סתירה על מנת לבנות בבית הכנסת

 

שאלה:

ב”ה

שלום וברכה כבוד הרב ברוין שליט”א,

כפי שדברנו בטלפון מדברים כעת בענין בניית הביהכנ”ס מחדש, באופן גדול, מפואר ויפה יותר.

נכון להבהיר, בכל זמני התפלה יש מקום מספיק והותר, לעת עתה, לכל בואי ביהכ”נ.

החסרונות כעת: אין תקרת הבית תפלה גבוהה, ויש הטוענים שזה מונע מלגרר יותר מתפללים. הכניסה להבנין אינו נוח, אלא צר. וגם גורם, בזמנים עמוסים יותר, להעדר הפרדה נכונה בין אנשים לנשים. אין מקום כ”כ לשירותים בהבנין, ולכן הם קטנים ולא מתאימים לדרישות אנשים רגילים. אין מקום לבנות מקוה לאנשים ונשים בבנין הקיים, ורוצים לבנותם.

רוב שיפורים דלעיל כמעט בלתי אפשרים בלי לסתור בנין הקיים ולבנותו מחדש באופן גדול ומפואר יותר, וכמה מהנ”ל בלתי אפשריים ממש בלי סתירת כל הבנין.

מקום תפלה בזמן הסתירה: בעז”ה יכולים לסדר מקום תפלה עראי. או “פארטעבול” בצד קרקע הבנין, או שכירת מקום בקירוב מקום וכדו’.

הכסף לבנות: כעת כסף אין. לאחר שיהי’ היתר בכתב וכו’, יש ג’ חברי ביכנ”ס שהבטיחו לעבוד ולגייס כספים. אחד האופנים הוא, להוציא משכנתא על הביכנ”ס, אפשר להוציא בערך 1.5 מיליון דולר, וא’ הבעליבתים לקח אחריות שהוא ישלם כל התשלומים.

שאלתנו כעת, באיזה תנאים מותר לסתור ע”מ לבנות?

יישר כח,

 

מענה:

הלכה פסוקה בשו”ע שאין סותרין בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר (ונמצאו עומדים בלא ביהכ”נ) אלא בונים האחר תחילה ואח”כ סותרים הישן. ואפילו רוצים לבנות בית הכנסת נאה יותר מהראשון. וכשיש עוד בית הכנסת קבוע בעיר שיכולים להתפלל שם כולם, נחלקו הפוסקים, ולמעשה כתבו האחרונים להקל, ועכ״פ כשאי אפשר בלי להרוס הישן. 

והנה, כל זה הוא רק אם יש עוד בית הכנסת קבוע בעיר. אבל כשיש מקום עראי שיכולים להתפלל שמה אין זה מועיל להתיר הסתירה. אבל בשכירות בנין הרי זה בגדר מקום קבוע, באופן שהקהל ישכרו מקום מיוחד לבהכ”נ כל ימי הבנין עד שיוגמר בהכ”נ החדש, ויכתבו ויחתמו בשטר בלי קביעות זמן רק כל ימי הבנין ויקבלו עליהם בקנס מב’ הצדדים השוכר והמשכיר באופן שאין לחוש שמא ימשוך זמן הבנין או יתרשלו ותוך כך יתבטל מקום המיוחד לבהכ”נ. 

ולכן יש לשכור אולם לצורך בית הכנסת כל זמן משך הבנין. ואפשר לעשות בנין עראי אם הוא מרווח ונוח להתפלל בו ויש בזה כמה מעלות. 

ועוד זאת, יש לסדר שמעות ההוצאה לגמר בנין בהכ”נ החדש יהי’ מוכן מראש (ואפשר ע”י הלואה), ויעשו עם האומן שטר חוזה בקנס משתי הצדדים למתי שצריך שיוגמר הבהכ”נ החדש.   

 

מקורות:

ב״ב ג, ב, ובתוד״ה הגה בי קייטא ובראשונים שם. (ובגמרא שם מוכח בעובדא דהורדוס שגם בביהכ״נ נאה יותר אסור. וכ״ה במאירי שם. וכ״כ בשו״ת שב יעקב א, יב. משנ״ב קנב, ב. וי״ח). 

ונפסק הדין בשו״ע או״ח קנב, א. ונחלקו בט״ז שם א, ובמג״א שם א, שם קנג, טז, ביש ביהכ״נ אחר קבוע. וראה הגהות רעק״א שם. ובמשנ״ב בה״ל שם ד״ה שלא יבנו, שכיון שאינו איסור דאורייתא יש להקל כיון שלא מצינו להדיא בראשונים להחמיר בהדיא, ואדרבה הרבה ראשונים כתבו להקל (וראה הלכה ברורה יוסף קנב, בירור הלכה ב שציין לעוד ראשונים). ואף שכמה אחרונים כתבו להחמיר כמג״א שגם ביש ביהכ״נ קבוע אסור, וראה ערוה״ב דלהלן בארוכה להוכיח שכן עיקר בדעת הרמב״ם והטושו״ע (ולהעיר מלקו״ש ו ע׳ 352 שנראה שהכריע כמג״א להחמיר גם ביש ביהכ״נ קבוע. אלא שציין גם לבה״ל) – בנדו״ז עוד טעמים להקל כדלהלן. וראה גם שו״ת מהרש״ם ה, א ד״ה ובעיקר. וראה גם אצלו בדע״ת על אתר.

ובאמת, גם במג״א איכא למימר להתיר, שהרי בגמ׳ מבואר דבבנו אחריתי ודאי הותר, כקושיית הט״ז מל׳ הרמב״ם והשו״ע ״אלא בונים האחרת ואח״כ יסתרו״, וכ״ה ברשב״א ב״ב שם (וראה בשו״ת הצ״צ או״ח כ ד״ה ויש לחקור, שמלשון עד דבנו משמע שבשכבר בנו מותר לסתור הראשון. וראה גם מג״א קנב, ב). ובהכרח לומר בדעת המג״א, שאם בנו תחילה חדש לא חיישינן לפשיעותא, ורק כשיש לפנ״ז בי כנישתא אחריתי, וכעת סותרים אחד, וישאר רק אחד במקום שנים, משא״כ כשכבר בנו חדש שעומד במקום הראשון. ולהעיר מלקו״ש שם שבסתירת ביהכ״נ תרתי איכא, מצד מיעוט ביהכ״נ בכלל, ומצד שלא יהי׳ להם ביהכ״נ להתפלל. ומשמע שפי׳ במג״א כנ״ל. ונמצא, שבאופן שיעשה כעת ביהכ״נ חדש בשכירות חלוטה מקום לומר דש״ד גם למג״א. (ואף שאין ראי׳ לדבר, זכר לדבר משו״ת נחלת שבעה כז, ששכירות דומה לבנין, ואסור להניח חדר מושכר לביהכ״נ עד שישכרו אחרת תחילה). ואף אם ניחוש לפשיעותא שלא ישלמו דמי השכירות, אבל באופן שבפנים שאא״פ לחזור בהם, ש״ד. אבל בעליות דרבינו יונה ב״ב שם דהיכא דאיכא דוכתא לצלוי, היינו שאינו הידור לביהכ״נ שאינו קבוע כראשון. אלא שלרבינו יונה גופי׳ באיכא בי כנישתא אחריתי שרי. אלא שמקום לומר, לדעת המג״א שגם בשכירות לא סגי, לפי שאינו קבוע, ואין ע״ז קדושת ביהכ״נ לכמה דעות. ולמ״ד משום פשיעותא החסרון אינו שאין להם מקום להתפלל, אלא בגוף סתירת ביהכ״נ, שהותר רק בכדי לבנות, וחששו שלא יבנה, וא״כ גם בשכירות חזר החשש שלא יבנו, ולא הועיל לנו מה שיש כעת מקום בשכירות. ובסגנון אחר, שאין להתיר סתירת ביהכ״נ בכדי לשכור ביהכ״נ משום לאו דלא תעשון. (ובצ״צ שם שכשבנו ביהכ״נ אחר נעשים העצים והאבנים של הראשון חולין, ופקעה מהישנה וחלה על החדשה. ויל״ע אם בשכירות איכא למימר הכי, לפי שכבר נעשית מצותו. וידוע הקושיא במה שבאיסור סתירת ביהכ״נ לא נזכר משום נתיצה. ולהצ״צ א״ש. וראה שו״ת חת״ס או״ח לג. מהר״י אסאד או״ח כח במוסגר. ערוה״ב או״ח כה. בית שערים או״ח נח. לבו״מ דלקמן.  ובלקו״ש שם משמע שאינו מצד לא תעשון, עייש״ה. וראה לקו״ש כט ע׳ 12 ואילך ובהערות). ואף שדוחק קצת – כ״מ מסתימת כמה אחרונים שגם למג״א אסור, ושההיתר בשכירות היא רק לדעת הט״ז. ועצ״ע. 

ובכ״מ כתבו להתיר דוקא אם בבית הכנסת הקבוע יש מקום לכולם בריוח להתפלל, ראה בשו״ת כת״ס או״ח יז ד״ה ואחר, שההיתר רק כשביהכ״נ אחר גדולה כזו. וכ״ה בבה״ל שם. ויש שהוסיפו עוד, שרק אם נוח להם להתפלל שמה, וגם אינו רחוק ממקום בהכ”נ הישן (ובפרט בימים הקרים שקשה ללכת רחוק, ובמיוחד בעירו טאראנטא), ומתפללים אותו נוסח וכו’. אבל ראה צדקה ומשפט יג הע׳ כב, ע״פ תוס׳ ד״ה הגה, דאדרבה כשהמקום החדש דחוק קצת אין לחוש שמא יפשעו. וראה גם שו״ת דבר יהושע ב, כה שפסק שאפי׳ רחוק קצת כל שהוא בתוך עיבורה של עיר או בתוך התחום סגי. ויש שהעירו מל׳ הרשב״א דהיכא דאיכא בי כנישתא אחריתי לא חיישינן, ״דמצלי בה כדרכייהו״. ויל״ד.  ולהעיר משו״ת ערוה״ב או״ח כז ד״ה והשתא, דלא מהני באופן שהבחורים יודחו ממקום קביעותם בלימוד הישיבה, וגם מספקא לי׳ היכא דאית  דוכתא לאנשים ולא לנשים. ובפרט בנדון דידי׳ שההיתר מחמת הרחבת ביהכ״נ של נשים. (אלא שכתב למעשה להקל בנדון דידי׳ מחמת שהמקום צר, כדלקמן). 

והנה, בנדו״ז אף שכעת יש מקום די והותר להכיל המתפללים, כיון שהמקום קטן מדי שיהי’ הפרדה בין אנשים לנשים הוא גם סניף להיתר ד”חזי בי’ תיוהא”. ודומה לאופן שהסתירה היא מחמת שהמקום צר מהכיל המתפללים, דעדיף טפי, שלכמה דעות באא״פ לבנות החדש בלי להרוס הישן מותר – כ״ד הרא״ש ב״ב א, ד. ואף שברמ״א נראה שהחמיר – ראה בפמ״ג בא״א ג שמצדד להקל. והרבה אחרונים הקלו בשעהד״ח כשאא״פ בענין אחר, ושהרמ״א לא מיירי כשאא״פ לבנות ללא סתירה. וראה במשנ״ב בבה״ל ד״ה דינא הכי שכתב כן בדא״פ. וראה א״א מבוטשאטש על אתר. שו״ת ארי׳ דבי עילאי ג, ותמה על הפמ״ג שכתב רק לצדד כן. כת״ס או״ח יז. ערוה״ב שם בארוכה, ושם שיש עמודים גדולים לסמוך עליהם. שלחן הטהור א. תורת חיים סופר ג. בני ציון ב. מנח״י ח, יג. ודחה ראית המשנ״ב מהתשב״ץ להחמיר. וראה בכה״ח שם ב, ושם י, דאף דס״ל לעיקר להחמיר שגם ביש ביהכ״נ קבוע אין לסתור – ראה שם א – מ״מ כתב להקל כשאא״פ בענין אחר אם יש גם ביהכ״נ קבוע. ולהעיר גם שברשב״א כתב להתיר ביש ביהכ״נ קבוע, אלא שכתב ״שמתוך הדחק אני אומר״ (ובחי׳ הר״ן ונמוק״י, הובאו בב״י, הביאו משמו אבל לא כתבו ד״ז שכ״כ רק מתוך הדחק). 

ואף אי נימא שרק בצר ממש ולא להרווחה בעלמא, ראה כת״ס שם ד״ה אמנם כן (ושם, שמש״כ רי״ו הביאו הרמ״א שאסור ״כדי להרחיבו״ היינו כשאפשר ללא הרחבה, שלא נשתנה דבר מכמות שהי׳ אלא שרוצים להרחיבו כדי שיעמדו במרווח יותר או ליפות הביהכ״נ, וברא״ש שכתב ״להרחיב הבנין״ היינו כשקטן מהכיל כולם. וראה שו״ת לבו״מ ליקוטי תשובות סו), ונדחוק להחמיר שבנדו״ז נקרא להרווחה, – הרי בנדו״ד בלא״ה איכא ביהכ״נ אחר קבוע, ולהכת״ס גופי׳ סגי להקל רק מה״ט. וראה שו״ת מהרש״ג ב, סה להקל גם להרחבה עבור מקומות לעשירים. ובימינו אלה, לפעמים העדר הרווחה בגדר צר. וד״ל. והנה במנח״י שם כתב שמה שהמקום דחוק רק בימים נוראים אינו ברור כ״כ להתיר ע״פ שו״ת נוב״י תנינא או״ח יט. אבל בשאר האחרונים לא חילקו בהכי. וגם בנוב״י לא נתפרש לאיסור בזה. 

ההיתר בשכירות – כ״ה בכת״ס שם ד״ה ואחר. תשורת שי קפב. גרן דוד ט. כה״ח שם ב. אבל העירו שבשו״ת חת״ס או״ח לד כתב להקל רק במכירה, לקנות המקום המיוחד לבהכ”נ בשטר מכירה, ושאם אין להם מעות לשלם יזקוף במלוה ויחזיקו מיד במקום החדש, ואחר הבנין יחזרו וימכרו לבעליו הראשונים. וצ״ע אם בדוקא הוא. וכ״מ בתשורת שי שם דהיינו הך. וגם בשו״ת כת״ס לבנו נראה דלא ס״ל לחלק בהכי. ובגרן דוד שם כתב שאם לא ימצא לקנות עכ״פ ישכרו. וראה שם מה שדן בטעם ההיתר לחזור ולמכור אח״כ לבעליו הראשונים. 

ובנדו״ז עוד איכא בגווה, שרוצים לבנות מקוה נשים. וכבר כתבו אחרונים שאף שאין למכור ביהכ״נ למקוה, וגם אם נחרב אסור לבנות שם מקוה – ראה חת״ס או״ח לא. משנ״ב קנג, נה – יש להקל לצורך, כשיש חשש שלא יטבלו לנדתה, כגון שאין מקוה בעיר ואין מעות למקוה. ואף שסתירה חמורה טפי ממכירה, ראה גם גרן דוד שם – ה״ה והוא הטעם. (ולהעיר מריטב״א מגילה כו, ב, איפכא שבסתירה ליכא דין הורדה בקדושה. וראה גם מג״א קנג, טז דמשמע דלמכירה חמור טפי, דתרתי איכא, פשיעותא והורדה בקדושה. אבל ראה ערוה״ש שם כב.  וראה שו״ת בית שלמה או״ח א, כח ד״ה ועוד אחת). וכ״כ בקצרה להקל בכגון דא בשו״ת שמש ומגן ד, כט. וכנראה זה טעמו אף שלא פירש.  

 

 

#24510