מוקצה – נייר חלק לצורך ההשתחויה בתפילה

 

שאלה:

בבית הכנסת שלי יש רצפת אבנים. ואחד הנערים הביא שם בראש השנה חבילת דפי מדפסת וחילק לכל אחד מהמתפללים דף אחד כדי שיהא לו במה לחוץ בין ראשו לקרקע ע”י הדף הזה.

השאלה האם יש היתר לאיסור מוקצה אם לא ייחדו אותו מערב יו”ט.

ושמעתי על עוד בית הכנסת שחילקו דפים כאלה. האם חלוקות אלו הם לא הוכחה שהיום אין זה מוקצה?

 

מענה:

אין להשתמש בהן.

 

מהי ההוכחה. אטו לא שייך במוקצה מחמת חסרון כיס שירצה להשתמש תשמיש אחר. ובכך נאמרה ההלכה שברוצה להשתמש תשמיש היתר בעינן לייחדו לעולם או ע״י מעשה.

והנה, ידוע שדעת הגרשז״א והגריש״א וחזו״ע (ובשבה״ל מחלק בין סוגי נייר) שבימינו אינו ממח״כ. אבל בשו״ת אג״מ ובא״מ ועוד נקטו שגם בימינו הוא ממח״כ, לפי שאינו מאבדו ללא צורך, ומקפיד עליו. ומסתמא שום דבר לא השתנה במשך השנים מאז. ובחוט שני שכשנותנו לקטן לקשקש ג״ז בגדר עומד לכתיבה. וכן נראה פשוט. ובאול״צ נסתפק אם הדין נשתנה.

ובכ״מ ה״ר דשייך ממח״כ גם כשאינו יקר ביותר. וכן מפורש בב״י שח ד״ה כתב הרמב״ם. ונחלקו בכוונת מג״א שח, ג, אם הוא  מוקצה רק בדמיו יקרים או נתנן לאוצר, או שבסתמא אינו מקפיד בדמיו מועטים. וגם בנתנן לאוצר שייך שלא יקפיד. וממילא כיון דתלוי בקפידא הה״נ איפכא כשדמיו מועטים במקפיד הו״ל ממח״כ. וכ״ה בערוה״ש שח, יא. וכן מפורש בתו״ש שם ב. וראה שו״ת אז״נ יא, כא. וכמובן. כ״ד האג״מ, הבא״מ, וסייעתם.

ולהעיר ממשמעות שו״ע אדה״ז, שחילק הדוגמאות לב׳ סעיפים. ונראה ברור שבסעיף הראשון הביא מדברים יקרים, ובסעיף הבא – שכולל גם דין נייר – גם כשאינו יקר אלא שמקפיד.

כן להעיר שהביא שם עוד טעם שאין עליו תורת כלי. אבל ג״ז לכאורה מחמת הקפידא.

אמנם בדבר שאינו כלי רק תורת כלי והכניסם לסחורה, לדעת אבהע״ו רנט, נתבטלה תורת כלי, ולא מהני מה  שאינו מקפיד עליו אא״כ יחדם לעולם. וכ״ה בא״ר שח, ו. וכ״פ אדה״ז בשו״ע שח, ג. וראה בארוכה בקו״א רנט, ט. וכ״ד הבית מאיר שח. ובשו״ע אדה״ז שם מציין למג״א. וכנראה מפרש כך (כ״כ בברכת השבת ע׳ פו)  במג״א שח, ג. ודלא כמחה״ש שם. וראה שעה״צ ה שהמג״א סתם ולא ביאר כוונתו.

 והנה נתקשו בנייר לטעם הב׳, מ״ט אין עמידתו לכתיבה מכשירתו להיות כלי מה״ט גופא, ראה תהל״ד שיב, ב. ובקצוה״ש קח בבדה״ש כו דדמי לעצים ואבנים, וכבר כ״כ בא״ר שח, ד, אלא שנטה מזה (ואפשר מחמת שאמק״ט), ורק מחמת התשמיש הו״ל כלי, משא״כ בשבת שאין לו תשמיש. ול״ד לשאר כשמל״א שהוא כלי מצד עצמותו. ובשבו״י מוקצה ה, ה, ד (ע׳ פד) בשם הגריש״א שלא נגמר הכלי עד שכותב. וכבר כ״כ בשו״ת עצי חיים כג. (וראה בארוכה בקובץ פלפולא דאורייתא קרית אתא א  ע׳ 387 ואילך). וראה הלכות שבת בשבת ב ע׳ קעט בהערה – באו״א. וקצת פלא שנטה קו מדברי רבו.

ולכאו׳ אם נאמר שהוא רק בגדר תורת כלי, נמצא שכשיחדו לכתיבה נתבטלה תורת כלי ולא מהני מה שאינו מקפיד. וכ״נ שתפס בשבו״י לפי סברתו. ומשמעות דבריו שדימה לבד העומד לתפירה שגם באינו מקפיד מוקצה הוא. וראה ארחות שבת יט הע׳ קיט, דלפ״ז גם בימינו שאין מקפידים אסור בטלטול מחמת גופו (אף ששמענו בשם הגריש״א שכתב להקל. וכנראה כיון שבמשנ״ב לא הביא טעם הב׳). אלא שאדה״ז תלה הדבר גם לטעם הב׳ רק במקפיד. וצ״ע. ואולי מפרש בכוונתו שאם אינו מקפיד מסתמא עומד גם לדברים אחרים.  אבל לקצוה״ש נראה שהכל תלוי בקפידא. ועצ״ע לסברתו שאינו בגדר כלי, מאי שנא מאבנים, ומבגד שעטנז. ולכאורה נראה דשאני דבר שיש עליו תורת כלי שיחדו לסחורה, שביחוד זה גופא ביטל תורת כלי, וממילא לא איכפת לן מה שאינו מקפיד, ואילו נייר חלק מעיקרא התורת כלי שיש לו הוא מחמת עמידתו לכתיבה, ובשבת שא״ר לכך אין עליו תורת כלי, אא״כ ראוי לצור. וכיון שמקפיד שלא לצור הדר דינא שנתבטל תורת כלי.

ואעידה שבביתי יש חבילת נייר ובפירוש אין רצוני שיקחו משם לשחק.  ואם הבן או הנכד שלי ירצה לשחק בחבילות ניירות העומדים לכתיבה או להדפסה אצלי במשרד, לא אסכים בקלות, ואשתדל למצוא נייר משומש.אפשר, בדלית ברירה,  שאתן לו רק נייר אחד בלבד.

וכאמור, מה שנותנים לקטנים בכדי לצייר הוא בכלל עומד לכתיבה. ולא נראה לי שאנשים לא מקפידים בנוגע לשימוש אחר. כמובן, יש חריג כשאין נייר לנגב את הלכלוך. וראה חזו״א מב, טו, לגבי כלים העומדים לסחורה שאף שכשנשבר חפצי ביתו לוקח מחפצי חנותו לא שכיח כלל. ולכאו׳ גם סכין של רצענים וקורנס של בשמים לא הקפידו בשעת הצורך לתשמיש אחר. ולכאו׳ גם בזמנם הי׳ נייר מצוי לרוב, והשתמשו בו לדברים אחרים.

וראה הגהות רעק״א שח, כב במייחד נייר לקנח, שאם עומד לכתיבה בעינן יחוד לעולם.

ולכאורה בנדון דידן צריך לייחדו עכ״פ לפני שבת. וכ״ה בשו״ע אדה״ז בנמלך להשתמש בו תשמיש אחר לפני שבת. (ובדרו״ח לרעק״א ביצה ב, ב שאפשר להימלך בשבת, ובטל דין ממח״כ. אבל אסור משום מיגו דאיתקצאי).

אכן יחוד מערב שבת ודאי מועיל לכאורה. ומיהו לדעת אדה״ז יש כאן ב’ סוגי מוקצה מחמת גופו ומחמת ח״כ. ולחד שינויא בקו”א רנט, בכה”ג ס”ל דלא מהני מחשבה גרידא יעו”ש, דתרתי לא עבדי.

ובלא״ה, יל״ע אם הקפידא תלוי בבעלים כפשטות משמעות הפוסקים (כ״ה בלבושי שרד ובפמ״ג. וכ״כ במשנ״ב ו. וכ״מ מדין נמלך להשתמש הנ״ל. אבל במג״א אף שבכלים העומדים לסחורה נקט הכי, לגבי ממח״כ בכלל נקט לישנא ד״מקום שמקפידים״. ולכאורה מקום לחלק בין הדבקים. ועמד בזה במחה״ש. וגם אדה״ז נקט לשון ״במקומות שמקפידים״), האם נאמר שכעת שניתן לרשות המתפלל, והוא מאלו שמקפידים בנייר, הדר דינא כממח״כ, או שאין מוקצה לחצי שבת וגם כעת אינו מקפיד על נייר זה לפי שרוצה בו לכורעים.

וכבר כתבתי שהחוט שני אז״נ ובא״מ ואג״מ ועוד החמירו.

ובמגילת ספר שבת מו, טז, ע׳ רסה, כתב למיסבר סברא שגם אם לוקח לתשמיש אחר היינו שמבטל יחודו לכתיבה כעת. אבל לא מצאנו שבעודו עומד לכתיבה שאינו מקפיד מלהשתמש לתשמיש אחר. ונמצא שהוא כשאר מוקצה שצריך יחוד לפני שבת.

 

 

#38270