האם מותר להפסיד את הזכרת רצה ע”י אמירת ברוך המבדיל

 

שאלה: 

מעשה שהיה במוצאי שבת. היתה שבת התוועדות, וסעודה שלישית התארכה מאוד מאוד עד השעה 11 בלילה. בשעה תשע בערב כבה המזגן. שאלו האם מותר לומר ברוך המבדיל לפני ברכת המזון וגורם שלא יאמר רצה. האם מותר להפסיד את הזכרת רצה.

 

מענה:

נכון שלא יאמר ברוך המבדיל לפני ברכת המזון אלא יבקש ממי שכבר בירך ברכת המזון שידליק את המזגן אבל אם אין אפשרות כזו מותר לומר ברוך המבדיל לפני ברכת המזון.

 

מקורות:

אף שיש להוכיח מכ״מ שיש חיוב להזכיר רצה, אבל היינו כשהוא עדיין שבת, כלומר כשלא הבדיל. ומהיכי תיתי שאסור להבדיל בכדי שלא להפקיע הזכרת רצה. ואדרבה, פשטות הדברים שאין בזה חשש להבדיל באמצע סעודתו – ראה שו״ע רצט, ג ובנו״כ. (ואף שיש מקום לדחות דאיירי לגבי אנשים שהיו שותים מבעוד יום, ובין כה לא מזכירים רצה,. אבל הראיה עדיין משיטת הרי״ף שהביא בשו״ע  שם א שגם אם אכלו מבעוד יום לחם וחשכה צריך לעשות הבדלה באמצע הסעודה. וראה גם  במג״א שם ו).

אמנם כ״כ בהגהות חת״ס סוסי׳ רסג למג״א שם לג בכוונת הלבוש רסג, יז. (אבל ראה ליקוטי חב״ח לשם הובא בילקוט מפרשים הוצאת מכון ירושלים). ונראה בטעמו שכבר חל עליו החיוב בהתחלת הסעודה. אבל המג״א שם ודאי לא ס״ל הכי. וראה שלחן שלמה רצט, א ״שאין להבדיל באמצע סעודתו מפני כמה ספיקות״ – סתם ולא פירש. אבל לא משמע שהוא מחמת הפקעת חובת רצה.

אמנם, ראה בתוספת שבת רצא, טו, וז”ל, “מיהו קשיא לי דהא אף למ”ד דבעי פת בס”ג מכל מקום הא לא דמי לסעודת שחרית משום דבסעודת שחרית כיון דלא סגי ליה בלא פת וצריך ברהמ”ז, א”כ גם הזכרת רצה חיובא הוא כיון דלא היה יכול לפטור מהזכרת רצה, אבל סעודה ג’ נהי שצריך פת ולא סגי ליה בלא בה”מ מ”מ הא אי הוי בעי הוי פטר נפשיה מהזכרת רצה דהיינו שימשיך סעודת ג’ עד הלילה שהוא דבר השכיח ורגיל טובא, ולדעת הרא”ש אזלינן תמיד בתר סוף הסעודה ותו אין צריך להזכיר רצה בבה”מ, וזה תימה לומר שהטור ואחיו ר”י יסתמו הדברים נגד דעת אביהם ורבם הגדול ולא יזכירו דעתו כלל בזה, מיהו הא וודאי ליכא לאקשויי דאף למ”ד דאזלינן בתר התחלת הסעודה כמ”ש סי’ קפ”ח מ”מ אי הוי בעי היה יכול להבדיל בתוך הסעודה ותו אין יכול להזכיר של שבת דהוי תרתי דסתרי אהדדי כמ”ש המג”א שם, י”ל דמשום דאין נכון לעשות כן לבטל האזכרה שכבר נתחייב בה כיון דמדינא אזלינן בתר התחלה כמ”ש הלבוש שם, אבל לדעת הרא”ש וודאי קשה” עכ”ל. מבואר להדיא מדברי תוספת שבת שאין נכון לעשות הבדלה באמצע סעודה שלישית ולבטל את חיוב הזכרת רצה שכבר התחייב בה. ומפורש בדבריו כדברי חת״ס. אלא שהוא רק בגדר ״אין נכון״ ולא איסור. ועוד ועיקר, שכ״כ רק למיסבר סברא בדעת הטור בדרך מו״מ של הלכה שאין להקשות שאינה הזכרה המחוייבת מדיכול להבדיל, אבל אין הכרח דס״ל הכי לדינא. ולמעשה הרי נשאר בקושיא בכללות הענין, שהרי לרא״ש יכול עכ״פ להאריך בסעודה ומדוע יחזור בשכח רצה, דהא אי בעי אינו מזכיר. אלא שבגוף קושייתו צ״ע שהרי אין הדבר תלוי אם חייב ברצה אלא אם חייב בברהמ״ז. ומכיון שכן, אזדא לה הקושיא הראשונה ג״כ. ועוד קשיא לי, דאי נימא הכי, האם נאמר שלרא״ש אסור להאריך בסעודה שמבטל חובת הזכרה. אבל י״ל דהא לא קשיא דלרא״ש דאזלינן בתר סוף הסעודה אכן לא נתחייב עדיין. ודוחק, שהרי בפשטות נתחייב כבר מתחילתו אלא שבסוף הסעודה הופקעה חיובו.

ואגב: בדעת המשנ״ב תצא, א שאין לאכול חמץ אחר צאה״כ דפסח – לא מצינו שם הסברא שמבטל ההזכרה, ובאמת ס״ל שמזכיר גם בכה״ג רק דהוא תרתי דסתרי ואין לו לעשות תרתי דסתרי לכתחילה. וראה לקוטי שיחות כב ע׳ 36 שהאריך.

ואף גם זאת שכיון שבלא״ה תליא באשלי רברבי אם חייב בהזכרה במשכה סעודתו עד הלילה קשה הדבר לומר שיש להחמיר עליו שלא לבטל ההזכרה, שמעיקרא בפלוגתא תליא. גם להעיר ממה שמצינו בא״ר תרצה, ז בטעם שהתפללו מעריב מאוחר במוצאי פורים שיוכלו לומר ועל הנסים. וראה במשנ”ב שם טז, שמהנכון שיברך בהמ”ז קודם שיתפלל להוציא עצמו מפלוגתא. ולא כתב שראוי שלא יתפלל ערבית כדי שלא יפסיד הזכרת על הנסים. ודוחק לומר דאיירי כשכבר אכל בשחרית של פורים ארוחת בוקר עם לחם ואמר על הנסים בברכת המזון.

ויש שנהגו להבדיל בסעודת שבע ברכות דסעודה שלישית שיוכלו לשתות הכוס.

[וראיתי למי שהעיר שלב״ש בברכות נא, א שמדליק הנר קודם ברהמ״ז, ומיירי בהתחיל סעודתו מבעו״י, על כרחך דקאי שאומרהמבדיל תחילה לפני ברהמ״ז. ודפח״ח].

ורבים שואלים כעין זה באופן שהוא באמצע סעודה שלישית בבית המדרש ותיכף בגמר בהמ”ז הם מזדרזים ללכת ומחמת כן הם רוצים להתפלל ערבית באמצע סעודה שלישית האם לברך אח”כ בזימון בלי רצה, או להקל בענין הזימון (אם זה מצוה עוברת) ולברך תחילה. והעירוני שגם בשאילת משה להגרמ”ש קליין שליט”א על הלכות אמירה לנכרי ע׳ קנב כתב להקשות על החת״ס, והוסיף שהרי כל הזכרה זו שנויה במחלוקת כשמברך בלילה וא”כ פשיטא שלא שייך לחייבו בכך. ועכ”פ לפ”ז ברור שזימון עדיף.

 

 

#30320