We are buying a home. When do we put up Mezuzah? And when do we make the Bracha? (Right away or do we wait 30 days?)

 

Since you are buying a home and not renting, you should put up the Mezuzos with a Bracha, as soon as you move in or move in your belongings.

 

P.S. Some suggest to do the same as in renting, to put up without making a Bracha, immediately upon entering the new home. After thirty days you should take one down to have it checked and when reaffixing it (or replacing it with a nicer Mezuza) you should make a Bracha and have in mind all the other Mezuzos as well.

The Mezuza upon which you recite the Bracha must be on a doorway that has an actual door.

 

Sources:

​פשטות השו״ע יו״ד רפו, כב. רצא, ב.

החיוב משנכנס לדור או משעה שהכניס רהיטים וכדומה – פשוט. וכבמג״א יט, א. ברכ״י שם ב. ערוה״ש שם ב. משנ״ב שם ד. כה״ח שם ג. ומפורש בכ״מ שכשאינו דר ומשתמש שם פטור – ריטב״א יומא יא, ב ד״ה אלא ביתך. תוס׳ הרא״ש שם. נמוק״י ע״ז כ, ב. וראה גם שו״ת השיב משה נג. הרי בשמים תנינא ריט. מנח״י ד, פט ואילך. ט, קה. י, צג. ודלא כמחייבים משעת הבני׳. והמשמעות בראשונים  שחייב משעת גמר הבני׳ (בה״ג כו. תשוה״ג שע״ת קנז. חינוך מ׳ תכג בסופה. אשכול הל׳ מזוזה ח״ב ע׳ 79. (וראה נחל אשכול שם אות ט. שם ע׳ 76 אות י. אמנם במהדורת אלבק  ח״א ע׳ 94 מוכח שאי״ז כוונתו). ועוד. וכפשטות הל׳ במס׳ מזוזה ב, יא) – היינו כשדעתו מיד לדור בתוכו. (ובחינוך גופא כתב אח״כ: בכל עת שידור בתוכה. וראה גם מנ״ח שם).

ועיקר כוונתם לשלול שא״צ להמתין ל׳ יום, ותו לא. וגם שצריך לזרז עצמו לדור ולא לעכב המצוה. ובאו״א שהבית ראוי כבר אבל הגברא מחוייב כשבא לדור. או״י שמתחייב מיד לפני כניסתו. (וכ״מ במג״א. וכ״ה בדע״ק דלקמן. משנ״ב שם. והוא כדעת שו״ת שבה״ל דלקמן). ובדוחק י״ל דקמ״ל שא״צ לדור בקביעות, וכל שנכנס להשתמש חייב מיד (ראה עד״ז ר״י מלוניל הובא בשטמ״ק ב״מ קא, ב דליכא לפרושי שאינו חייב אא״כ דר, אלא אפי׳ יש לו י׳ בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פ״א בשנה חייבות כולן במזוזה). וראה להלן באו״א משו״ת תשוה״נ.

וכ״כ בשו״ת דברי יציב יו״ד קפח. שם ליקוטים קג – שאין להוציא מדבריהם דין חדש נגד סתימת שאר ראשונים והפוסקים. ובשו״ת דבר יהושע  ג, נא, ב דברייתא דמס׳ מזוזה אינו אליבא דגמ׳ דידן. (וכן גם במעקה, שבספרי תצא כב, ח שהוא ״משעת חדשתו (חידושו)״ אינו אליבא דהלכתא – ראה ספרי דבי רב לשם מגדל עוז רוצח יא, ג. וראה לקו״ש יט ע׳ 208 הע׳ 10. כד ע׳ 137 הע׳ 12. וגם בזה, ראה תולדות אדם לספרי (הובא בלקו״ש יט שם הע׳ 6 . כד שם הע׳ 10)). וכש״כ במזוזה. ומפורש בלקו״ש יט שם בפנים, שהחיוב במזוזה שאני שהוא ערשט נאכן אריינקלייבן זיך אין דעם בית״). וראה גם בשו״ת שבה״ל ו, קסא. ועוד. וכן מוכח באג״ק לא ע׳ שלב. (ודלא כגדולי הקדש רפה, א ומקדש מעט שם. שו״ת אבנ״ז שפא, ד ע״פ האשכול. דע״ק רפט, ב, הובא ונת׳ בגדוה״ק שם. ר״י פערלא על סהמ״צ לרס״ג עשין ח, ובהוספות לח״ג ועוד. שו״ת חסל״א תנינא סט. אמנם, כולהו לאו בחדא מחתא מחתינהו, שלכמה מהם מותר לברך לפני התחלת המצוה. ויש דס״ל שהחיוב מיד לפני שמתחיל לדור. ועוד כיו״ב בכמה אנפי. ולהעיר מדרך המלך מזוזה ה, ש בפי׳ הקצר א, שר״ל לדמות לברכת השחיטה, שמברך על ההכשר, שהמזוזה בגדר מתיר. וצע״ג בדבריו. וראה בארוכה בסתירת הסברא שהמצוה לפני שנכנס לדור, בלב שומע מזוזה בפתחי לב א, ב. עיי״ש מכ״מ. וראה הנסמן שם מדברי האחרונים,  כמה אופנים בדעת המג״א שם. ומש״כ באבנ״ז שם ובשו״ת שאילת דוד ח הגה וממנחות לג, א דקס״ד לקבוע קודם דתלי דשא – אין ראי׳ שחל כבר זמן החיוב, אלא שאפשר לקבוע לפנ״ז. [ולהעיר מל׳ העיטור ציצית ג, ב אות טז (בהוצאת כנסת -אות תתצח), שמזוזה אע״פ שלא דר בה  מ״ע. ויש שפענחו ״מברך עלי׳״. וראה שם ציצית  ב, א אות קכח (בהוצאת כנסת אות תתע. (וראה בשער החדש מה שפי׳ שם). ואפשר דס״ל כהדעות שחייב כבר משעה שגמרו]. גם אפשר בדוחק שכבר דרו).

אמנם בריטב״א יומא שם ד״ה  יצאו מפרש דפטורא שבית שאינו עשוי לכבוד מיירי בחדשים שלא נשתמש בהן מעולם שהזמינו לביהכ״נ. אמנם יל״ד דמיירי שדר שם אלא שמיוחד לדירה שאינה של כבוד, ראה מאירי שם: אפי׳ שהיתה שם דירת אדם. וראה השקו״ט בס׳ בית כהלכה מורגנשטרן שי״ל ז״ע בביאורים לפ״ב אות ב.

ומה שכתבנו שחייב כל שהכניס חפציו, הוא מדין בית האוצר. וכ״כ בערוה״ש שם בדעת המג״א. (וראה שם יו״ד רפט, ג). בא״ח ש״ב כי תבוא כג.  וכ״מ בשו״ת יוסף אומץ ל. (אלא שסיים עלה ויבקענה ויברך בפרק הכונס לדור שם). וכ״פ בשו״ת הרי בשמים (אלא נראה טעמו שקובע מחמת שעתיד לדור). מנח״י י, צג. ועוד.  וכ״ה בשטמ״ק שם שאפי׳ יש לו י׳ בתים ונכנס לשם פ״א בשנה חייב. וראה עד״ז שאילת יעב״ץ קיז. (וכבר העירו מירושלמי סוטה ח, ד שאם הי׳ בתוכו חפצים ונעלו כמי שחנכו, ראה שו״ת הר צבי יו״ד רלה. אמנם, אין ראי׳ משם, שהרי גם הרמב״ם דס״ל במזוזה ו, ז, לפטור בית האוצר ממזוזה, הביא ד״ז לדינא, במלכים ז, י, לענין חזרה מערכי המלחמה. ומוכח שאין הנידונים שוים – ראה בתי כהונה, הובא במרכה״מ מלכים שם. פי׳ הרד״ע מזוזה שם. וכמה דינים אחרים בחזרה מערכי המלחמה שאינם במזוזה. אמנם, מדבריהם גופא מוכח שלהמחייבים בבית האוצר חיובו הוא משעה שנתן חפציו ונעל).

ולדינא קייל״ן לחייב גם כשאינו פתוח לבית (ומש״כ בתשוה״ג שע״ת קנז דין אוצר שפתוח לבית – אין הכרח דלדיוקא נחית, ונקט מילתא דשכיחא), וכדמוכח מחנויות שבשווקים שנתקשו בכ״מ מ״ט ל״ה כבית האוצר.  ובנמוק״י סוף הל׳ מזוזה שלולא חובת השוכר הי׳ משכיר חייב מדין בית התבן ובית העצים. וראה בפרישה רפו, ב שבית האוצר חייב גם כשאינו דר שם ולא כרפת בקר. וגם ברפת בקר, מצינו בדין הוקף לדירה, אף שבר״י מלוניל עירובין יח, א (הובא בהגהות רעק״א לשו״ע או״ח תה, ו)  שהשומר דר שם, ראה ל׳ אדה״ז שנח, ה דסגי מה שעשוי לכניסה ויציאה. וראה שם תה, ו במוסגר. בה״ל שנח, א. ובכל אופן, ל״ד למזוזה, ראה שו״ת נוב״י תנינא מו. ומדבריו נראה שבמזוזה חייב אפי׳ ברפת בקר גם כשנכנס ויוצא לחוד. ברפת בקר חיובו אפי׳ כשאינו דר שם. והאריך בכ״ז בשו״ת אמרי מרדכי גראסס עג.

ומצינו בשיטת ריב״ב סוכה ד, א בדפי הרי״ף שסוכת יוצרים פנימית חייבת מחמת כלי תשמישו, אף שבודאי גם עשוי לדור שם. וכנראה הדירה אינה בקביעות.

ויש שהנדזו, דבכה״ג שאינו דר שם הרי גם אינו נכנס ויוצא. וליתא כמפורש בשטמ״ק. וגם במציאות אינו נכון, שנכנסים ויוצאים שם כמ״פ. וראה אגור באהליך ז הע׳ מג.

ומה שהעירו משו״ת רעק״א קמא ט, שנסתפק אם בחזרתו לביתו אחרי שנוסע מברך שוב, שבודאי נשארו שם חפציו (ראה דבר יהושע שם אות ה) – יש ליישב בקל, דקאי לדעת הרמב״ם לפטור בית האוצר (אלא שבשו״ת רעק״א סו כתב שאין לחוש לדעת הרמב״ם וקובע בברכה), או באופן שלא השאיר חפציו שם, כגון שיש לו רק כלים מועטים ולוקחם עמו. וכן מסתבר בפי׳ הירושלמי סוף שמזוזה אינה נוהגת במפרשי ימים.  וכבר העיר על רעק״א בנחלת צבי יו״ד סוסי׳ רצא. ונשאר בצע״ג. וראה גם שו״ת מהרש״ג א, נז ד״ה ומה שמביא. מנח״ש א, א ד״ה גם צ״ע. שם ד״ה וגם יש. שם ג, צז, כה.  וכולהו ס״ל שחייב בביתו גם אחרי שיוצא משם על שהיית חפציו שם. (ודברי המנח״ש נראים כסותרים קצת להוראתו, הובא בנשמת אברהם יו״ד רפו, דל״ש חיוב בית האוצר בביה״ר מחמת המטות, דלאו להכי עבידא. ויש לחלק בקל, שאין מטרת המקום אוצר למטות, אבל בבית מטרתו גם לשמש לאוצר. וראה מה שנתקשה בה, באגור באהליך ז הע׳ מב). וכ״ה בר״י פערלא שם עשין ח בתחילתו.

ויש שכתבו ליישב דעת רעק״א  שהבית עומד לדירה אא״פ שיתחייב מדין בית האוצר שבטל לעיקר תשמישו. וע״ד מש״כ בשו״ת רב פעלים ב יו״ד לו, בכוונת הט״ז  יו״ד רפו, י, דחנויות שבשוקים ל״ד לבית האוצר, דלאו להכי עבידא. (וכעין מש״כ בנשמת אברהם שם).

[או״י שכיון שיצא משם ליתא לחיובא דבית האוצר שהרי אינו נכנס ויוצא שם. ולפ״ז, החיוב בבית האוצר הוא רק בשעה ששוהה שם, שהרי חיובו מחמת הכניסה. וכן הוכיחו בכ״מ, שבשעה שיוצא מהבית נפטר מחיובו, וכדמוכח ממזוזה שנפלה בשבת שעובר לבית חבירו, ראה פמ״ג לח בא״א, אף שהשאיר שם חפציו. ובריטב״א שבת קלא, ב שבידו לצאת מביתו בשבת ולהיפטר, אף שאינו מוציא חפציו.  אבל ראה רמב״ן שם.  וראה אגור באהליך פלדמן ב הע׳ כט-לב. ומ״מ אין הדבר נוגע לנדו״ד, שמ״מ התחלת החיוב משעת הכנסת חפצים. ובסגנון אחר, בשו״ת מנח״ש שם (אלא שדחה), שהבית עדיין חייב אלא שהגברא פטור כשאינו בביתו. וראה קובץ נהוראי דלקמן ע׳ תשג ואילך].

ובנחלת צבי (ודעמי׳) ודאי הבין, דשאני בית האוצר דסגי דנכנס ויוצא מזמן לזמן, משא״כ בבית דירה כל שאינו דר שם פקע חיובו. וראה מקדש מעט שם ג.
ואל תשיבני, דה״נ כשהכניס חפציו לדירה שעתיד לגור, לאו להכי עבידא – שז״א, דהכא כעת עבידא לאוצר. אבל בנידון דרעק״א כבר נתייחד להיות דירתו. אלא שנפטר ממזוזה – לסברת רעק״א – כשאינו דר, אבל לא נתבטל יעודו. והאריך בסברא זו בסגנון אחר בדעת נוטה מזוזה ט בהערות. וכש״כ להסברא בדעת רעק״א שנפטר מחמת שיצא כעת מהבית.

וכנ״ל, כן מוכח בדעת כל האחרונים שנתקשו בדברי הט״ז בדין חנויות שבשווקים – יד הקטנה ב, י במנחת עני כא. אבנ״ז יו״ד שפד, ה. ערוה״ש רפו, כו. ודוחק לחלק, דשאני חנויות שלא חל ע״ז שם בית דירה. ובאמת, במהרי״ל צד, מוכח שגם בבית שלומד וישן בצהרים חייב משום בית האוצר, אף שאין עיקרו לאוצר. וראה אגור באהליך לד הע׳ מא שהוכיח עד״ז מכ״מ. והוא דלא כרב פעלים. ועצ״ע בכ״ז, דשאני בית האוצר, שמסתפק מהיין ושמן, ומה שנכנס ויוצא לכאו׳ היינו בכדי להשתמש (דאל״ה אינו מתחייב מצד גוף הכניסה ויציאה, כפשוט,שהרי חא כ״מ שנכנס לשם חייב במזוזה) וסגנון דירה דבית התבן היינו מה שנכנס ויוצא להסתפק מהתבן. אבל בנדוננו הרי אינו משתמש כלל בחפצים. ואפשר להעמיס כן בישוב דברי רעק״א, שכשעוזב דירתו אינו משתמש בכליו, שכליו יעודם לשימוש בעת דירה, וכשעזב ביתו ואינו דר שם, שוב ליכא תשמיש בכליו. ול״ד לבית האוצר שזוהי דרך דירתו להסתפק הימנו מזמן לזמן.

וראה מזה בקובץ נהוראי תשס״ה ע׳ תרצט ואילך. אלא שגם לדבריו בפלוגתא תליא). איברא, שבפוסקים לא מצינו לחלק כן. וגם בדין חנויות שבשווקים דנו בה מדין בית האוצר, אף דמיירי בכלים ורהיטים. וכן בנחלת צבי לא הבין כך. ועוד, שבודאי בנידון דרעק״א איכא נמי אוצרות יין ושמן. וכן גם בנדוננו מכניסים חפצים להסתפק הימנו, כולל מלח ולחם, המשמשים כסגולה לחנוכת הבית. ואף שכעת משמשים לסגולה, הרי לא בטל יעודם.

ועוד איכא בגווה, גם מטעם שה״ז התחלת הדירה, ראה דעת נוטה שם תסח ואילך,  וע״ד דברי הרי בשמים הנ״ל. וכ״מ בברכ״י שם. וראה גם אפיקי מגינים או״ח כא, ג.  הר צבי שם. מנח״י שם. דברי יציב שם. וראה שרה״מ ו, כט, ב. ויש להעמיס כן גם בכוונת מס׳ מזוזה ושאר הראשונים הנ״ל שבית חדש חייב משעה שגמרו, דהיינו בראוי לדור שהכניס חפציו. וכ״כ בשו״ת תשוה״נ ב, תקמד. אבל ראה שם ד, רמ.

וראה אמרי מרדכי שם אות כא, במה שיל״ע בשוכר בית, שבשו״ת רעק״א סו כתב בפשיטות לחייב, והביאו בפת״ש רפו, טז.

ודעת הפוטרים גם בקונה לפני ל׳ יום הוא ע״פ ירושלמי סוף פ”ד דמגילה. שו״ת חקרי לב יו”ד ח”ג סי’ קכ”ז. וראה מגדל עוז ע’ רט”ו. ועפ״ז הציעו כבפנים (כבשוכר בחו״ל) – ראה ספר המנהגים ע’ 81. ועוד.

וראה גם נתיבים בשדה השליחות ח”א ע’ צ”ב הערה 17. התקשרות גליון תמ”ח וגליון תרס”ו. ועוד.

וראה אצלנו במקורות ועיונים להלכה יומית אות תכב.

ומועתק כאן מה שכתבנו שם בתוספת פרטים:

בנוגע לקונה בית בחו״ל או שוכר בית באה״ק – פשטות סתימת הראשונים והפוסקים שד״ז הוא רק בשוכר בחוץ לארץ. וכן מדוייק בשו״ע יו״ד סרפ״ו סכ״ב ובסרצ״א ס״ב. וכן הכריעו רובא דרובא דהאחרונים. ובאמת כ״ה להדיא בס׳ החינוך מ׳ תכג. וראה בהנסמן בילקוט יוסף חו״ק ע׳ תרנה ואילך. ולא עת האסף פה.

[ומש״כ מקצת חכמים לדייק ממכתבים שבאג״ק או על יסוד שמועות משמועות שונות – אין בהם כדי השב. וה״ה בהמסופר במגדל עז ע׳ רטו. ופורתא לא דק. ובאג״ק חי״ז ע׳ שכז מפורש ״בדירה שכורה בחוץ לארץ״. ותו לא מידי. וכן מוכרח באג״ק   חי״ט ע׳ שצ. וראה גם חט״ו ע׳ שצ. וראה גם  לקו״ש חי״ג ע׳ 215. שיחת יום ב׳ דחגה״ש תשל״ד. וכ״ה בחוברת עם דיני מזוזה שע״י המל״ח.

וממש״כ בחי״ט שם לברר מנהג אה״ק בזה – אין הכרח לכאן או לכאן. ויתכן שהכוונה להשקו״ט בנוגע לתולמ״ה לאחר ל״י –   ראה בדברינו בהל׳ יומית אות שיד. ומצאתי דאתא לידי הנחה שכתבתי בשעתו משיחת ש״פ ויגש  תנש״א, בסגנון הקרוב  ללשון הרב, וגם שם מפורש להדיא דקאי רק בחו״ל ולא בא״י. וכ״ה בהנחה משיחת ש״פ מקץ תשח״י. אחש״פ תשכ״ב. ש״פ בהו״ב תשל״ד. ב׳ דחגה״ש תשל״ד. בלק תשל״ד. י״ג תמוז תשל״ו. אור ליום ועש״ק מטו״מ תשל״ו. אור ליום ועש״ק ואתחנן תשל״ח. ש״פ ראה תשמ״ה. ליל ער״ה תשמ״ה. וכ״ז פשוט. ולית דין צריך בושש.

ושוב העירוני מאג״ק חכ״א ע׳ רפב שנכתב להרה״ח רשד״ר ע״ה רייטשיק כשקנה ביתו (ע״פ עדות בנו הרב שמעון שליט״א). ובטלה דעתי. אלא שלאחרי העיון שמתי לב שבמכתבים שנשלחו אליו לאחמ״כ, נדפסו בס׳ תולדות שלו באנגלית, מפורש שעדיין לא גמר אז קניית הבית בשלימות. וסרה הראי׳. ולמעשה כן מורים כמעט כל רבני אנ״ש, וכאשר העיד בפנינו הר״מ שי׳ והבה שחקר בנושא, והביא דבריהם בספרו אסיף מנהגי חב״ד ע׳ 574].

 

 

#2486