טבילת כלים לכלים שמשתמשים בהם עם נייר אפייה

 

שאלה:

נשאלתי מא׳ הרבנים החשובים שליט״א במה שמורים בכלים שמשתמשים עם נייר אפייה, שאין הנייר נחשב כהפסק בין הכלי לאוכל, וחייב טבילה, שצ״ע דהא כללא כיילא לנו הפוסקים שכל שהכלי אינו נוגע באוכל אין חייב טבילה. ונפק״מ בתבנית אלומוניום. וגם אי נימא כסברא דנייר אפיה אין חשיב הפסק, מ”מ אם אצל אדם זה אין רוב השימוש התנור לאפיה ע”ג נייר אפיה, הרי ודאי אין חייב טבילה, ואיך שייך לחתוך בסכינא חריפא שחייב לטבול בברכה?

 

מענה:

אין הזמ״ג להאריך. כמה פוסקי זמננו כתבו – או שנמצא כך בשמם – שאינו מועיל – ראה שו״ת מנח״ש ב, סו, ה, הגרמ״פ הגריש״א, והגרח״ק, חוט שני, ועוד. ובמנח״ש חילק בין שקית לנייר. ועיקר היסוד נמצא כבר בבא״ח ש״ב מטות יד, שמחד גיסא צידד להיתר במפה שעל השולחן, אבל לאידך הביא סברא שההפסק דמפה טפל לשולחן. ויש שנסתייעו ממה שלא הובא כן כעצה בשכח להטביל מע״ש. אלא שאין ההוכחה מוכרחת, כפשוט.

הקושיא ע״ז היא מדין ב׳ קדרות, שבביהגר״א קכ, י כתב בדין חצובה, ש״כלי סעודה אמורים בפרשה ופי’ הרשב”א דכתיב כל אשר יבא באש תעבירו באש כו’ איזה דבר שבא באש צריך להכשירו באש זה כלי סעודה שבולע כו’ משא”כ כאן דאינו בולע כמו שתי קדירות כמש”ל סי’ צ”ב סס”ח וס”ס צ”ג”. וכן מהמבואר בכ״מ (ואריכות בזה בלקו״ש יח פ׳ מטות) ביסוד דין טבילת כלים שהוא מחמת העלולויות ואפשריות לבליעת איסור (בניגוד להגעלה שהיא מחמת הבליעה בפועל), ואכ״מ. ומכ״ז, משמע שאינו כן. אמנם גם לענין בליעה כמדומה שיש שצידדו להחמיר בנייר שבולע, וכמ״פ השמנונית זבה מחוץ לנייר. וכמו קליפת ביצה המנוקבת.

אמנם, פשוט בכוונת הגר״א שאינה כפשוטה, שהרי כלי שתשמישו בצונן טעון טבילה,  אלא שאם הכלי אינו נוגע במאכל ולא שייך בו בליעה כלל יצא מתורת כלי סעודה, שבליעה היא רק בגדר סימן, שבכלי סעודה גם אם אינו בולע פשוט שחייב טבילה, ובסגנון אחר שאילו הי׳ חם הי׳ בולע. וראה באו״ה נח, פג עד״ז.  אבל לא נהירא למימר שראוי הוא לבליעה אילו הי׳ מסיר הנייר.

וראה בשו״ת שבה״ל ד, צא, בהערה לס״ד, מש״כ בכוונת הרשב״א. חוט שני טבילת כלים ע׳ לט. משנ״ה ט, קסב.

כן ילה״ק מדין ציפוי הפטור מטבילה. וכן נקט לפטור גם בציפוי שאינו מחובר בשו״ת חלק״י  יו״ד מו. (ושם, איפכא הוא שחייב מחמת ציפוי אלומיניום, זולת מחמת זה שהוא חד פעמי). וכן יש עוד מפוסקי הזמן שנטו להקל. וראה שו׳״ת שלמת חיים יו״ד לא בקופסא לשקיות תה. אלא שבזה גם למנח״ש שם פטור, יעו״ש.

ובדוחק י״ל שמ״מ נקרא כלי אחד, אלא שלהסברא בהגמ״י לענין חצובה, והובא בד״מ, שחצובה לא מיקרי כלי סעודה, ולא קאמר עדיפא מינה שאינה נוגעת. ומשמע דלא ס״ל סברא הנ״ל. ודוחק.

וכן מצינו בחילוק דחצובה וכיסוי מאכל אם מסייע לבישול, והרי בשניהם אינם נוגעים. ראה או״ז רפט. ואפשר שגם כאן הכלי מסייע למרות הפסק הנייר. ויש לחלק. ובאמת בגר״א שם טו כתב בכיסוי קדרה מחמת ההבל והזיעה. ודלא כאו״ז. ובעניי כמדומה שהארכתי מזה במק״א.

והנה, בההערה מדין ציפוי כלים במצופה מבפנים בדבר הפטור – הנה למחבר אפשר דשאני ציפוי שהוא מגוף הכלי, ועוד שהציפוי מסייע לכלי (ומה שבטבל ואח״כ ציפה חייב שוב טבילה, ראה שו״ת רא״ם א, מג.הביאו במג״א תנא, כ, הב״ד בגליון רע״א קכ, א , והרבה חולקים – אף שאפשר בשימוש ללא הציפוי, שמ״מ כעת נעשה מגוף הכלי ומועיל לכלי, ועד שי״ל שכאילו פנים חדשות באו), משא״כ כאן שאפשר ללא הנייר, ומשתמש בו רק להשאיר הכלי נקי או לפטור מטבילה.

כן להעיר שיש המחייבים בברכה בציפוי מבפנים במין הפטור, מחמת שבטל לכלי, וכבר העיר בסברא זו במהרשם ג, כ (אלא שנסתפק וכתב להטביל ללא ברכה. ובמנח״ש, סו, ה עד״ז שבאמת פטור ומ״מ יטביל ללא ברכה, שמא אינו ציפוי גמור, וגם מחשש דין מעמיד לגבי המתכת) – ראה מבית לוי יו״ד ע׳ קמא. וכן נמסר בשם הגריש״א. וצירפו שהמעמיד ממתכת, וכן שציפוי אינו פוטר רק אם מבפנים ומבחוץ. ובשו״ת מנחת אשר ג, סא האריך לפטור. וכתב סברא שבטפלון שאני משאר ציפוי שהוא עיקר החשיבות שא״צ טיגון בשמן מחמת בריאות. ומ״מ מכריע לטבול ללא ברכה.

ומצינו סברא שלרשב״א כלי סעודה תלוי ילפינן מאשר יבוא באש, שצריך אפשרות בליעה . אבל לרש״י ילפינן לה שכלי סעודה דרכם בשימוש על האש. ושוב העירוני שדן בכ״ז בחלקת בנימין קכ בביאורים לס״ז ד״ה אינם והעיר בחלק מסברות הנ״ל.

ובמנח״ש ועוד דנו מדין תשמיש דתשמיש בס״ת, ומדין בסיס, וכן מדין לקיחה ע״י ד״א. ויש שדנו מדין ציפוי בטומאה. ונייר אינו חוצץ לחטאת.

שוב שמעתי סברא חדתא להצריך טבילה בהפסק נייר מדין מעמיד שהכלי מעמיד הנייר. ועוד, שהכלי עיקר.

אולם, לאידך בחצובה פטור מחמת שאינו נוגע, ול״א שנק׳ מעמיד לקדרה ויתחייב טבילה. ובסגנון אחר מ״ט חייב טבילה בחשוקים של ברזל שבחבית אף שהחשוקים אינם נוגעים באוכל. ועכצ״ל שהחצובה כלי לעצמה.

כן להעיר משו״ת מהרי״ל החדשות נט, בכוס מתכת בתוך עץ שיש מחמירים לטבול. ואולי מיירי שנתחברו כאחד.

גם יש לדון מדין ציפוי באבר אפי׳ בחוץ שלש״ך מטביל בלא ברכה, וה״נ הכלי עצמו לא גרע מהציפוי. ואפשר שגם למ״ד דאזלינן רק בתר הציפוי בפנים – הרי מצינו שחילקו בראשונים בין כשעשוי לחזק, לעשוי לנוי. ובנדו״ד דתרוויהו ליתנהו אפשר דלא אזלינן בתר הציפוי. אבל לאידך, אי לא אזלינן בתר ציפוי הו״ל ככל שאר דבר שאינו נוגע באוכל.

ובכללות הענין, בנוגע לתבניות אלומוניום שאינו רגיל ליגע באוכל, הנה,  הפר״ח שכתב בחצובה דאזלינן בתר רוב תשמישו לשיטתו אזיל  גם בהגעלת כלים לגבי רוב תשמישו. אלא שכתב שם יט שגם המחמירים בהגעלה מודים להקל בטבילה. אבל הרמ״א ח, הרי פסק שחייב טבילה גם בתשמיש עראי.  וכ״ה בש״ך טז וט״ז י. ודין חצובה לפי הרמ״א – נצטרך לומר בדעתו דשאני חצובה (ובודאי אין כאן פלוגתא במציאות אם לפעמים צולין עליו),  שכל עיקר תבניתו מורה שאינו ראוי לכך, דלא ככלי סעודה שקנאו לצורך קלפים,  ראה שו״ת מנח״י ט, פד. וראה אבני ישפה א, קמז, ג בשם הגריש״א והגרשז״א. ועיקר הסברא מצינו בפרי תואר יא, דלא אמרינן לילך בתר רוב תשמישו אלא במה שכבר עשאוהו, שאין המועט נחשב, אבל להשתמש בכלי סעודה לכתחילה לצורכי סעודה ונאמר דתשמיש זה בטל – לא אמרינן. וראה גם בל״י י דמשמע הכי. ולהעיר גם מלשון החכמ״א עג, ז.

ויל״ע בנדו״ד בתבניות אפי׳ היאך מדמינן לה. ונראה שבמציאות מיועדים להשתמש בהם בגופם.

אמנם, בדין תבניות אלומניום – יש עוד ריבוי צדדי קולא. וכמדומה הארכנו גם בזה במק״א. ואין הזמ״ג לחפש.

שוב העיר ידידנו הגר״י וקסשטוק שליט״א: עדיין נשאר לי ספק, מה הדין באדם שאף פעם אינו מניח את האוכל על התבנית עצמה, משום שהוא אינו משתמש בתנור רק לצליית מאכלים (כמדומה שבביתי היתה השאלה על תנור של פסח, שאין אופים בו, והתנור משתמש רק לבישול קוגל, ולצליית עוף וכו’ שתמיד עושים בתוך תבניות) האם גדרו של הדבר ששמוש של בישול או צלי שאינו נוגע בגוף האוכל אין עליו גדר של שימוש של סעודה, ולפ”ז אינו חייב בטבילה, או שגדר הדבר שכלי המיועד לשימוש שאינו נוגע בגוף האוכל (כגון חצובה) לא חשיב כלי סעודה, אבל אם מצד יצירת הכלי הרי הוא עשוי לשימוש באופן של נגיעה בגוף האוכל, גם אם הוא עצמו אינו משתמש בו באופן כזה מ”מ הכלי מצד עצמותו חשיב כלי סעודה. (והצד לומר כן, שהרי מדברי הרמ”א מוכח שאזלינן בתר עיקר יעוד הכלי ולא בתר דעת האדם, שמצד אחד חצובה פטור מטבילה גם אם לפעמים נוגע באוכל, וצ”ל דאזלינן בתר רוב תשמיש, ומצד שני חזינן שגם כלי שאצלו מיועד לשימוש שאינו של סעודה, אם משתמש בו באופן ארעי שימוש של סעודה צריך לטבלו).

בקיצור: יש להסתפק במה דקיי”ל שאם אינו נוגע באוכל פטור מטבילה, האם הפשט ששימוש כזה אינו חייב טבילה, או שהפשט שכלי שאינו עשוי לשימוש שנוגע באוכל לא חשיב כלי סעודה, אבל אם מצד יצירת הכלי הרי הוא עשוי לשימוש הנוגע באוכל הרי הוא חייב טבילה גם אם האדם משתמש בכלי באופן שאינו נוגע באוכל, והנפק”מ במי שמשתמש תמיד בתבנית רק באופן הנ”ל.

 

 

#35272