כל המתאבל עליו מתאבל עמו

 

שאלה:

בדין כל המתאבל עליו מתאבל עמו, שנוהגים להחמיר שקרובי הנפטר הפסולים לעדות מראים קצת סימני אבלות עד אחר שבת הראשון (רמ״א יו״ד סימן שעד סעיף ו), למעשה האם נהוג להחמיר גם שלא בפני האבלים, ובעיר אחרת? במה מתבטא שמראים אבלות?

 

תשובה:

רק בפניו, עכ״פ באותה עיר.

ורק בנוגע שאין משתתפים בסעודות שמחה. וכן שלא לרקוד ולא לשמוע כלי זמר. בשינוי בגדים ורחיצה אין להחמיר.

 

מקורות:

נחלקו טובא בזה. וראה פת״ש שם ד, שחולק על שו״ת אדני פז יא, שכתב, שהוא רק במקום האבלים. וכתב הפת״ש דקאי גם שלא בפניו, ושכן מבואר בד״מ. וביפה עינים כתובות ד, ד דחה דברי הפת״ש. כתב שעיין בד״מ ולא מצא. ולכאורה הראי׳ פשוטה ממש״כ שמתאבלים קרובי המת ולא של האבל. וגם כתב שהוא משום כבוד המת. וא״כ המנהג משום כבוד הנפטר ואינו שייך לאבלים. וכבר העירו בזה בכ״מ:  שש״כ דלקמן.  שעד, בביאורים ד״ה שבוע. דברי סופרים שם נב. ועוד.

ומאחר שהמנהג נובע מדברי תה”ד והרמ”א וכל גדולי האחרונים שהעתיקו דבריו, בודאי שכך הוא מה שנהגו, וכמ״ש בערוה”ש שעד, טז, שבסתמא המנהג כמו שכתב הרמ”א והפוסקים.

ומ״מ, אף שהמנהג שברמ״א באופן אחר אי״ז מכריח שכך גם המנהג כהיום. וכמו שלא נהגו בהדין שבגמרא בד״ז. ועוד, שאף אם המנהג משום כבוד המת,  מהיכא תיתי שנהגו להחמיר יותר מדינא דגמרא גם שלא בפניו. ולא משום דיוק לשון הד״מ וכו׳ נדחה דברי גדולי האחרונים – אדני פז שם, שיבת ציון נט, ופנים מאירות ב, מ , ועוד – בקל. ובפרט להחמיר באבלות, ובמנהג. (ומה שאין אומרים הלכה כדברי המיקל בפוסקים – ג״ז תליא בפלוגתא. וכבר אמרו שגם בזה הלכה כדברי המיקל. ולמעשה הלכה רווחת שגם בפוסקים אמרינן הכי. וכ״כ הב״י בכ״מ. וכבר העיר בזה בכנה״ג או״ח כללים בדרכי הפוסקים צא, ובשכנה״ג או״ח תקמח. וראה שו״ת מנח״א א, עו. שם ד, ד. (אבל בספרו שחיבר בכללי הגמרא על הליכות עולם ה, א, הביא דל״א באמוראים. ונחלקו  איזה חיבור קדם. וידוע שכ״מ נטה המחבר להחמיר בדיני אבלות כשעמודי הוראה החמירו)).

וסוף סוף הפסיקו לנהוג בדינא דגמרא. ומהיכא תיתי שלא הפסיקו לנהוג במנהג שברמ״א. ולמעשה, פוק חזי מאי עמא דבר. וכמדומה שכך נהגו.

ועכ״פ, סברא ראשונה קיימת שנהגו בזה רק באופן שבגמ׳ בעירו. וכבר בשו״ת תרוה״ד רצא, כתב שיש כמה מנהגים בד״ז.

והנה, כמה כתבו להכריח כן מביהגר״א שעד אות ח, שהמנהג בא רק להקל. ובעניי לא זכיתי לראות ההכרח לזה. ושו״ר שעמד בזה בדברי סופרים במקומו. גם במנהגי מהר״ש מנוישטטט תלז, לרבו של מהרי״ל, היקל כשאינו בפני האבל. ולכאורה קאי במנהג שבתרוה״ד, ראה שם רסד.

וראה ביוסף אומץ, להבקי טובא במנהגים, תקצה, שהבין בתרוה״ד להחמיר רק בפני האבל. אלא שהביא שלא נהגו כך. והתרעם על המנהג. וראה גם אצל נכדו בנהג כצאן יוסף ע׳ נד.

ולמעשה, האחרונים נקטו שנהגו להקל שלא בפניו, עכ״פ בעיר אחרת, הלא הם: הפנים מאירות, ושיבת ציון (והפת״ש בעצמו הביאם שצט, ד), ואדני פז, שואל ומשיב (ביד שאול שעד וביוסף דעת שעו), הדע״ק על אתר, התשורת שי (בשו״ת א, רנט – שאינו נוהג בדברים שבצינעא. וראה שם רנח, ב), ועוד, וכן גדולי דור האחרון – גשה״ח (יט, ג, ה), ארח״ר (דלקמן), שבה״ל (ראה הנדפס במבית לוי הל’ שמחות ע׳ שסו), הגריש״א (אלא שיש סתירות משמו – ראה ציוני הלכה, ישא יוסף יו”ד סט), הגרשז״א בשש״כ ב, סה הע׳ פ. וראה בדברי סופרים משמו ובקובץ היכלא גל׳ ו), אבן ישראל (בשו״ת ח, עח), הגר״מ הלברשטם (ראה בעובדא שהורה כן. ונמצא בקובץ מורשת חיים ע׳ רטז), תשוה״נ (ד, רעג). וראה שם ה, שיב, ששניהם האמת כבוד המת והאבלים) ועוד.

ויש שנהגו להקל בכל עיקר הענין – ראה במסגרת השולחן קאסטלנבו שעד, ו. קובץ מבית לוי שם. ובהיכלא שם שבכמה משפחות גדולי ישראל בליטא לא נהגו. וראה גם בשם ההר צבי והגר״א ראם בקובץ חדושי תורה חברא קדישא ירושלים ע׳ סג. וראה הנסמן במשמרת שמחות כב הע׳ 24 – ע׳ תקסג. ויש שכתבו שנהגו כעת רק כאשר ההורים יושבים שבעה. וכן העידו מהחזו”א – ראה ארח״ר ד אבלות ס. ציוני הלכה יב. היכלא שם. וראה משמרת שמחות שם הערה 8. קובץ מבית לוי ט.

ובעיקר הדברים, ראה שו״ת בצה״ח ג, קז שהכריח גם הוא בפי׳ המנהג שהוא משום כבוד המת. אבל למעשה נקט שהרוצה לנהוג באו״א כדברי גדולי האחרונים מי ימחה בידו. ועוד כתב שמעולם לא ראה נוהגים בזה בכלל. והיכא דלא נהוג לא נהוג. וכמ״ש גם בערוה״ש שם. ועד״ז כתב בשו״ת עמק התשובה ח יו״ד קכז.

ברחיצה – בימינו אינו ניכר. ופעם רחצו לעתים רחוקות והי’ ניכר. והו”ל כדברים שבצינעא כבתשורת שי הנ”ל. ובלא”ה מקילים טובא בימינו בזה. וראה עמק התשובה שם. ועוד שלמעשה כתבו האחרונים להתיר בפושרים (כ”ה בתרוה”ד לגבי פניו וראשו. אבל בשאר פוסקים משמע כל גופו. ועכ”פ, אבר אבר – ראה ישא יוסף שם). ויתכן שכל האיסור בההליכה למרחץ, וא”ש שאסור אף שרחיצה בכלל דברים שבצינעא.

ובנוגע תספורת – ראה שו”ת שבו”י ג, צח לדחות בתוקף דעת המחמירים בזה. וכש״כ שאין להחמיר בנטילת צפרניים כדעת לחה״פ שעד, ו בגליון. ולפלא שבשש״כ ובקובץ מבית לוי שם ז כתבו להחמיר.

ולא מצינו שנזכר איסור דלבישת בגדים מכובסים. אבל בשבו״י שם שאסור. ואפשר דלבישת בגדים מכובסים הו״ל כעין דברים שבצינעא, וגם לסברא משום כבוד המת, כיון שאינו ניכר כ״כ לית לן בה. ובשש״כ שם פב כתב להקל. וראה גם חוט שני שמחות ע׳ תג שאין להוסיף על מה שנזכר להדיא.

וממילא נשאר רק השתתפות בשמחה – ראה גם משמרת שמחות שם הע׳ 15.

(ובציוני הלכה שם בשם ההר צבי רק השתתפות בשמחה ורחיצה. ועד״ז בקיצור דברי סופרים כב, לא שהמנהג רק ברחיצה, בגדי שבת והשתתפות בסעודה. וכ״ה בחוט שני שם ע׳ תה). וכן שלא לרקוד ולשמוע כלי זמר – ציוני הלכה שם.

וגם בהשתתפות בשמחה – שייך מחילה. ולא גרע מעיקר הדין שהאבלים מוחלים. (ובערוה״ש שעד, יד דלאו כל כמיני׳ לומר שאינו מוחל. אבל ראה דע״ק שם ו, שלא לנהוג בפניו באופן שניכר שאינו מתאבל). וראה אבן ישראל שם.

ולפעמים בשמחה בקרובים ביותר וכו’ או שיצטערו ה״ז דוחה המנהג – ראה שו”ת שע”א ק. תשובה מאהבה ג, תיב. ציוני הלכה שם (ושם שלא יאכל אבל א״צ להיות משמש).

 

 

#37672