« go back

אופן לימוד א-ב לתינוקות של בית רבן על פי המסורה

 

אנחנו צוות מורות בגן, ויש לנו שאלה יסודית באופן לימוד א״ב. 

שאלה:

האם יש חסרון בלימוד א״ב לתשב”ר ללמד להם צלילי האותיות, כי שמענו שיש טוענים שבהתוועדויות תשמ”ב ח”ד ע’ 2197 מפורש שאין לאותיות מצד עצמן שום תנועה. וכן הביאו שגם לנקודות אין צליל בלי האותיות (כמובן ממכתב הרבי, וז”ל: “בתוך שאר הדברים אשר ה”אלף בית” שבהוצאת המל”ח שונה מזה ששלח לנו, הנה חילוק עיקרי ביניהם, הוא שהנקודות באלף בית שלנו מסומנות בשמותיהן קמץ, פתח וכו’ מה שאין כן באלף בית האחר, שלבד שלא ילמד הילד משם לעולם את שם האמיתי של הנקודות, נקראות הן שם לא כשהן לעצמן כ”א כאלו היו מצורפות לאותיות..”, שמזה משמע שאין לקרות את הנקודות לעצמן כאילו מצורפות לאותיות). כן היו כאלה שטענו בפנינו, שברוסיה אף פעם לא השתמשו בצלילים, והוא חידוש של אמריקה.

והנה, אף שבמציאות יש לכל אות צליל, סיבת הדגשת הצליל היא מאופן לימוד שפה האנגלית, ששם זהו שלב מוכרח, לפי שרוב האותיות באלפבית האנגלי, מתחילות עם צליל שונה מכפי שהן. משא”כ בלשון הקודש, שכל אות ואות ממש נקרא בדיוק כפי שמה, וממילא הילד שומע את הצליל הנכון, ואין שום צורך להדגישו.

אמנם, מצד שני, צלילי האותיות הם דברים הנראים במוחש, וקשה להכחיש המוחש. והעיקר, שהגיע לידינו מכתב ממרת דרוקמן ושם כותבת בקשר לספר ״מאות לאות״ כדלקמן: “רשת אהלי יוסף יצחק” פנו אלינו בבקשה להכין חוברות ללימוד הקריאה עטה”ק, קבלנו את ברכתו של הרבי, ואת הוראתו לשמור על עקרונות הקדושה. במהלך עריכת החוברות, היינו בקשר טלפוני עם הרב חודקוב, שענה לשאלות שהיצגנו בפניו, ומובן שפעלנו עפ”י הנחיותי.  לא הייתה התכתבות בנדון, אלא שיחות טלפון בלבד. לפיכך, אין לנו חומר כתוב בנדון. מה שברור, שהרב חודקוב היה מודע לכך, שהחוברות מתבססות על צליל האותיות. מובן ופשוט ואין ספק, שהשלב הראשון הוא – הכרת האותיות והתנועות, כפי שהם מופיעים בסידור, ולומדים את ה א-ב והתנועות לפי המסורת. אולם, כדי להקל על קליטת צירוף התנועות לאות, אנחנו מלמדים את צליל האות, שאז קל לתפוס את הקריאה. עד כאן מה שכתבה.

 

מענה: 

אין כאן שום מקור שאסור לומר לתלמידים צליל האות.

ואדרבה, ידוע לכל שכך נהגו מאז ומקדם. ושלא לומר ולהסביר הצליל – הוא הוא החידוש והשינוי. והרי ידוע שיש מלמד חשוב אחד שהמציא דבר זה ופירסם כן על יסוד הבנתו בשיחות. (פשוט גם כן, שלומר על אחרים שמשנים המסורה ח״ו אא״פ ע״י הבאת שיחה בעניני דקדוק או קבלה. ומשל למה״ד, למי שיאמר שכיון שכתבו בספרים שהאותיות והנקודות נולדו בזמן אחד וניתנו כאחד, שאא״פ לצייר אותיות ללא נקודות, האם נאמר מה״ט שאין ללמד תחילה האותיות לבד. וצריך ללמדם בב״א. וד״ז רחוק מהדעת והשכל הישר. ובכל השיחות ואגרות קודש בענין המסורה לא נזכר לא דבר ולא חצי דבר בנוגע העדר לימוד הצלילים. ובאם אכן לדעת הנ״ל אין שינוי המסורה, מה לכם כי תלינו). ות״ל שהביא שכן הוא בפירוש בחוברת ״מאות לאות״ שעברה הדרכתו של הרב חודקוב ע״ה וקיבלו ברכת כ״ק אד״ש. וכ״ה גם בתוכנית לימודים ״למדני״ שקיבל ברכתו הקדושה. (וראי׳ ברורה שהרי בכל השיחות ואגרות קודש נזכר רק ע״ד קמץ אלף א, אף שבחוברות ״ראשית דעת״ שהוזכרו לשלילה בסה״ש תש״ד ע׳ 156, מובא גם הכרת הצלילים. ועכ״ז שם גופא, ובכל שאר המקומות, רק מה שאין מלמדים קמץ אלף א. וק״ל). ומה שכתב שיש המעידים שלא עשו כן במדינה ההיא – הרי הרבה מעידים ההיפך כידוע. וכן הוא בכמה מספרי הדרכה לקריאה שנכתבו ע״י מלמדים יר״ש מובהקים ובהסכמת רבנים חשובים.

ומה שכתב שיש המעידים שלא עשו כן במדינה ההיא – הרי הרבה מעידים ההיפך כידוע. וכן הוא בכמה מספרי הדרכה לקריאה שנכתבו ע״י מלמדים יר״ש מובהקים ובהסכמת רבנים חשובים.

וזה דבר בסיסי בהכרת אותיות. ופשוט שכן הוא בכל שפה ואינו קשור לאנגלית דוקא. ואגב – גם אלו שמדברים רק בלשון הקודש מלמדים צלילי האותיות. ובהכרח שאינו נובע משפה האנגלית.

והנה, לימוד הענין שהאות מצ״ע היא התחלת תיבה, כגון ב = בית וכדומה, הוא גמרא מפורשת שהדרדקי למדו ראשי תיבות אלף בית אלף בינה וגמול דלים וסמוך עניים וקוף קדוש וכו׳ וכו׳. וכן מצינו בגמרא, בנוגע לנס״ע שנונא סמא לעיניים. וזהו בנוגע לגוף האותיות ללא נקודות. וכל הספרים מלאים בד״ז – לימוד ראשי תיבות. ומדרשים ופירושים רבים בסדר האלפא ביתא ישנם על דרך הנ״ל. וכן שמענו מפי הקודש, וכמ״פ, להתחיל לימוד האל״ף בי״ת בהודעה לתשב״ר שהאל״ף היא ההתחלה של אנכי ה״א. (לפעמים נזכר בנוגע לקמץ אלף. אבל יש כאלה שנמסר להם להדיא בנוגע לההתחלה של לימוד כל האל״ף בי״ת). וכל הש״ס מלא בד״ז שיש אם למסורת, וכן הלכה, והיינו שאפשר לקרוא התיבות ללא הנקודות, באיזה אופן שאפשר, ודורשים מזה הלכות רבות. (ואין לומר שלמ״ד יש אם למסורת דורשים בנקודות אחרות מהמסורה, שבודאי אין הכוונה שיש ניקוד אחר לדרשה, אלא שהאות בעצמו מבטא אפשרות ניקוד אחר. וק״ל).

(ות״ח אחד הביא לנו מספר עולם עשיה על תנ״ך, להר״ר יעקב יהודא ליב ז״ל זילבערגלייט: ומהגמ’ (שבת ק״ד) אמרו ליה לריב”ל אתו דרדקי וכו׳ מוכח דלימודי אבותינו היו דווקא במלות שלמות מפורשות, אל”ף בי״ת גימ״ל דל׳׳ת. ולא אַ בַ גֻ דְ. כי אמרו שם אלף בית אלף בינה. גמול דלים. וכו’ ואם לימודם היו כהחדשים שמקרוב באו רק אַ בַ גֻ דְ. איך משמעותם אלף בינה. גמול דלים. ועוד הלא כל ספרי המקובלים מלאים בצירופי אותיות הנעלמים והמילוים, כמו הלמ׳׳ד והפ׳׳א מאות אלף. וכדומה בשאר האותיות. ואם כמנהג החדש שלא יזכר ולא יפקד שם אלף. כ״א אַ. וכדומה בשארי האותיות א”כ אי’ פה נעלם ומילוי. והמהרש״א ז״ל בח״א שם כתב על אומרם. “קוף קדוש״ וז״ל “קוף קדוש״ והוא בגמטרי׳ מקו”ם שהוא מקומו של עולם עכ״ל. מזה מוכח נמי דהני דרדקי למדו דווקא באותיות מפורשות שלמות במילואיהן”).

והראשונים כתבו גם שתמונת האותיות מתאימות לתיבה היוצאת מהם או לשאר מלים עד״ז  – שבי״ת נראה כבית, וגימ״ל כגמל, ויו״ד כיד. ובספר יצירה למדנו שיש ה׳ מוצאות, ואיך אפשר להבין החילוק בין מוצאות הפה השיניים והלשון וכו׳ בלי לדעת צלילי האותיות. ובכ״מ שצלילי האותיות שייכות לצלילי הטבע ולצלילי בע״ח ומהיכא תיתי, שאין ללמד לתלמידים כל זה.

ומה שמצינו שהאותיות אין להן תנועה מצ״ע – הוא כי אינו ידוע היאך לבטא הצליל – בקמץ או פתח. וכמובא בכ״מ שאותיות בלי נקודות הן כספר החתום, שאא״פ לדעת היאך לבטא. ומעולם לא נתכוונו שאין לכל אות צליל מסויים. (וא״צ להגיע לשיחה הנ״ל, והדבר כבר מפורש בזהר שהאותיות הן כגוף ללא נפש). ואם ננקוט כפשוטו שהאות ללא הנקודה כגוף ללא נשמה, איזה קדושה יש באותיות דוממים ללא רוח חיים? והרי כ״ב האותיות הן כ״ב תנועות והמשכות חיות וכוחות שונים זה מזה, ללא הנקודות. ודומה הדבר להמבואר בכ״מ שאותיות הדיבור מצ״ע הם דוממים – כאבנים – לפני הרכבתם לתיבה ומלה אחת  – בונות בית אחד. ובודאי יש להן חיות גם לפני שנצטרפו למלים.

ויש לי גם שאלת תם – האם אותם שטוענים כן יודעים מהמציאות המוחשית שבאות ב׳ תמיד הצליל יהי׳ בע.. ובג׳ – גע..?  ובסגנון פשוט, לדבריו שבאמת אין צליל לאותיות, איך נדע להבחין בין ב׳ עם קמץ לג׳ עם קמץ. ובהכרח שידוע לנו מראש שיש צליל מסויים. מניח הנני שכבודו וכן כל אלו שיודעים קרוא וכתוב יודעים על מציאות זו. אלא שסוברים שידיעה זו אמורה להיות רק נחלת המבוגרים. אבל אסור להסביר לתלמידים מציאות מוחשית זו. וזה דבר שאי אפשר לקבל ומנגד ליסוד החינוך וההדרכה, שיש להסביר לתלמידים מה שלומדים. (ולהעיר, שבכו״כ אג״ק הובאה החובה להשתלם להיות מחנך, ונזכר גם ללמוד פדגוגיא (והארכנו במק״א, ואכמ״ל), שעיקר הענין הוא למצוא דרכים ומסילות להסביר לתלמידים תוכן הלימוד. ופשוט מהנ״ל, שאין שום חסרון ושלילה להסביר פנים לתלמידים ע״י טכניקות חדשות, וע״ד ציורים חדשים ומשלים ודוגמאות לא״ב שאינם במסורה (שנזכרו לשבח בשיחות קודש – ראה לקו״ד ד ע׳ תרמא. ועוד), או סרטי וידיאו, וכל כיו״ב. ושלילת המעטאדען שבשיחות קודש – ראה סה״ש תר״צ ע׳ 127. אג״ק אדמו״ר מוהריי״צ ה ע׳ שכג. שם ו ע׳ שה – היינו מחמת שאין מלמדים קדושת האותיות והנקודות, כפשוט).   ואדגיש עוה״פ: כל המבוגרים – וגם הרבה ילדים – יודעים כל זה מעצמם. אלא שהרבה אין מלמדים כן להדיא באופן של מראה באצבעו. וממילא הילדים שאין תופסים מעצמם מה שלא נאמר להדיא מפסידים ומשבשים קריאתם, וכידוע. וע״ד המפורש בשופטים, שיש כאלה שאינם מבחינים בין שין ימנית לשמאלית.

וגם זה קיבלנו במסורה לדעת איך לבטא הצלילים של כל אות. ואין מקום לשנות מסורה זו ג״כ.

 

 

#18878