« go back

אופן לימוד א-ב לתינוקות של בית רבן על פי המסורה

 

שאלה:

אבקש מחילה למפרע, על שהנני מטריד את כת”ר שליט”א עם שאלה ארוכה לפי”ע. אבל, מזמן לזמן, מחנכים/ות פונים אלי ושואלים/מבקשים הדרכה בזה.

לאחרונה שמעתי שכמה מחנכים/ות פנו אל הרב שליט”א אודות בירור השיטה בנוגע לאופן לימוד לשון הק’ לתשב”ר, מיוסד על דברי רבותינו נשיאינו הק’, והרב נענה להם.

ואבקש מטובו להעמידני על האמת.

ובהקדמה: מציאות הדברים הוא, כפי שהחוש מעיד, שכל אות יש לו (לכאו’) צליל. אבל, המקור לכך, מה שכו”כ מורים/ות כן מדגישים את הצליל, הוא מאופן לימוד שפה האנגלית. ששם זהו שלב מוכרח, בגלל הסיבה דלהלן: רוב האותיות באלפבית האנגלי, מתחילות עם צליל שונה מכפי שהן. לכן מוכרחים להמחיש לילדים לדוגמא שאות “עֶל” הוא כמו “לאַלִיפּאַפּ” וכיו”ב. וכן הוא בנוגע לרוב האלפבית האנגלית. משא”כ בלשון הקודש, הנה זהו לחלוטין שונה. שהרי כל אות ואות ממש נקרא בדיוק כפי שמה. ובמילא, הרי הילד שומע את הצליל הנכון. ואין שום צורך להדגיש שלדוגמה, בי”ת הוא כמו “ברוך”, וכיו”ב, כי מאי חזית במילת “ברוך” שמבליט יותר את צליל הבי”ת, יותר ממילת “בי”ת” עצמו. שיטה זו, לבטא את הצליל של האותיות, ככל הנראה, היא מיוסדת על לשון גויים. והיינו, באלפבית של הגוים, הנה, רובם האותיות אין הצליל שלהם דומה לביטוי השֵם שלו. לדוגמה: אות F, שמו נקרא “עֶף”, ואילו הצליל שלו הוא דומה לאות פ’ (רפוי’). עד”ז אות L, – “עֶל”, וצליל שלו דומה לאות ל’. ולכן מוכרחים להשתמש בדוגמאות שונות כדי שלא יטעה התלמיד בצלילו. משא״כ בלשון הקודש, הרי כל אותיות הא”ב (ממש), הרי, הצליל של תחילת ביטוי השם שלהם הוא מתאים בדיוק להמבטא וצליל הנכון שלו. ופשוט.

וישנם מקורות שהאותיות מבלי הנקודות, אין להם שום מבטא בכלל:

ראה התוועדויות תשמ”ב ח”ד ע’ 2197. הנה, תמליל (מילולי) מהשיחה הק’:

“.. ס’דא אזוינע, וואס עס איז זיי איינגעפאלן א ווילדע המצאה, אז אין שבא איז ניטא קיין הברה. שטייט בכמה מקומות שטייט דער לשון, ס’איז אבער ניט די מציאות, ס’איז פונקט א היפך! בשעת מ’זאגט “אֶת”, אדער בשעת מ’זאגט “בראשית“, איז אונטערן רי”ש שטייט א צירה, [און] דער בי”ת איז ניכר אין הברה, ניט מ’זאגט “ראשית“, מ’זאגט “בראשית“, הערט זיך דער בי”ת, אז דער בי”ת הערט זיך, מוז ער האבן א תנועה! וואס פאר א תנועה האט דער בי”ת? שטייט א שבא! [אזוי ווי אבער מ’פארשפארט טרחות און ס’ניט נוגע, ס’איז מעצמו מובן, א אות וואס שטייט אין (תחילת) [בסוף] התיבה שטעלט מען דארט ניט קיין שבא. ס’איז מעצמו מובן. און אין דערוף גופא איז דא א שבא נח אדער א שבא נע, אן אות וואס קומט בראשית התיבה אדער בסוף התיבה.] הערט מען ביידע אותיות! אין דער ווארט “בראשית” הערט מען סיי דעם בי”ת סיי דעם תי”ו. וואס אונטער בי”ת איז ניטא קיין תנועות, קיין נקודות, ווערט דאך די שאלה ווי הערט מען זיי אויב ס’ניטא קיין  תנועה?! שטייט אין ספרי דקדוק און מיוסד אויף וואס שטייט אין פרדס און אין קבלה, אז די תנועות און די אותיות איז דאס כנשמה בגוף, א גוף אן א נשמה בלייבט ליגן אף אן ארט, ניטא קיין תנועה, האט ניט קיין באוועגונג. בשעת מ’שטעלט אונטער א נקודה, אט דעמאלט באוועגט זיך דער אות, שטייט עס מיט א קמץ – איז אזא מין תנועה, שטייט עס מיט א פתח – איז אזא מין תנועה. עד”ז איז דער שבא אויכעט, בשעת מ’זאגט “בראשית”, הערט זיך סיי דער בי”ת סיי דער תי”ו. נאר דא הערט זיך דאס מיט א שבא נע און דא הערט זיך דאס מיט א שבא נח, אבער אין ביידע פון זיי ווערט עס אן ענין של תנועה. 

והנה, גם לנקודות אין צליל בלי האותיות, כמובן ממכתב הרבי, וז”ל: בתוך שאר הדברים אשר ה”אלף בית” שבהוצאת המל”ח שונה מזה ששלח לנו, הנה חילוק עיקרי ביניהם, הוא שהנקודות באלף בית שלנו מסומנות בשמותיהן קמץ, פתח וכו’ מה שאין כן באלף בית האחר, שלבד שלא ילמד הילד משם לעולם את שם האמיתי של הנקודות, נקראות הן שם לא כשהן לעצמן כ”א כאלו היו מצורפות לאותיות..”. הנה, ברור, שאין לקרות את הנקודות באופן שהוא “כאלו היו מצורפות לאותיות”.

והנני רוצה להעמיד את הדברים על דיוקם:

א) אף פעם לא כתבתי שזה (השמעת הצלילים) הוא נגד המסורה ח”ו, ומצטער הנני מאד ע”ז שישנה שמועה שאני כתבתי כך, ר”ל.

ב) יש שהעידו שברוסיה אף פעם לא השתמשו בצלילים, והוא חידוש של אמריקה.

ג) אמנם קיבלנו מכתב ממרת דרוקמן ושם כותבת בקשר לספר ״מאות לאות״ כדלקמן: “רשת אהלי יוסף יצחק” פנו אלינו בבקשה להכין חוברות ללימוד הקריאה עטה”ק, קבלנו את ברכתו של הרבי, ואת הוראתו לשמור על עקרונות הקדושה. במהלך עריכת החוברות, היינו בקשר טלפוני עם הרב חודקוב, שענה לשאלות שהיצגנו בפניו, ומובן שפעלנו עפ”י הנחיותי.  לא הייתה התכתבות בנדון, אלא שיחות טלפון בלבד. לפיכך, אין לנו חומר כתוב בנדון. מה שברור, שהרב חודקוב היה מודע לכך, שהחוברות מתבססות על צליל האותיות. מובן ופשוט ואין ספק, שהשלב הראשון הוא – הכרת האותיות והתנועות, כפי שהם מופיעים בסידור, ולומדים את הא-ב והתנועות לפי המסורת. אולם, כדי להקל על קליטת צירוף התנועות לאות, אנחנו מלמדים את צליל האות, שאז קל לתפוס את הקריאה. עד כאן.

 

מענה: 

אין כאן שום מקור שאסור לומר לתלמידים צליל האות.

ואדרבה, ידוע לכל שכך נהגו מאז ומקדם. ושלא לומר ולהסביר הצליל – הוא הוא החידוש והשינוי. והרי יודע בעצמו שיש מלמד חשוב אחד שהמציא דבר זה ופירסם כן על יסוד הבנתו בשיחות. (פשוט גם כן, שלומר על אחרים שמשנים המסורה ח״ו אא״פ ע״י הבאת שיחה בעניני דקדוק או קבלה. ובכל השיחות ואגרות קודש בענין המסורה לא נזכר מזה מאומה. ובאם אכן לדעתו אין שינוי המסורה, מה לכם כי תלינו). ות״ל שהביא שכן הוא בפירוש בחוברת ״מאות לאות״ שעברה הדרכתו של הרב חודקוב ע״ה וקיבלו ברכת כ״ק אד״ש. וכ״ה גם בתוכנית לימודים ״למדני״ שקיבל ברכתו הקדושה.

ומה שכתב שיש המעידים שלא עשו כן במדינה ההיא – הרי הרבה מעידים ההיפך כידוע. וכן הוא בכמה מספרי הדרכה לקריאה שנכתבו ע״י מלמדים יר״ש מובהקים ובהסכמת רבנים חשובים.

וזה דבר בסיסי בהכרת אותיות. ופשוט שכן הוא בכל שפה ואינו קשור לאנגלית דוקא. ואגב – גם אלו שמדברים רק בלשון הקודש מלמדים צלילי האותיות. ובהכרח שאינו נובע משפה האנגלית.

והנה, לימוד הענין שהאות מצ״ע היא התחלת תיבה, כגון ב = בית וכדומה, הוא גמרא מפורשת שהדרדקי למדו ראשי תיבות אלף בית אלף בינה וגמול דלים וסמוך עניים וקוף קדוש וכו׳ וכו׳. וכן מצינו בגמרא, בנוגע לנס״ע שנונא סמא לעיניים. וזהו בנוגע לגוף האותיות ללא נקודות. וכל הספרים מלאים בד״ז – לימוד ראשי תיבות. ומדרשים ופירושים רבים בסדר האלפא ביתא ישנם על דרך הנ״ל.

(ות״ח שהעתיק לנו מספר עולם עשיה על תנ״ך, להר״ר יעקב יהודא ליב ז״ל זילבערגלייט: ומהגמ’ (שבת ק״ד) אמרו ליה לריב”ל אתו דרדקי וכו׳ מוכח דלימודי אבותינו היו דווקא במלות שלמות מפורשות, אל”ף בי״ת גימ״ל דל׳׳ת. ולא אַ בַ גֻ דְ. כי אמרו שם אלף בית אלף בינה. גמול דלים. וכו’ ואם לימודם היו כהחדשים שמקרוב באו רק אַ בַ גֻ דְ. איך משמעותם אלף בינה. גמול דלים. ועוד הלא כל ספרי המקובלים מלאים בצירופי אותיות הנעלמים והמילוים, כמו הלמ׳׳ד והפ׳׳א מאות אלף. וכדומה בשאר האותיות. ואם כמנהג החדש שלא יזכר ולא יפקד שם אלף. כ״א אַ. וכדומה בשארי האותיות א”כ אי’ פה נעלם ומילוי. והמהרש״א ז״ל בח״א שם כתב על אומרם. “קוף קדוש״ וז״ל “קוף קדוש״ והוא בגמטרי׳ מקו”ם שהוא מקומו של עולם עכ״ל. מזה מוכח נמי דהני דרדקי למדו דווקא באותיות מפורשות שלמות במילואיהן”).

והראשונים כתבו גם שתמונת האותיות מתאימות לתיבה היוצאת מהם או לשאר מלים עד״ז  – שבי״ת נראה כבית, וגימ״ל כגמל, ויו״ד כיד. ובספר יצירה למדנו שיש ה׳ מוצאות, ואיך אפשר להבין החילוק בין מוצאות הפה השיניים והלשון וכו׳ בלי לדעת צלילי האותיות. ובכ״מ שצלילי האותיות שייכות לצלילי הטבע ולצלילי בע״ח ומהיכא תיתי, שאין ללמד לתלמידים כל זה.

ומה שמצינו שהאותיות אין להן תנועה מצ״ע – הוא כי אינו ידוע היאך לבטא הצליל – בקמץ או פתח. ומעולם לא נתכוונו שאין לכל אות צליל מסויים. (וא״צ להגיע לשיחה הנ״ל, והדבר כבר מפורש בזהר שהאותיות הן כגוף ללא נפש). ואם ננקוט כפשוטו שהאות ללא הנקודה כגוף ללא נשמה, איזה קדושה יש באותיות דוממים ללא רוח חיים? והרי כ״ב האותיות הן כ״ב תנועות והמשכות חיות וכוחות שונים זה מזה, ללא הנקודות. ודומה הדבר להמבואר בכ״מ שאותיות הדיבור מצ״ע הם דוממים – כאבנים – לפני הרכבתם לתיבה ומלה אחת  – בונות בית אחד. ובודאי יש להן חיות גם לפני שנצטרפו למלים.

ויש לי גם שאלת תם – האם הוא יודע מהמציאות המוחשית שבאות ב׳ תמיד הצליל יהי׳ בע.. ובג׳ – גע..?  ובסגנון פשוט, לדבריו שבאמת אין צליל לאותיות, איך נדע להבחין בין ב׳ עם קמץ לג׳ עם קמץ. ובהכרח שידוע לנו מראש שיש צליל מסויים. מניח הנני שכבודו וכן כל אלו שיודעים קרוא וכתוב יודעים על מציאות זו. אלא שסוברים שידיעה זו אמורה להיות רק נחלת המבוגרים. אבל אסור להסביר לתלמידים מציאות מוחשית זו. וזה דבר שאי אפשר לקבל ומנגד ליסוד החינוך וההדרכה, שיש להסביר לתלמידים מה שלומדים. ואדגיש עוה״פ: כל המבוגרים – וגם הרבה ילדים – יודעים כל זה מעצמם. אלא שהרבה אין מלמדים כן להדיא באופן של מראה באצבעו. וממילא הילדים שאין תופסים מעצמם מה שלא נאמר להדיא מפסידים ומשבשים קריאתם, וכידוע. וע״ד המפורש בשופטים, שיש כאלה שאינם מבחינים בין שין ימנית לשמאלית.

וגם זה קיבלנו במסורה לדעת איך לבטא הצלילים של כל אות. ואין מקום לשנות מסורה זו ג״כ.

 

 

#18878


Add Comment

Your Email address will not be published