה על התקנת השמן והפתילות שעושה בעה״ב, והשליח המדליק מברך רק בכדי להוציא בעה״ב. ובכ״מ שהמצוה שיודלק ממונו – ראה פמ״ג תרעט במ״ז א. ועוד.
ובאמת איכא למימר איפכא ממש, ועכ״ז לקיים הדברים, שבנ״ח אין השליח מברך, שבבדיק״ח כיון שהמצוה שיהא ביתו בדוק, וא״צ לזה גדר שליחות, שפיר מברך השליח, ואילו בנ״ח שהמצוה במעשה ההדלקה גופא, והשליח עושה המצוה רק מצד דין שליחות, על בעה״ב לברך (ראה עד״ז במחנ״א שלוחין יא בכוונת כנה״ג תקפה. וכ״כ ברב פעלים שם).
ועוד אפ״ל דשאני נ״ח שהברכה היא לפרסו״נ והוא ממצות בעה״ב – ראה מזה בהררי קודש למקראי קודש שם. תורת היולדת נד הע׳ ד. (ובמקראי קודש שם בסוף הסימן טעה לפרש בדברי מג״א תרעו, ד שאחר יכול לברך והיא תדליק, שבעה״ב מברך כששליח מדליק. ואיפכא הוא, דהתם הכוונה שבעה״ב מגליק והאחר מוציא אותו בברכה מחמת שאינו בקי).
אלא שבמג״א תרעו שם הציב ציון למש״כ בסי׳ תלב. (אבל בכמה דפוסים גרסי: תלד. וגם בפמ״ג בא״א שם משמע שהציון הוא לסי׳ תלד. והכוונה למש״כ שם ט לענין ביטול ע״י שליח). ומשמע דס״ל לעיקר שאין לבעה״ב לברך כששליח מדליק. ושנ״ח דומה לבדיק״ח. וכנ״ל, בשבה״ל קאי גם בנוגע לחנוכה. (אלא שיתכן בדעתו שאם ירצה בעה״ב יוכל לברך, כנ״ל). ולאידך, הביא לדינא דברי מהר״ח או״ז ששליח מברך רק כשבעה״ב אצלו, שפשטות הדברים מורים שכוונתו מצד ברכת להדליק, ושהיא מצות בעה״ב, והשליח אינו עושה מצוה כלל. וצ״ע ליישב הדברים. ומ״מ, לדינא נראה דנקט ששליח מברך.
אלא שבכ״מ הביאו ממש״כ המג״א בעצמו רסג, יא שאשה יכולה לצוות לגוי והיא תברך. והכריחו מכאן בדעת המג״א שבאמת יכול בעה״ב ג״כ לברך. אמנם, בדברי אדה״ז רסג, יא ובקו״א שם מבואר דשאני נר שבת שהברכה על ההנאה.
ובאמת, הרבה הפליאו להקשות על המג״א, וכתבו שאין לה לברך כשמדלקת ע״י שליח, אפילו בשליח ישראל (ראה דרה״ח נ, ח, והב״ד במשנ״ב רסג, כא. שו״ת מגידות י (והציב ציון למג״א תלב הנ״ל). שו״ת קהלת יעקב לבעל משכנות יעקב ב. שו״ת האלף לך שלמה שם. ולדידהו בודאי אין מקום שבעה״ב יברך. וגם לפס״ד המג״א ואדה״ז, מקום לומר שהוא רק בשליח גוי. אלא שכ״ז איננו שוה, שאם נאמר שבדאא״פ בעה״ב מברך, מוכח שבעצם שייך שבעה״ב יברך. ובהכרח להגיע לחילוק, שרק בנרות שבת דינא הכי. ואכן כ״כ אדה״ז בקו״א דשאני נר שבת שהמצוה היא בהנאה. ולית לן לאפושי פלוגתא, ולהורות גם בשאר המצות שמשלח יברך. ועוד להעיר, שבשו״ע אדה״ז רסג, טו בסופו ובקו״א שם, שנתפשט המנהג במדינות אלו, שאורח מברך בחדר של בעה״ב בשליחותו משום ערבות, ובקו״א שם מדמה לבדיק״ח. ומשמע קצת, שגם למש״כ אדה״ז רסג, יא שבעה״ב יכול לברך, היינו בדאא״פ לברך מחמת שהמדליק גוי, ואילו בשליח ישראל שליח מברך. (וראה שו״ת שו״מ תנינא א סוסי׳ פט, הובא בדע״ת למהרש״ם רסג, ה. ואצלו – בהגהות יד שאול יו״ד קכ. הגהות אמרי דוד למג״א רסג, יא).
ועכ״פ, נדו״ד תליא באשלי רברבי אם השליח מברך או בעה״ב. (וראה הנסמן בויעודם טז, כסלו תשע״ט, ע׳ 46 ואילך).
ולכאורה עדיף שהשליח יברך ויוציא בעה״ב, ובהקדם, שבמקראי קודש כתב למיסבר סברא, שבעה״ב אינו יכול להוציא השליח בברכה, שכן חובת השליח הוא מחמת שעושה המצוה, ולא מחמת חיובו, והבעה״ב אינו בחיוב ברכה, ולא מצי למיפטרי׳. ואף גם זאת, שבכלל במקום שבקי לברך בעצמו לכתחילה אין לו לצאת מאחר. ונמצא דאיכא תרתי לריעותא שיברך בעה״ב, דשמא החיוב על השליח ולא מצי למיפטרי׳. ועוד שהשליח בקי לברך בעצמו. ומה גם שעיקרי הדברים נוטים שהחיוב הוא על השליח. ואילו אם יברך השליח, אין חשש, וגם אם החיוב על בעה״ב, בדאא״פ יכול השליח לברך ולהוציאו. אבל רהיטת דברי הפוסקים אינה כהמקראי קודש. וכש״כ למש״כ לעיל שהשליח חייב משום ערבות, וא״כ שניהם בר חיובא בשוה.
ובנוגע לנוסח ברכת השליח – ראה שכנה״ג תרעו בהגב״י א ובמג״א תרעו שם שהמנהג שמברך להדליק ולא על הדלקת. וכ״כ בפר״ח תרעו, א. ועוד. ולא דמי למש״כ אדה״ז בקו״א רסג, ג לברך בנוסח על הדלקת, דהתם איפכא שהוא שמברך על מעשה של השליח שהוא גוי. וכאן השליח מברך על מעשה דידי׳.
ובנוגע ברכת שעשה נסים ושהחיינו – הנה ברמב״ם ברכות יא, י שאינו מברך שהחיינו רק במצוה שעושה לעצמו. וכ״ה בכ״מ. וראה בגפן פורי׳ (למהר״ש בן זקן – נפטר בשנת תצ״ג) בחידושי פוסקים יז (סו, ב) שיש לבטל המנהג בנ״ח שמברכים שהחיינו לאחרים.
אמנם, בפמ״ג תקפה בא״א ג כתב ע״פ התוס׳ סוכה מו, א, וכ״כ במשנ״ב תרמא בבה״ל ד״ה לעצמו, באופן הב׳ שבמצוה שעיקר המצוה בעשי׳ ואינה הכשר מצוה לחוד מברך שהחיינו גם בעושה לאחרים. ולפ״ז בנ״ח שפיר מברך שהחיינו גם כשמדליק לאחרים. (אלא שבפמ״ג נשאר בצ״ע). ואכן, ברבינו מנוח לרמב״ם שם הקשה על הרמב״ם, דאטו מי שמדליק נ״ח לאחרים אינו מברך שהחיינו.
ולאופן הב׳ במשנ״ב, משמע שהשליח מברך שהחיינו מצד עצמו, וכברכת המצוות שמברך השליח שמחויב מצד עצמו לברך מצד ערבות, וא״כ כמו שמברך ברכת הדלקה מברך גם שהחיינו. ובמכ״ש לפ״מ שהארכנו במק״א (ראה אצלנו בדיני שכחה וטעות לחנוכה בדין הפסק בדיבור בין ברכה להדלקה שמברך שוב שהחיינו), שברכת שהחיינו על המצוות דינה כברכת המצוות ממש.
ואיך שיהי׳, ודאי יכול לברך להוציא בעה״ב בעומד שם. וראה כס״מ ובן ידיד לרמב״ם שם. וכ״כ מאמ״ר תרעו, א, לענין נ״ח. ובביהגר״א תקפה, ח כתב נמי שבמברך להוציא השומע שאני וש״ד. וראה דמשק אליעזר לשם.
וכן גם מש״כ בשו״ת אג״מ א, קצ שברכת שע״נ ושהחיינו אין השליח יכול לברך, לפ״מ שפי׳ בדברי הגמ״נ (ובכ״מ הבינו כדבריו (ולא מטעמי׳) דקאי רק בברכת הנס והזמן – ראה שו״ת ריב״א או״ח ד. מקראי קודש שם. שו״ת שבה״ל ח, קנט. ועוד. וכבר העירו שבל׳ הב״ח מוכח ששליח אינו גם להדליק. וראה שו״ת צי״א טו, כט. וכן במקור הדברים בשו״ת מהר״ח או״ז ועוד, מוכח דקאי בכל הברכות, גם ברכת להדליק. ואכ״מ) – היינו כשאין בעה״ב אצלו.
אבל בשו״ת חת״ס שם מצינו אדרבה, שכששניהם עומדים דוקא ס״ל לרמב״ם שאין ראוי לשליח לברך. וראה אצלנו כאן בין הדברים.
והנה, איכא דאמרי שבכלל אין לברך שהחיינו כשמוציא אחרים (ראה חי׳ מהר״י וייל עא. ועוד). אבל לא קייל״ן הכי. וגם במג״א תקפה, ג שכתב סברא לחלק בין מצוה שבדיבור למצוה שבמעשה – לא מיירי כשעושה בתור שליח.
אבל במחה״ש שם, כתב שגם בתור שליח, כיון שאין הבעלים עושים כלום במצוה לא נקראו בעלים גמורים ולא אלים כחייהו לעשות שליח. וכן מצינו בפר״ח תקפה, שר״ל שאין לשליח לברך שהחיינו כלל במצוה התלוי׳ במעשה, גם לא לפטור בעה״ב, שאין חובת שהחיינו על בעה״ב מאחר שאינו עושה המצוה בעצמו. ושאני שופר ושהחיינו של רגלים, שבשופר השומע יוצא בשמיעה, ובשל רגלים אינו תלוי במעשה.
(ובפמ״ג ח בא״א ח החמיר שלא לברך שהחיינו לאחרים גם כשמברך בשביל עצמו ג״כ. והב״ד במשנ״ב שם יד. ולפלא, שהרי פשטות דברי הרמב״ם דקאי רק בעושה לאחרים לחוד. וכן מפורש בפמ״ג גופא רכה בא״א א).
ואפשר דס״ל לפר״ח גם במילה, שהאב אינו מברך שהחיינו רק במל בעצמו ולא בנימול ע״י אחר (וראה בן ידיד לרמב״ם שם שנתקשה בדעת פר״ח מאי שנא ממילה), וכדעת אר״ח שהביא בב״י יו״ד רסה, ולאו מטעמי׳. (ובדעת האר״ח – ראה שו״ת כת״ס שם).
וגם בפמ״ג בא״א שם החמיר אמנם, אנן לא קייל״ן הכי לא במילה, וגם לא בחנוכה, שהרי מפורש שאחר יכול לברך עכ״פ בשליחותו ועומד אצלו. וגם הפר״ח מודה בכך, כמפורש אצלו בסי׳ תרעו. ולהדעות דשאני נ״ח שהמצוה מה שדולק ממונו, ודאי הכי הוא (אא״כ נאמר שמ״מ כיון שאין שמחה אצלו רק כשעושה מעשה לית לבעה״ב חיובא דשהחיינו. אבל לדינא אינו כן, וכנ״ל שמפורש שמברך שהחיינו).
והכי קייל״ן במדליק בביהכ״נ שחוזר ומברך שהחיינו כשמדליק בביתו להוציא ב״ב. ויש לחלק, דהתם עכ״פ עושה ומקיים מצות נ״ח.
ונותר לנו לבאר על מי עיקר החיוב לברך שהחיינו. ומצינו בפמ״ג תרעט במ״ז א שכשאשה קיבלה שבת ומצווה לאחר להדליק, שאינה מברכת להדליק אבל שהחיינו ושעשה נסים יכולה לברך דלא גרע מרואה. וכ״פ במשנ״ב שם א. (אלא שלשונם שיכולה לברך מורה דש״ד אם השליח יברך. ולהנ״ל י״ל, שאפשר דעדיף שהשליח יברך כיון שהחיינו כברכת המצוות דמי, והמשלח מברך רק מצד הרואה. גם י״ל, שבאמת אין לשליח לברך שהחיינו, שאין מברך שהחיינו רק העושה מצוה לעצמו, אבל שהחיינו דחנוכה עדיף משאר שהחיינו של מצוות, שהרי גם הרואה מברך אף שאינו עושה מעשה המצוה).
לאידך, סתימת הפוסקים בדין שליח המדליק, שמברך כל הברכות. וכן מצינו במדליק בביתו שמעולם לא שמענו להחמיר שבני ביתו יברכו שהחיינו בעצמם. וכבר עמד בזה בשו״ת זרע אמת צז, לדעת השו”ע שאין להוציא בקי מדין ערבות. וראה אצלנו בלוח יומי במקומו.
וגם כשבירך כבר שהחיינו בביהכ״נ וחוזר ומדליק בביתו, שמברך שהחיינו להוציא בני ביתו, לא שמענו לנהוג שיברכו הם בעצמם. וראה מה שדן לענין אכסנאי אם יברך בעצמו, בשו״ת מחקרי ארץ שעיו ב, או״ח פו.
ובהליכות אבן ישראל מועדים ב, מד, י, נקט בפשיטות שעל השליח לברך כל הברכות. והציב ציון לבה״ל הנ״ל, ששליח יכול לברך גם שהחיינו שעושה עיקר המצוה. (ולהעיר מלקו״ש ל ע׳ 312, שהרבנית שמעה הברכות – לשון רבים – מא׳ הגברים. ושם הדליקה בעצמה).
והעירני ח״א שליט״א, שיתכן בטעם הדבר, שאחר שהמדליק מברך ב’ ברכות עדיף שיברך כולם (וכבפסחים נד, א, דרבי חוזר ומברך על הנר והבשמים להוציא בניו ובני ביתו). ומצינו כעי״ז במאירי ר״ה כט, ב שמי שיצא מוציא גם בברכת בשמים ואש, שכיון שמסדר חכמים נסדרו כאחת אין לומר על קצתן לצאת ועל קצתן שלא לצאת. (ולהעיר משו״ת אגודת אזוב (לבעל מראות הצובאות) או״ח יא, ליישב המנהג שהתוקע מברך אחרי שכבר יצא ובא להוציא אחרים, שכיון שהוא עושה מצוה להוציא את חבירו בתקיעתו יברך ויוציאנו ג”כ בברכתו).
ומש״כ בפמ״ג שמי שקיבל שבת יברך ברכת הנס והזמן, אפשר דקאי התם להסברא שכתב שם, שהשליח אינו יכול לברך להדליק (וכש״כ שהמשלח אינו יכול), וממילא המשלח יכול לברך בעצמו לפחות ב׳ הברכות. אבל אילו השליח הי׳ מברך להדליק מברך נמי השאר.
איברא, שבמשנ״ב לא נקט הכי, שהרי כתב שתאמר לאחר להדליק והוא יברך להדליק בשבילה וברכת שעשה נסים ושהחיינו יכולה בעצמה לברך. ואולי אכן גם במשנ״ב כוונתו שאם רוצה בדוקא יכולה, אבל עדיף לסדרן כולם כאחד.
והנה בברי״מ להנוהגים לברך שהחיינו קייל״ן שמברך בעה״ב. וראיתי בציוני הלכה חנוכה ע׳ כד ע״פ תורי״ד קדושין כט, א, שבברי״מ שאני שהמצוה אינה מעשה המילה אלא ההשתדלות שיהי׳ בנו נימול. וכ״כ במאורות נתן קופרשטוק חנוכה כד, יא (ע׳ קיא) בכוונת אמרי ברוך תקפה, דמספק״ל בדעת הרמב״ם בעושה מצוה לאחר אם יכול המשלח שהוא בעל המצוה לברך שהחיינו, דלכאורה מאי שנא ממילה שאבי הבן מברך גם כשאחר מל. ועכצ״ל כנ״ל.
ומצינו כמה דעות שאין בעל המצוה מברך שהחיינו, ראה פמ״ג תרמא בא״א א בדעת המרדכי. ובמאורות נתן שם טו הוכיח כן גם בדעת רמב״ן וריטב״א.
אמנם, לדינא גם בשאר מצוות משלח מברך, ראה מג״א תרמא, א. אדה״ז שם. (וראה במאורות נתן שם שם יב-ג, שאר מצות עדיפי מסוכה, ודנ״ח עדיף טפי, יעו״ש).
[ועוד שם בציוני הלכה, שנ״ח אינו בגדר שליחות, ומציין ליא״פ הנ״ל שאין המדליק שם שליח עליו, ולכן אין בעה״ב יכול לברך על מעשה המדליק, משא״כ בברי״מ דמברך בתור משלח. והיא סברא הפוכה. ואדרבה, סברת היא״פ שלכן אין לשליח לברך בכלל רק בעה״ב אא״כ בעה״ב עומד שם. אמנם, לא נחית לפמ״ג הנ״ל, דמיירי כשאין בעה״ב עומד שם ורואה].
סו״ד אין שום דרך מוציאה אותנו מידי ספק לצאת כל הדעות. אלא שעיקר חובת שעשה נסים ושהחיינו נראה שהוא על בעה״ב.
#39681
