טעם קודם הבדלה – האם צריך לחזור ולהתפלל?

 

שאלה:

קייל״ן שהשוכח אתה חוננתנו וטעם קודם הבדלה, צריך לחזור ולהתפלל עם אתה חוננתנו.

נשאלתי שאלה מעניינת, מה הדין בטועם את התבשיל לשם טעימה ולא לשם אכילה, [שקיי”ל בסי’ רי ס”ב שספק ברכות להקל ואינו מברך אפילו בבלע], האם גם על זה נאמר שצריך לחזור ולהתפלל או רק באכילה, וטעימה אין עליה שם אכילה.

[ואמנם לשון השו”ע בסי’ רצד ס”א “טעם” קודם שהבדיל, ומסתמא הוא על פי לשון הגמ’ “טעם מבדיל”, ומבואר שזה קלקול בהבדלה אלא שנתחדש שבדיעבד אינו מעכב, אבל בלא הבדיל בתפילה הרי הוא מעכב. אבל בזה גופא יל”ע אם לשון הגמ’ והשו”ע בדוקא אפילו לטעימה בעלמא או שהכוונה לטעימה שיש לה דין אכילה].

אשמח לשמוע חוו”ד.

 

מענה:

אם טועם ופולט – מחלוקת בכלל אם אסור קודם הבדלה. ובדיעבד, אינו חוזר ומתפלל. אבל אם אכל אלא שהוא בשיעור ״טעימה״ (פחות מכביצה וכדומה) – חוזר ומתפלל.

 

מקורות:

בפי׳ טעימה כמה אופנים, טעימה המותרת קודם שאר מצוות, דהיינו פת עד כביצה  ופירות, שבזה ודאי אסור קודם הבדלה – ראה בטעם הדבר פנ״י ברכות נא, א לתוד״ה ומניחו. מג״א רלה, ד. שו״ע אדה״ז רעא, ט. ודלא כשו״ת זכרון יהודה פז שרק אכילה אסור קודם הבדלה ולא טעימה. ודיוקו בל׳ הטושו״ע ״שיאכל״ ולא שיטעום כבגמ׳ – ראה ט״ז קסז,ז. וכבר השיגו בשו״ת יבי״א ח, לג. וראה שם י, ו.

ואילו טעימה כמו במטעמת יל״ע, דאף שבפשטות קשה לקבל  שדבר שמותר בתענית אסור קודם הבדלה, הנה גם בתענית ציבור נחלקו, דלאו בקבלתו תליא. וגם למקילים, ה״ט דברצו תלוי – ראה ריב״ש הביאו ב״י תקסז, בה״ל שם. ואסור בתעניות כיו״כ דאורייתא ואפי׳ בט״ב. אבל ראה בבבה״ל שם בטעם שכתב באשכול, מחמת שכל הנאה אסורה גם להושיט אצבעו במים. ולפ״ז לישתרי בקידוש והבדלה. וגם לטעם לחלק בין ת״צ ליו״כ דברצו תליא, וגם למ״ד שאסור בכל ת״צ, אפשר שהוא רק בתענית, שהוא מדין עינוי, שהרי בתענית יחיד הקס״ד לאסור רק  משום שגם הנאה קביל עלי׳, ראה ברכות יד, א.

והנה, במג״א רעא, ה, שמותר לרחוץ פיו לפני קידוש. וציין לסי׳ תקסז בדיני תענית. אבל בפמ״ג שם שלטעום ולפלוט אסור דמיתהני. וכתב שם שהוא להרמ״א תקסז שם. ואפשר שכוונתו שכ״ה גם לשו״ע, אלא שהציב ציון לרמ״א, דהכא גרע דלאו בקבלתו תליא. וכן מוכח שנקט בשו״ת מהרי״ל דיסקין קו״א ה, פ. גם להעיר שממה שציין במג״א לתרוה״ד קנח, הרי שם הביא ב׳ טעמים להתיר לרחוץ פיו במים אפילו יותר מרביעית. ולטעם הב׳ שם הוא רק במים, ונמצא שבשאר משקין אסור גם בטועם ופולט. וראה גם מג״א תקסז, ז. ואפשר שנתכוון בציונו לשם. אבל במשנ״ב השמיט דברי הפמ״ג. גם  במחה״ש שם הבין במג״א שג״ז מותר. ולהעיר מלשון הרא״ש כה, ב שאסור ליהנות בכל מיני הנאות של אכו״ש. (והעירוני בלשון הרא”ש, שאפשר שהוא ע״פ סגנון לשון הגמ’ ברכות שם, ״אכילה ושתי׳ קביל עלי׳ והא ליכא או דילמא הנאה קביל עלי׳ והא איכא״ שהזכירו “אכילה ושתי׳” או “הנאה”, והן הן דברי הרא”ש שהוא איסור “הנאה של אכילה ושתי׳”, והוא גם מקור לדברי המג”א שיש ללמוד טעימה קודם קידוש מטעימה של תענית וברכה, וכש”כ קודם הבדלה דקיל טפי). ובכל אופן, איך שלא נפרש בדבריו שם – היינו רק בקידוש, ובהבדלה ודאי מותר.

ובכלל, גם בקידוש עיקר הטעם ששבת קובעת, והיינו רק באכילת עראי, ומנ״ל לאסור בטועם ופולט, ששייך רק בתענית שיש שם גדר עינוי, ואיזה גריעותא איכא בכבוד שבת.

גם במג״א רלה שם ואדה״ז רעא שם שיסוד איסור טעימה בקידוש והבדלה הוא מדין אכילה קודם שאר מצוות אלא שהחמירו גם בטעימה. וכ״מ בפנ”י שם. ולפ״ז, הדעת נוטה שרק דבר שנחשב לאכילה בכלל האיסור, ולא בדבר שאין לו כלל שם אכילה. (והוא דלא כנה״ש, הובא במשנ״ב רצט בשעה״צ ו, דאין הטעם משום שמא ישכח ולא יבדיל, אלא דקודם קידוש והבדלה הטעימה אסורה בעצמותה, ולכן אפילו טעימה בעלמא אסור).

אבל אולי גזרו בכל סוג אכילה, אף אם לאו שם אכילה עלה, וע״ד לשון הרא״ש לעיל. ומזה שהוצרך מג״א לחדש להתיר לרחוץ, והביא ממרחק לחמו מדין התרוה״ד לענין תענית, משמע קצת דס״ל שיש צד איסור. ואולי דס״ל שגם מטעמת בגדר אכילה קצת (ואף שבגמ׳ מפורש שהיא בגדר הנאה ולא אכילה, י״ל להשיטות שהוא רק בפחות מרביעית, וראה לקמן), והתירו רק לרחוץ פיו. וכ״ז תלוי גם בחילוקי הדעות בדין מטעמת לענין ברכה. וראה שו״ת מנח״י ח, יח, בבליעת כדורים עם מים, שאין טעון ברכה, ה”ה שמותר קודם קידוש. ולפלא שלא הביא דברי הפמ״ג.

ולהעיר, שבשאר אכילות שבתורה מצינו שי״א דהעיקר הנאת גרונו, ושרק בתעניות העיקר הנאת מעיים, ראה גם חת״ס חולין קג, א, דתליא ביתובי דעתי׳. ויש שהקשו (שרשי הים ב שרש נשבע שלא יאכל ואכל כ״ש) על הב״י רי שאכילה היינו הנאת מעיים, ושד״ז רק לענין ברכות שצ״ל אכילה המביאה לידי שביעה (ראה שו״ת פנים מאירות ב, כז. קול גדול כ). אבל י״א שגם באיסורים מה״ת טועם ופולט. ובכ״מ שגם בתענית העיקר הנאת גרון. והדברים עתיקים.

וע״ד החידוד אפשר דבהבדלה גרע, אף שהותר במים, ועכצ״ל שאין איסור שאר הנאות של אכו״ש ורק באכילה, שכתב מהרש״א פסחים קה, א שבמוצ״ש הוא מדין תענית, שמתענין על האסכרה, וראוי להתענות עד שיבדיל ויברך על האור. אבל פשוט שלדינא מותר לאכול אחר הבדלה גם אם לא בירך על האור.

ובדיעבד, ודאי אינו חוזר ומתפלל.

וגם אם אסור – י״א שאינו חוזר ומתפלל רק בכזית או ברביעית, ראה תולדות שמואל ג מצוה לא, ד, ג. שו״ת אול״צ ב, כב, י – ע׳ קצט. ועוד.

ולכאורה יש לדון מטעם אחר שלא להצריכו לחזור ולהתפלל, ובהקדם, שאף שבברכות שם השוו תענית לברכה, אבל ברמב״ם חילק ביניהם, שבהל׳ ברכות א, ב כתב שמטעמת א״צ ברכה עד רביעית, ואילו בהל׳ תענית א, ד הוסיף והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט. ואסברה לה רבינו מנוח שם שבברכה אין כוונתו לאכילה ולכן אינו מברך גם בבולע. וראה גם כס״מ שם. וגם בס׳ האגור רצד הבין כן ברמב״ם. וגם בטור רי מוכח כן. וראה בב”י שם שהרמב”ם מחלק בין תענית לברכה, ושכן משמע ג”כ מהרי”ף [אבל יש שכתבו שאין לדייק כן מדברי הרי״ף, ראה דברי חמודות על הרא״ש ברכות ב, כז. מער״ק שם. שו״ת חו״י קס. וגוף החילוק בין תענית לברכה הוזכר גם ברא”ש לענין יותר מרביעית. וראה מער״ק מכתם לדוד ויצחק ירנן לרמב״ם שם]. וראה

גם נחלת צבי רי, ב. (ובביהגר״א רי, ח, שכן מוכח לא רק מסתימת דברי הרמב״ם בהל׳ ברכות אלא ממה שחייב בברכה ברביעית, שבפולט ליכא חובת ברכה. וכ״ה בב״ח. פמ״ג יו״ד צח במ״ז ב. ועוד. אבל ראה להלן בדעת אהל מועד. ואכן בב״י הקשה עליו מה״ט. ובנה״ש, שכ״מ גם מלשונו ואפי׳ אם נתכוון לאכול ולשתות כל שהוא, שחובת ברכה רק בנתכוון לאכול  ולא במטעמת גם כשבולע. ודלא כרשב״ץ ברכות שם שלא חשש הרמב״ם לפרש בברכות לפי שסתם מטעמת פולטת היא. ועוד אפשר שיגיד עליו רעו בהל׳ תעניות. וכ״כ במחה״ש בשיטת המג״א בדעת הרמב״ם, שכיון שלר״ח מיירי בפולט, אפשר לפרש כך גם ברמב״ם וסמך אמש״כ בהל׳ תעניות. וראה מער״ק שם. חו״י שם).

[ואף ששניהן דינן שוה בגמ׳ ומנין לחלק ביניהם (כקושיית רשב״ץ. וראה מער״ק שם) – בפשטות, גוף הענין דמטעמת שייך בכל גווני. אלא שהאיסור לבלוע בתענית הוא דין אחר. וראה באו״א ראשון לציון ברכות יד, א. שו״ת זכר יצחק ב, כא. בנין עולם יו״ד נד. שיעורי הרב אבלות ות״ב סוסי׳ יט. וראה עץ יוסף ברכות יד, א. פמ״ג יו״ד שם].

וכן מצינו גם בשו״ע שבהל׳ ברכות – רי, ב – הביא בסתם שהוא גם בבולע, ודעת י”א רק באינו בולע (וברמ”א שסב”ל גם בבולע). ובהל׳ תענית – תקסז, א – סתם להתיר רק בפולט. וראה גם הערות הגריש״א ברכות שם.

והעירני ח״א, שנפק”מ מכל זה לנידוננו אם הדין כן גם בבולע ואינו פולט. ובמג״א ציין רק לדיני תענית. ואפשר שבדיעבד להצריכו  לחזור ולהתפלל נקטינן שגם בולע בכלל מטעמת שאינה טעונה ברכה. אמנם, למג״א גופי׳ רי, י תענית וברכה בהדי הדדי איתמר, ובתרוויהו הוא רק בפולט, ואין כאן ספק. וכ״פ בסדר ברה״נ ח, יא שרק בטועם ופולט אינו מברך, וגם בזה החמיר שהוא רק רביעית.

[ולכאו׳ דעת אדה״ז כאהל מועד שער הברכות א, ד, הובא בב״י. וראה גם שבה״ל רעט. או״ז א, מה. וכ״כ בערך השולחן למהריק״ש רי, ז בדעת סמ״ג עשין כז, ובדעת הראב״ד בהשגות על בעה״מ ברכות כז, ב בדפי הרי״ף. וכ״כ בתורת חיים סופר רי, טו בדעת הראב״ד. וכן עולה ממג״א שם ו, במש״כ לדחות דברי עו״ת ה בדעת הרמב״ם, שכיון שכתב סתמא משמע שגם בבולע דינא הכי רק עד רביעית. (וראה גם מאמ״ר יא. תורת חיים סופר שם יג ד״ה כתב הע״ת). אמנם, לכאו׳ אין הכרח במג״א שם דהכי דינא (וכקושיית הב״י ע״פ הרא״ש שאינו מברך כשלא נהנה במעיו. ואפשר בטעם אהל מועד ודעמי׳, מחמת בליעת הטעם שברוק, כסברת יד״י צח בפיה״א ב. אבל בב״י בשם אהל מועד מפורש הואיל והחיך נהנה. אלא שבאהל מועד לפנינו שאא״פ שלא יבלע מעט). אבל כן עולה מדברי מג״א שם ז, שדין מטעמת בברכה הוא רק בפולט, ונמצא שגם בזה הוא רק עד רביעית. וכ״כ בברכת ראש ברכות יד, א בדעת הרמב״ם. וראה תורת חיים סופר טו. וראה להלן גם ממשמעות ס׳ הבתים. (ובביהגר״א כתב בדעת הרמב״ם כעו״ת. וצ״ע מהו ההכרח מאחר שיש בראשונים דלא ס״ל הכי. ועוד שסתימת כל הראשונים שכתבו בשם ר״ח שצ״ל טועם ופולט לענין ברכה, משמע שפי׳ בגמ׳ עד רביעית, שביותר מרביעית מברך אף בפולט (אף שברא״ש ברכות ב, ו שאינו מברך ביותר מרביעית מחמת שלא נהנה במעיו. וכדבריו, כ״ד ר״א בן חיים בס׳ הפרדס י. וכ״ה  בב״ח וט״ז ד).

ודעת אדה״ז כנראה ע״פ מג״א הנ״ל, אף שהוא דלא כסתימת השו״ע (שמשמעות דבריו שבפולט לכו״ע אינו מברך גם ביותר מרביעית, וכדבריו בב״י וכס״מ. וכ״כ בדעתו בפמ״ג במ״ז ד. ביהגר״א ח. משנ״ב טו. אבל בפמ״ג שם ובנחלת צבי שם ב, דייקו מהלבוש שב׳ הדעות שבשו״ע, פליגי מן הקצה אל הקצה, שלדעה קמייתא, העיקר תלוי בשיעור רביעית, שבפחות מרביעית א״צ ברכה גם בבולע, ולאידך ברביעית אפי׳ אינו בולע מברך, וכמג״א בדעת הרמב״ם. ולדעה בתרייתא, העיקר בחובת הברכה הבליעה, שבבולע חייב גם בפחות מרביעית, ובפולט פטור גם ביותר מרביעית. וכן הבין בעו״ת שם בדעת השו״ע, אלא שהקשה ממשמעות הרמב״ם לפי דעתו. וראה תורת חיים סופר טו).

ובדוחק גדול י״ל בדעת רבינו בסדר ברה״נ שיש להקל רק עד כדי רביעית ולא יותר. וביותר מרביעית – אין לו להקל לא לברך, ולאידך אין לו להחמיר לברך. ולא נהירא.

ולפ״ז, למג״א דין מטעמת כאכילה ממש כשהוא ברביעית אפי׳ בפולט, ולא מחשש שיבלע, שאאפ״ל שחייב לברך מחשש בליעה. (ובס׳ הבתים ברכות א, ב שמברך לפי שאא״פ שלא יבלע. וממה שלא הביא מהרמב״ם כדרכו, משמע דס״ל הכי גם בדעת הרמב״ם). ועוד, שכן מוכח במג״א תקסז, ז, במה שהביא מתרוה״ד שחילק בין מים לשאר משקין, שפשוט דל״ש לומר כך בגזירת שמא יבלע].

ובכל אופן, בשו״ע אדה״ז רצד, ג מפורש: אם שכח וטעם מאומה. ובחסל״א שם א: אם טעם שום דבר. וגם מסברא כ״ה, שהקנס מחמת שאכל באיסור, ולמעשה אסור לטעום אפילו משהו.

 

 

#33358