I heard that drinking beer bubbles is not safe halachically. Does that apply to other bubbles like that are on top of a coffee?

 

It does not apply only to beer. It applies to any type of bubbles. This would apply to both fermentation, as well as bubbles due to heat.

Nonetheless, the custom is not to be particular about this.

 

Sources:

בחולין קה, ב נזכר אופיא. ובשל״ה שער האותיות קדושת האכילה מביא שהוא רק כשמעלה החבית רתיחה כשתוססת, משא״כ כשעושה אופיא כששופך בכלי (וכ״כ לחלק מד״ע בתפארת יעקב חולין שם, ובפשטות, שהוא משקה גמור ואין בו חשש אופיא), אלא שסיים שנכון ליזהר דחמירא סכנתא מאיסורא. והב״ד בא״ר קע, כד ובפמ״ג שם במ״ז י (ומש״כ שם ״ומ״מ יש ליזהר״ – אהא קאי, אשלפניו, ולא אשלאחריו. ולא כדפו״ח ששיבשו. ובדפו״ר אין פיסוק טעמים כלל כאן. והרי בפשטות העתיק מהא״ר כדרכו. ושם מפורש הכי). ובכה״ח שם פב. וכ״כ בפשיטות בגאון צבי חולין שם. וצ״ע בהערות הגריש״א חולין שם, שכתב מד״ע ובפשטות להקל כשנעשה ע״י שפיכה.

וילה״ע גם מפירש״י ביצה כט, א ד״ה כנס, שבירורי המדות היינו אופיא ומבררים אותם מהיין. ומשמע שנעשה כתוצאה ממה שנשפך לכלי המדה (ראה רשב״ם ב״ב פט, ב. מגיד משנה גניבה ח, ז), ומבררים אותם מחמת שאינו ראוי לשתי׳, וכנראה משום סכנה (ולא רק כשמוכר ומשום גניבה, כבב״ב שם).

ובעיקר הסברא לחלק ביניהם, משמע שהוא מחמת שקצף שע״י שפיכה, אינו בא מצ״ע וממילא, אלא ע״י מעשה האדם, והוא כחלק מגוף המשקה. גם אפשר, מחמת שקצף שע״י שפיכה אין לו קיום רק לרגע. ובסגנון אחר, מחמת שהקצף נעשה מיד ולא אחרי ששוהה. ואולי כולהו איתנהו בה. אלא שלמעשה יש ליזהר בכל גווני.

והנה באור חדש הל׳ ברכות כז, כו הביא מש״כ הטור או״ח רד שעל קצף מחמת רתיחת הקדרה מברך שהכל, והקשה מ״ט יברך הואיל ומזיק. ומיישב בב׳ אופנים שיש לחלק בין אופיא לקצף. ולכאורה כוונתו שקצף מחמת רתיחה שאני. ובאופן הב׳ שגם באופיא מברך אם שקעו כגון שהוא קימעא.

אבל בשו״ע אדה״ז שמירת הגוף והנפש ט כתב דקאי ברתיחה. ובפשטות היינו אפילו ברתיחה כפשוטה, ולא רתיחה של תסיסה. (וכ״ה באו״ה לר״י בר״מ מבניולש ה. אבל שם משמע דהיינו רתיחה שהיין תוסס. וכ״ה באו״ז ע״ז רלו, כשהיין מחמצת ומעלה רתיחות דהיינו יין חדש שהוא תוסס).

ולכאורה מוכרח הוא, שהרי מפורש בחולין שם דקאי במים ג״כ. ומקרא מלא הוא בהושע י, ד, כקצף על פני מים, ובתרגום, והובא בערוך ערך רתח, כרותחא על אפי מיא. ובמצו״ד שם, דהיינו אבעבועות על המים. ובמלבי״ם שהוא מחמת רתיחת המים. וראה גם עד״ז בערוך ערך הפיא. ושם, שבלשון חכמים נקרא רתיחה ובלשון מקרא קצף. שו״מ במאירי יבמות פ, א שרתיחה קרוי במים קצף וביין אופיא. ובמהר״י קרא בהושע שם, שבלע״ז הוא אשקלומ״א. והרי ברש״י חולין שם שאופיא הוא אשקומ״א. ושו״מ שהעיר בעיקר הענין בהערות הגריש״א חולין שם היאך שייך קצף במים. והוא לדעתו דליכא חשש כשנעשה ע״י שפיכה, רק כששוהה זמן מה. ותמוה, מ״ט לא פי׳ עכ״פ שהוא ע״י רתיחה. וראה בצוואת ר״א הגדול סו שלא לאכול בשר בעוד שמסלק ההבל ובשיירי מצוה שם פי׳ מחמת הקצף. והרי, זוהמא ליסטרון (נז׳ בשיירי מצוה שם) היינו הכף שמסלק הזוהמא וההבל לצדדין.

כן להעיר מע״ז כו, א: אופיא דנהרא. וגם כאן פירש״י – אשקומ״א.  ומשמע שהוא ממהירות השפיכה. וכ״ה במצו״צ הושע שם, שהוא ע״י מהירות השפיכה מכלי לכלי. אלא שאין ראי׳ דבהכי קאי גם בחולין בסכנה לשתות, אלא שג״ז נקרא קצף. אבל בפירש״י ביצה שם (וממ״מ גניבה שם) משמע גם לענין שלא לשתות, שהוא בקצף מחמת שפיכה גרידא, ולא רק בקצף מחמת רתיחה, וכש״כ שלא רק מחמת תסיסה. אלא שאפשר דהתם הוא משום מאיסותא (כהקס״ד בגמ׳), ולא משום סכנה. וכן גם בשו״ע אדה״ז לא העתיק דברי השל״ה, וכתב רק ״רתיחה העולה״.

אמנם, גם בל׳ רתיחה שבשו״ע אדה״ז, וכן בכמה מהנ״ל – איכא לפרושי, שאין הכוונה למים רותחים, אלא דקרי לקצף בשם רתיחה, לפי שנראה כאבעבועות שבמים רותחים, ודמוכח במצודות. וכ״מ מל׳ המ״מ שם.

וראה שו״ת אבני דרך טו, קמט שהביא למי שפי׳ באופן מחודש, שאופיא היינו מחמת עיפוש. ומה״ט שם קס״ד בחולין שם, שהטעם משום מאיסותא. אלא שלא הביא מקור לדבר. וכדבריו, ראה גם מגחלי התורה (לפה) חולין שם, שמקשר עם המשך הגמ׳ בתר עניא אזלא עניותא, שהעניים אין להם מים למרק ולשטוף ולכן מעלה קצף. אבל בפירש״י שם הוא באו״א. וקצת ראי׳ מצוואת ר״א הגדול, שמקשר עם זוהמא ליסטרון, שמשמע שהוא מחמת זוהמא. ומ״מ, בכל הנ״ל מוכח דקאי בקצף מחמת רתיחה רגילה, או גם  מחמת מהירות השפיכה, ולא כתוצאה מרקבון ועיפוש.

ומה שהרבה אין נזהרים – משום שומר פתאים ה׳, או שנשתנו הטבעים. וראה שו״ת אהל משה צוויג תנינא קיא. (עיי״ש בשם שו״ת שם ארי׳ כז. אבל מה שהביא מיש״ש חולין ח,יב – הנה בא״ר הביא מיש״ש איפכא ליזהר. וראי׳ גמורה אינה, שביש״ש העתיק דברי הגמרא, והא״ר הב״ד רק בפי׳ הגמ׳. אבל ביש״ש מפורש שמה שהוא משום כשפים והזיקות  למיחש מיבעי, ורק מה שהזהירו משום רוחות לא שכיחי האידנא). קה״י חולין מג.

ובמשקה מוגז – אולי אפ״ל שכיון שהוא סכנה סגולית ולא בטבע, אין לך בו אלא חידושו, וכיון שלא דיברו בכה״ג איכא טעם נוסף להקל בזה. וראה קובץ דברי חפץ יב ע׳ מד, דשאני משקה מוגז שכך דרכם וטבעם תמיד. ור״ל שרק אם נעשה כתוצאה מרתיחה, או שפיכה. אבל אם הוא כך כל הזמן לית לן בה.

כן מצינו למי שכתבו להמתין בקצף עד שתתגלה המשקה מעט (קובץ מבית לוי יו״ד ע׳ צז), והוא כעין העצה בחולין שם לשקעי׳ שקועי. ואפ״ל שעד״ז הוא במשקה מוגז שהקצף מועט ומעיקרא אין כאן בית מיחוש. אבל באור חדש משמע שגם באופיא קימעא איכא למיחש. וי״ל בסגנון אחר, שרק כשניכר לעצמו, אבל כשהוא מעט ובתערובת בטל לעיקר המשקה.
וכן ראינו מעשה רב ברבים בהתוועדות. וכמדומה ברור שלא המתין בשתיית משקה מוגז.

הוספה לאחר זמן: שוב י״ל האוצר גל׳ צו שהאריך בכל הנ״ל. ובחלק מהדברים שנינו מתנבאים בסגנון אחד, ויש שנטינו קו.

 

 

#31768