Can my wife sing Shema with the kids while she is Niddah?

 

Question:

Can a women do Brachos or Shema with the kids in a tune during Niddah period?

If I’m in the next room I can still hear her voice.

 

Answer:

They may but the husband may not listen. If you’re in a different room and not paying attention it is fine.

 

Sources:

אעיקרא דדינא נסתפקו בעיקר האיסור בנדה – פת״ש קצה, י. ויש שדימו להסתכלות במקומות מגולים – ראה פרד״ר מקשה זהב ח בסופו. תועפות ראם על היראים כו, קל. שו״ת חמדת משה יו״ד נח ובספרו תרשיש שהם מילואים טו (קג, ג). ועוד. וראה שו״ת יבי״א ד יו״ד טו. ובכמה מהנ״ל חילקו בין זמר הרגיל בה לקול זמר דאינו רגיל בה. ובנדו״ד ששרה לא עבורו ולהנאתו רק עבור הילדים ורגיל בזה קיל טפי. ותו, שמזמרת עם בנים יש שהקלו מטעם תרי קלי, אף שהעיקר אינו כן לדינא גבי קול אשה בכלל.

ומפורש הדבר בנתיבות לשבת אה״ע כא, ד (והתם קאי בפנוי׳ בכלל, וכש״כ כשהיא נדה) להתיר בשמיעה בעלמא ושהאיסור רק כשמכוון לשמוע. וכן התירו פרושים את הדבר כשהילד בוכה הרבה וצריך לזמר של אמו להרגיעו שיישן ולא יבכה ואין מקום לבעל לילך שם, ומלומד הוא בכך – בא״ח ש״ב צו כה. ואף למשנ״ב תקס, בשעה״צ כה שהחמיר במזמרת שיישן התינוק – היינו בפני אנשים אחרים משא״כ אצל בעלה ורגיל בכך.

ובאמת, גם לגבי ק״ש מותר אם אינו משים לבו – תר״י ברכות כה, ב, הובא בב״י או״ח עה, ואדה״ז שם ו. וזהו נוסף לההיתר בשרויים בין הגוים שלא יתבטל מתורה ותפלה משום עת לעשות לה׳ – מרדכי ברכות ג, פ, בשם רא״ם. והוא ביראים שצב. והובא בב״י עה, ובפוסקים שלאח״ז הרחיבו ההיתר כשהוא  בדרך בין הגוים (והיינו גם בדרך עראי) או אפי׳ בעיר ואנוס  וכו׳ – ראה משנ״ב  עה, יז. והוא מהחיי״א ד, ו. אלא שהתנה הדבר בכך שיתאמץ שלא יתן לבו. והוא מדברי קיצור שו״ע ה, טו, ועבודת היום עה, ח, והובא בתוספת חיים לחיי״א שם. אבל בד״מ הארוך עה, ב דהמרדכי לא ס״ל לההיתר שאינו משים לב (שהוא ע״ד עצימת עיניים), ומשו״ה נזקק להיתר אחר. (ובחזו״א או״ח סוסי׳ טז נסתפק בגבר. ולא ראה דברי הרמ״א בד״מ). והה״נ בנדו״ד שכיון ששרוי אצלה בקביעות ואם נחמיר יתבטלו התינוקות מתורה ותפלה – ראה מה שהיקל בכעי״ז בשו״ת ר׳ עקיבא יוסף או״ח ב, נ (בלימוד תורה לקטנים מחשש גוף נקי. ועיי״ש מילתא בטעמא בנוגע ההיתר שבמרדכי. ושם ר״ל שהתירו רק כשהוא בקביעות. ולהעיר מכעי״ז משו״ת הרמ״א צח, במי שרגיל בחולי המטפטף מ״ר לאונסו, שלא יתבטל מתפלה לעולם. והובא במג״א עח, ב ואדה״ז שם ד. אבל בנדו״ז מפורש בחיי״א ועוד שהתירו גם בדרך עראי. וטובא יש לחלק).

אלא שיש לחלק דלענין ק״ש שאני כיון שבמחלוקת שנוי, וי״א שהוא רק מדרבנן, ול׳ השו״ע עה, ג ״יש ליזהר״ מוכח שאינו מדינא – ראה ברכ״י שם ב. נחלת צבי שם ג. ביהגר״א שם. כה״ח שם יד וכה. ועוד. (אבל ביפ״ל עה, ג ר״ל שהוא רק לפי שאינו משים לב לקולה. ולהעיר גם במבני ציון עה, ד כתב שההיתר שבתר״י כשאינו משים לב הוא לפי דס״ל שהוא רק מחמת הרהור, ולהמתירים בקול אשה בק״ש, אבל להאוסרים ג״ז אסור. אבל כל הפוסקים נקטו הכי לדינא גם לדידן שאסור גם משום ק״ש). אבל בד״מ שם ג כתב לחלוק על הב״י שהוא מדינא. וצ״ע מה שלא הגי׳ בשו״ע – ראה נחלת צבי שם. ובפמ״ג בא״א ו נקט שחזר בו ממש״כ בד״מ. וכ״כ בכה״ח שם כה. אבל בא״ר ה שלא חזר בו, עיי״ש דיוקו. ומוכח בשו״ע אדה״ז שם ו ממש״כ ״אסור לקרות וכו״״ שתפס בדעת הרמ״א שהוא מדינא.

[ואין להקשות בדברי המחבר שיש ליזהר בק״ש, דהא בלא״ה אסור משום ערוה, ותיפוק לי׳ משום הרהור. שאיסור זה להיכן הלך –  שי״ל דקאי כשאינה אשת איש ולא שאר עריות. אבל ראה מאמ״ר עה, ד. וביד אהרן עה, בהגב״י שמחמת העסק בק״ש מיטרד ולא יבוא לידי הרהור. ובמעדני יו״ט ברכות ג, ס-פ שהקלו בק״ש שלא יתבטל מק״ש. וי״ל שכיון שעוסק בק״ש הרי אין כוונתו ליהנות, ומעיקרא לא מיתסר משום קול אשה].

אמנם, איפכא הוא דלגבי דין ערוה, האיסור רק מחמת שמכוון ליהנות, ובשמיעה בעלמא ה״ז כראי׳ בעלמא, וכמ״ש בנתיבות לשבת שם. וראה גם מאמ״ר עה, ד ומצינו כבר בס׳ היראה לר״י רלא, אל תשמיע לאזניך במתכוון קול אשה משוררת. ובמאירי ברכות כד, א כל שהוא מכוון לראות או לשמוע קולה. וכ״ה בכ״מ. וראה שו״ת ראש אליהו ב, אה״ע ט.  אבל בק״ש האיסור עצמי, גם באין כוונתו ליהנות, ומדין ערוה. אלא שחידשו הראשונים לגבי איסור קול אדה במכוון לתפלתו שה״ז כאילו אינו שומע.

ומה שכתבנו כשהוא בחדר אחר – ראה שו״ת שלמת חיים ב, כט שמעיקרא לא נאסר אלא כשהוא מסתכל בה. ועוד, שבבבא״ח כתב להקל רק בבוכה הרבה ואין לבעל מקום אחר, אבל ביפ״ל שם ועוד הקלו בפשטות בכגון דא. ועכ״ז בבעל ואשתו שלפעמים הוא כאד בנעורת,  קשה להקל בשופי בנמצא שם להדיא ויכול לילך למקום אחר. ומצינו בפוסקים שבקול הבא בעל כרחו אינו מחוייב לסתום אזניו – ראה שו״ת שלמת יוסף כו, ג. וראה מאמ״ר שם, ולהנ״ל מובן כיון שאינו מתכוון. אבל ראה אום אני חומה ע״מ ו, בדעת אדה״ז להתיר לגבי ק״ש גם כשאפשר באו״א. ושהמשנ״ב לא ס״ל הכי.  ודיוקא לא חזינא, וכן פלוגתא לא חזינא, ותרתי נינהו, שבאדה״ז קאי בההיתר במכוון בתפלתו, ואילו במשנ״ב מיירי מענין אחר באנוס, והוא משום עת לעשות, אלא שהוסיף בצד ההיתר שישתדל להתאמץ לכוון ג״כ, אבל אי״ז יסוד ההיתר, וגם בל״ז מובן שמותר הוא. ומכיון שההיתר משום עת לעשות כל שאפשר באו״א שרי. וראה אם אני חומה שם בעז״מ לא. ועכ״פ, אי״ז שייך לנדו״ד לדין הרהור.

והנה בתר״י שם הל׳ ״יכול לכוון לבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אלי׳״. וצ״ע אם כוונתו להתיר בכלל מחמת שאינו מתכוון – ראה נתיבות לשבת שכ״כ. או שהוא היתר מיוחד מחמת שמכוון בתפלתו ואינו שומעה. וכ״כ בבני ציון עה, ג. ומחוורתא כדבתרייתא, דלא קיימינן השתא מדיני הרהור אלא מדיני ק״ש, אף שתר״י עצמו נקיט שהוא משום הרהור.

ולכאו׳ פשוט שהכוונה שמחמת שמכוון לתפלה לכן שמיעתו אינה בחוזק אלא שמיעה קלישתא, בדרך מעבר, שאינו שם לבו לשמיעתו, אבל מן הנמנע שלא ישמע כלל. וכ״כ בני ציון שם. אבל בשו״ת שבה״ל ג, קפא כתב לדייק בדברי אדה״ז איפכא, שמחמת כוונתו אינו שומע כלל. ובאמת, דברי אדה״ז הם כמעט מלה במלה העתקת ד׳ תר״י. ולא ידעתי מה מצא שם דיוק יותר מתר״י. ובגוף הדברים לא נהירא, ואדרבה, נראים הדברים שר״ל שבודאי שומע, וא״ש מה שהוסיף אחרי ״אינו שומעו״ ש״אינו משים לב״, שאם כפשוטו – מה בא להוסיף.

 

 

#26170