מהי גדר ניבול פה האסור ע”פ הלכה, ולא רק ענין של איידלקייט והשקפה וכדומה.

 

נבלות פה – היינו דברי עגבים ודברי חשק.

וגם בלא זה, בכלל אין להוציא דבר מגונה מפיו.

 

מקורות:

כן מוכח מכמה מאחז״ל, וחלקם צויינו להלן בהעתקת ד׳ המס״י. וראה ל׳ המדרש ויק״ר כד, ז דילפינן לה מערות דבר. וכ״ה בזהר ס״פ נח. והובא בחרדים ד ל״ת ובראשית חכמה דלקמן. ובמס״י יא הביא כן בשם חז״ל. והכוונה כנ״ל (ויש שציינו לירושלמי תרומות א, א. אבל שם הכוונה לק״ש כשערוה נראית). ושם, ״שניבול פה הוא ערוותו של הדיבור ממש ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר עניני הזנות״. ובספר היראה לר״י: וכל דבר ניבול וכל צד ערוה לא ישמע על פיך.

וראה בכללות הענין גם ברמב״ם דעות ה, ד. סוף הל׳ אסו״ב. שו״ע או״ח שז, טז ואדה״ז ל. שו״ע אה״ע כה, א.

ובפלא יועץ ערך דיבור: נבלות הפה הוא המדבר בדברים שבין איש לאשתו בין בפיו בין ברמז בין בשירי נכרים. וראה שם ערך נבלות הפה, שבכלל נבלות הפה שירי נכרים שכל דבריהם דברי עגבים ונבלות הפה.

וראה מו״נ ג, ח: וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה, וזה גם כן מחויב [מצד השכל], שזה הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם וטובה גמלה האלוק לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים כמו שאמר מי שם פה לאדם, ואמר הנביא אד׳ אלקים נתן לי לשון לימודים, ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה, עד שנאמר מה שיאמרוהו הגוים הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם, לא במי שנאמר להם, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו’.

וברמב״ן ריש קדושים שהוא משום קדושים תהיו: וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וכו׳ וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט טז) וכל פה דובר נבלה.

ובמס״י יא: עוד בענין זנות הפה והאוזן, דהיינו, הדיבור בדברי הזנות או השמיעה לדברים האלה, כבר צווחו ככרוכיא ואמרו (ויק״ר דלעיל): ולא יראה בך ערות דבר ערות דיבור זה ניבול פה. ואמרו (שבת לג, א): בעון נבלות פה צרות מתחדשות ובחורי שונאיהם של ישראל מתים. ואמרו עוד (שם): כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם. ואמרו עוד (שם): הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו כו’, אפילו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכים לו לרעה. ואמרו עוד (חגיגה ה, ב): אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת הדין. ובענין השמיעה הרעה הזאת גם כן אמרו (שבת שם): אף השומע ושותק, שנאמר (משלי כב, יד): זעום ה’ יפול שם. הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות ומענינו.

ובראשית חכמה שער הקדושה יא (אחרי שהעתיק ל׳ הזהר הנ״ל): וכן בויקרא רבה (דלעיל) ולא יראה בך ערות דבר ערות דבור, רבי שמואל בר נחמן אמר זה נבול הפה, עד כאן לשונו. ובזוהר פרשת אחרי מות (עה, א) אמרו תאנא רמ”ח שייפין בגופא וכלהו אסתאבן כד איהו אסתאב, כלומר דבעי לאסתאב וע”ד והיה מחניך קדוש, מאי מחניך אלין אינון שייפי גופא ולא יראה בך ערות דבר, מאי ערות דבר ערייתא דהאי דבר רמז כמא דאוקימנא וכו’ שערות דבר היא השכינה כי הפוגם בערות דיבור פוגם בה כי הכל אחד.

והנה, לכאו׳ אפ״ל בל׳ הגמ׳ שבת שם ״הכל יודעים וכו׳״, דלכאו׳ מאי בעי לאשמועינן לפרט דוגמא הנ״ל דוקא, ומשמע דקמ״ל  שאפי׳ בלא נתכוון לגרות יצה״ר בנפשו, ושגוף הדיבור בעניני ערוה שלא לצורך הוא בכלל הענין. וכ״כ מד״ע בס׳ האר עינינו רוט כתובות ח, ב. וכבר הקדימו בזה בשבות יהודה אלבאז (ממרוקו – נפ׳ תר״ז) דרושים ע׳ תפ (במהדו״ח). ושם, שכל שמחשב בלבו מוציאו מפיו שלא במתכוון.

אמנם, בט״ז יו״ד רסי׳ קכד, והובא בגליון הש״ס לרע״א כתובות שם, שמעינן איפכא: למעט שלפעמים מדבר ניבול פה בלא כיוון להרע ע”כ הזכיר בכפל לשון שמוציא דבר נבלה מפיו בכוונה וברצון. (וצע״ק, מנ״ל מכפל הל׳ דמיירי בכוונה דוקא. ומצאתי ישוב לזה באגרות בית אפרים אגרת ח – ע׳ כו –  שכששנה ושילש בדברי נבלה שלו זה גופא מורה שמכוון לבו. ונראה שפי׳ כן בד׳ הט״ז. ובעיקר הקושיא בכפל הל׳ – ראה הפלאה כתובות שם, שמה שמרבה להרהר הוא גופא ניוול פה וסופו שיביאנו לפיו בפועל. ואולי הוא ע״ד מש״כ בשבות יהודה שם. ובחדש האביב לבעל פלא יועץ שבת לג, א, דאתא לאפוקי שנים שעוסקים בתורה וצריכים לדבר בדברים שבסתר שאין להם עון. ובבן יהוידע כתובות שם פי׳ בדרך פלאי שמנבל פיו היינו שמרמז בתנועות פיו ולא בדיבור ענין הזיווג). ומשמע שבגוף הדיבור ללא כוונה ורצון לערוה והרהור ליכא למיחש. (וראה מש״כ בס׳ אל תדיחנו ע׳ ריג בשם הגרח״ק כדרכו). ואולי היינו רק לגבי העונש שנז׳ שם, שהרי אם הוא בכוונה בלא״ה אסור ועובר משום לא תתורו או משום ונשמרת מכל דבר רע. ובפשטות צ״ל, שניוול פה הו״ע בפ״ע שלא לנוול פיו אף שאין אצלו מחשבת עריות. או״י, שבא לשלול כשנזרקו מפיו מחמת הרגל הלשון איזה תיבות שלא במתכוון, אבל אם הוא במתכוון אף שאינו בכוונה למחשבת עריות אסור בכל גווני. ויותר נראה בד׳ הט״ז לאפוקי כשהוא לצורך ולתועלת, וע״ד ד׳ המדרש, באמירת יעקב הבה אשתי ואבואה אלי׳, שאמר כן להעמיד תולדות, והכל לש״ש. ולפ״ז קרוב הוא למש״כ בחדש האביב שם.

איברא, שגם במהרש״א כתובות כתב: הכל יודעים שכלה נכנסת לחופה לשם אישות אלא כל המנבל את פיו לשם זנות כמו נבלה נעשתה בישראל והיינו דובר נבלה, עכ״ל. ומשמע דמיירי רק כשהוא לשם זנות. ויתכן לפרש שכוונתו לשלול כשנאמר לצורך מסויים, או שגם הוא מיירי רק בחומר העונש. (וק״ק שמדבריו בפי׳ מנבל שהוא מל׳ דובר נבלה ל״מ הכי).

ואולי אכן הכוונה כאן בגמ׳ רק לגוף האיסור דאורייתא, והרי בסוגיא דשבת שם נקיט ואזיל איסורי דאורייתא לפנ״ז. וגם מחומר העונש משמע שהוא דאורייתא. וראה גם מהר״ל בנתיבות עולם נתיב הצניעות ד שכתב עד״ז. (וע״ד ד׳ השאג״א כד שהוכיח כן לגבי חיוב ברכה״ת). והאיסור הוא מפני שמביא לידי הרהור. וכ״מ בתומר דבורה ח. (אלא שמוסיף שאפי׳ בדיבור נקי יזהר כשמביא לידי הרהור. וראה גם בראשית חכמה שער הקדושה שם בשם הרמ״ק עד״ז). וגם בשע״ת לר״י ג, רכט כתב בטעם האיסור שעזב מדת הבושה והלך על שבילי עזות פנים, ועוד שמחלל כלי השכל. ומשמע שהאיסור מחמת ההרהור. והכוונה לומר, שהעונש החמור בא כשנוסף על מחשבה בא גם בדיבור. וראה גם שו״ת הלק״ט א, קנט, שאסור גם בלישנא דמשתמע לתרי אנפי ובמקום מסויים אין בו דופי, לפי שאא״פ שלא יבוא לידי הרהור. אבל בפלא יועץ ערך מחשבה, שמלבד חומר איסור נבלות הפה עוד בה שמביא לידי הרהור. ובכל אופן, נראה מכללות הדבר, שכשבא בדיבור קרוב הוא יותר אל המעשה, וחמיר מהרהור לחוד. וזת״ד שאמרו ״ערות דבר אפילו ערות דיבור״, שג״ז בגדר מעשה עבירה בדיבור עכ״פ. וכ״מ במס״י שם ובשאר בספרי מוסר.

אבל ראה במס״י שם: ואם לחשך אדם לומר שמה שאמרו על נבול פה אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל במי שאמרו דרך שחוק בעלמא לאו מילתא היא, אף אתה אמור לו ע”כ דברי יצה”ר כי מקרא מלא שהביאו ז”ל לראייתם ע”כ על בחוריו וכו’ אלא האמת היא כדברי חז”ל שניבול פה היא ערותו של הדיבור ממש, ומשום זנות היא שנאסר ככל שאר עניני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאע”פ שאין בהם כרת ומיתת בי”ד, אסורים הם איסור עצמן, מלבד היותן ג”כ גורמים ומביאים אל האיסור הראשון עצמו. ואולי כ״ז הוא רק ע״ד המוסר. וראה גם  כלי פז א ישעי׳ ט (ע׳ 35)  בלה״כ ״וכל פה״, כיון לומר שלמדו לשונם בנבלות עד שהפה מאליו זורק הנבלות ממנו. אבל גם מזה אין ראי׳ לעניננו.

ומקום אתנו להעיר בכ׳ז, שקשה הדבר בדברי מוסר להורות באצבע כדת מה לעשות, ולהבדיל בין החובה למוסר. והמשכיל על דבר יבין לאשורו. ולהעיר מכעי״ז בשו״ת ארץ צבי א, ד ד״ה וכעין זה.

דבר מגונה מפיו – פסחים ג, א. והוא גדר לאיסור זה – כ״כ בשע״ת לר״י ג, רל: והנה חייב האדם להזהר שלא יוציא מפיו דבר מגונה גם כי יביאנו הנחתו לשון מגונה להאריך דבריו ולהרחיב מאמרו וזה כמו גדר להזהר מנבלות הפה שהוא מן העבירות החמורות. וראה בשיעורי הרמב״ם על הרי״ף הלכות פסחים מפי קדשו מכת״י (נדפס בישורון כ ע׳ נג) שנבלות הפה הוא איסור כללי לכלל האנשים, ודבר מגונה הוא בגדר גנות יהודית ומגנה האנשים הנכבדים. ובשע״ת לר״י שם, מפרט שיש ג׳ ענינים: נבלות הפה, דבר מגונה, ולשון של כבוד.

וראה גם במו״נ שם בטעם שנקרא לשוננו לשון הקודש: לא הונח בו שם כלל לא לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן לגברים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשכבת זרע ולא לשתן ולא לצואה וכו׳ ידבר בהם בשמות מושאלים וברמיזות והיתה הכוונה בזה שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם יעשה להם תחבולה בכינויים ממלות אחרות וכו׳.

 

 

#18683