האם צריך לטבול שוב?

 

שאלה:

כלי מתכת חדש שלא הוטבל, התערב בכלים שנטבלו כבר. עקב כך, טבל בעל הכלים את כל הכלים, כיון שמדרבנן הכלי שלא נטבל אינו בטל ברוב, שהרי הוא ‘דבר שבמנין’, וגם יש לו מתירים בטבילה. לאחר מכן התברר איזהו הכלי שלא הוטבל. האם צריך לטבול כלי זה שוב, כיון שבעת הטבילה היה חיוב הטבילה רק מדרבנן, וכעת הכלי חייב טבילה מן התורה?

 

מענה:

אינו צריך.

 

מקורות:

אף שכלי שנפל למקוה בלי כונה עלתה לו טבילה, אינו דומה, דהתם שם בשעת מעשה הי׳ חייב. אבל כאן בשעת מעשה כיון שלא נודע לו, במציאות הי׳ פטור מה״ת.

והיטב אשר דיבר ידידנו הגר״י וקסשטוק שליט״א ע״פ רמב”ן חולין לא, א וחי’ הר”ן שם שטבילה (להוריד מטומאה, וה”ה כלים חדשים שצריך להוציא מטומאת גוי) אינה מצוה אלא מתיר, וא”כ סוף סוף הכלי נטבל וירד טומאתו, ולא שייך לדון ע”ז שהואיל ומחויב רק מדרבנן אינו יוצא לענין דאורייתא, שזה מצאנו רק במצוות. ולסבר את האוזן, אם נתערב בהמה החייב שחיטה מדאורייתא בתוך ב’ בני פקועה שאינם חייבים שחיטה באופן שמדאורייתא בטל, ורק מדרבנן אינו בטל משום הדין שבעלי חיים אינם בטלים, א”כ עכשיו מדאורייתא שלשתן אינם צריכים שחיטה, ונשחטו שלשתן, ואח”כ נודע איזה בהמה היתה חייבת שחיטה מדאורייתא. ופשוט שלא יעלה על הדעת שלא עלתה לה שחיטה והבהמה דינה כנבלה משום שאז מדאורייתא לא הי׳ מחויב לשחטה, שהרי נעשה כאן היתר שחיטה רק מדרבנן.

והנה, יסוד השאלה להדעות שבטבל כשהי׳ פטור מטבילה אינו עולה לו. וע״פ ט״ז קכ, י וש״ך שם טז וחי׳ חת״ס שם. ועוד. אבל התם מיירי בכלי סחורה – או מתנה לקצת מהאחרונים – שנהפך לכלי סעודה, שאין הטבילה עולה כשאין כאן כלי החייב בטבילה. וג״ז לא ברור. ובפלוגתא תליא. משא״כ בכלי סעודה גמור שנתחייב רק מדרבנן מחמת דשיל״מ. וכעת נתחייב מה״ת, שכיון שבמציאות הוטבל עלתה לו.

ולהעיר, שב׳ היסודות בהצגת שאלה, שחייב להטביל כל הכלים בתערובת, ושבטבל בשעת פטור אינו עולה לא – תליין בפלוגתא. וכש״כ בפטור מה״ת וחייב בדרבנן. (ולהעיר שהסברא שהכלים בגדר דבר שבמנין לא מצינו כן בפוסקים. ודנו בתערובת כלי החייב בטבילה בשאר כלים שכבר נטבלו משום דשיל״מ ולא משום דבר שבמנין. והוא פלא. והעירו (ראה שו״ת מורשת משה קליערס כו) שכנראה נקטו שאינו כדבר האסור מחמת עצמו. ובפרט שהוא חובת גברא ולא דין ואיסור בהחפצא. וראה שו״ת  לבו״מ יו״ד קמא פב גם לגבי דשיל״מ מה״ט. וראה כעי״ז שו״מ מהדו״ק ג, רכא. ויש שהעירו שבזמננו מה שנמכר במנין הוא שכולם במשקל ונפח שוה. וראה בארוכה קובץ מכון הוראה ומשפט יא ע׳ רפט ואילך. והעירני לזה ידידנו הר״א אשכנזי שליט״א).

ומ״מ, גם את״ל ככל הנ״ל, למעשה כלפי שמיא גליא שהי׳ חייב, רק שהוא לא ידע. ובסגנון אחר, שהכלי הי׳ חייב בטבילה רק שהוא לא ידע ולכן הותר לו לע״ע כל שלא מתברר לו שלא לטבול.

וראה שאלה כעי״ז – אבל באו״א ומסברא אחרת –  בקובץ שמועות חולין נג, א – אות כ, בכלי טמא שנתערב בכלים טהורים וטבל כולם, ופשיטא לי׳ שעלתה לו טבילה, שסיבת הטומאה עדיין היתה קיימת, ואהני לי׳ טבילה להפקיע הטומאה, ועיקר יסודו שביטול אינו מפקיע האיסור.  וחזר ע״ז שוב שם פז, ב – אות לו. וראה שם חולין קלב, א – אות סא.

והעיר ח״א שליט״א, וז״ל: לכאורה מפורש בב״מ נג, א, שמעשר שני בטל ברוב רק במעשר שני שא”א לפדות אותו כגון שהוא פחות משוה פרוטה שא”א לפדות אותו, אבל מעשר שני שאפשר לפדות אותו אינו בטל ברוב דדבר שיש לו מתירים אינו בטל ברוב. והק’ הגמרא מדוע נחשב תערובת של מעשר שני כדבר שאין לו מתירים דא”א לחלל חצי פרוטה, הרי יכול לקחת חצי פרוטה בעין ולצרף את הפדי׳ של החצי פרוטה שבתוך התערובת לחצי הפרוטה שבעין, דהיינו שיחלל את  החצי פרוטה שמעורב יחד עם החצי פרוטה שבעין יהיו מחוללים על פרוטה זו, ותירצה הגמרא דאוריתא ודרבנן לא מצטרפי,  דהיינו שהחצי פרוטה שבתערובת בטל מהתורה, וכל החיוב שלו הוא מדרבנן דאין לו מתירים, והחצי פרוטה שבעין החיוב של הפדי׳ שלו הוא מדאוריתא ולא מצטרף חיוב דאוריתא עם חיוב דרבנן. ע”כ תו”ד הגמרא.  ולכאורה מבואר  בגמרא שעד כמה שחל ביטול מדאוריתא אין כאן מציאות של איסור, ולא דנים שביחס לתערובת הדין ביטול ברוב אומר שהתערובת מותרת, אבל ביחס למציאות של האיסור כשפודה את האיסור חל הפדייה דסוף סוף קיים כאן איסור, ובהכרח שכוח הביטול לסלק את האיסור לגמרי, וה”ה בנדון דידן הכלי שבטל ברוב, מכוח הביטול ברוב לא קיים כאן מציאות של כלי שאינו טבול דהביטול ברוב שינה את המציאות וא”כ גם אם טובל לא טבל את הכלי שאינו טבול דדין הביטול העמיד שהאיסור אינו קיים כאן, ולכן היה נראה לחייב אותו לטבול שוב. עכ״ל.

וענה ואמר ידידנו הנ״ל שליט״א: יש עוד גמ’ שמפורש כמש”כ, והוא במנחות לא, א, דטבל שנתערב בחולין ומדאורייתא בטל, ומדרבנן אינו בטל, שאי אפשר להפריש ממנו תרו”מ רק על טבל המחויב רק מדרבנן משום שחשיב מן הפטור על החיוב עיי”ש, ומבואר ג”כ שהגם שטבל זה אינו מתוקן והיה חייב מדאורייתא בהפרשת תרו”מ מ”מ מאחר שנתערב חשיב מדאורייתא כאילו פקע ממנו דין טבל ודינו כטבל שאינו מחויב רק מדרבנן. ומ”מ לדינא פשוט דמהני טבילה גם אם אח”כ הוכר האיסור, מכח הדמיון שכתבתי בבהמה שחייב שחיטה מדאורייתא שנתערב חד בתרי בבני פקועה שאינם חייבות בשחיטה רק מדרבנן, ומדאורייתא יש כאן דין ביטול, רק מדרבנן בעלי חיים אינם בטלים.

ומה שנראה לפום ריהטא הוא ע”פ מה דמבואר מדברי הפמ”ג סי’ ק”ט מ”ז ס”ק ד’ שאם אח”כ הוכר האיסור אגלאי מילתא למפרע שלא חל דין ביטול מעיקרא (עיי”ש מה שהביא בשם החכם צבי) וא”כ א”ש הכל, ודו”ק.עכ״ל. ודפח״ח.

ושוב מצא בקובץ שמועות בב”מ שם אות כ’ שכתב כעין הנ״ל, וכתב לבאר פי׳ הגמ׳ שם, יעו״ש.  וכתב שהוא דבר פשוט שאם הטביל כלי טמא שנתערב ושוב הוכר עלתה לו טבילה.

וראה גנת אגוז אלטמאן תשע״ה ע׳ טז ואילך.

 

 

#36471