Can we build models of the Beis HaMikdash vessels for an educational exhibit?

 

Question:

With the will of fulfilling the Rebbe’s wish, about teaching עניני גאולה and more specifically about the Beis Hamikdash, we came up with an idea to create an educational exhibit with the keilim of the Beis Hamikdash. The advantage of this idea is that the kids can actually visualize and get a feel for how it will really be.

Most of the keilim we are building ourselves of wood, and are trying to do it in a similar but different to the way it will be.

Is it ok to build the ארון העדות, for purpose of learning about Beis Hamikdash, and build on top of the kapores the keruvim?

See attached picture.

 

Answer:

The Aron may be made since it’s wood. It should not be made with the keruvim, nor should the keruvim be made independently.

The Menorah is okay because it is not possible to light with it.

The inner mizbaiach and Shulchan are also okay because they’re wood.

(The outer mizbaiach isn’t included here, and requires an independent analysis).

Even so, I suggest having a general sign which states that all these utensils are made for educational purposes only.

P.S. If they would be metal, they would only be acceptable if it’s a tiny model, or even a large model but not the right dimensions.
The Shulchan if made from metal with the right dimensions is problematic even if it is regular four feet table.

The acceptable dimensions for the mizbaiach hachitzon are less than one amah by an amah, with a height of three amos, or more than 60 amah.

With the Menorah, if it would be metal and can be used to light, even different dimensions are problematic, but a tiny model would be okay. Likewise, it may be made with less or more than seven branches. [See Halacha2go.com #522: Seven Branched Candelabra מ”מ]

 

Sources:

בגמ׳ (ר״ה כד, א וע״ז מג, א ומנחות כח, ב) לא נזכר ארון. וכן ברמב״ם ביהב״ח ז, י וטושו״ע יו״ד קמא, ח ושאר פוסקים. ולכאו׳ י״ל שלא נמנו כלים שאין מעכבים. ומה״ט לא נמנה מזבח הפנימי שנעקר מזבח מקטירין במקומו. אבל מצינו שמזבח נז׳ להדיא במדה״ג, כדלקמן. וכן ארון נז׳ בתוס׳ הרא״ש ר״ה שם. וכן מוכח מקושיית מתוס׳ ר״ה כד, ב ד״ה לא תעשון לגבי כרובים. ובתירוצם דלא מיקרו שמשיי, אינו ברור אם כוונתם כתוס הרא״ש או מטעם אחר. וראה משה״ק בערול״נ שם. ובתוס׳ ר״י מפאריש לע״ז שם מפרש יותר שאינם משמשים כלום. וכ״ה גם בתוס׳ ר״י מבירינא ע״ז מג, א. ומשמע שז״כ התוס׳ ג״כ. ואולי איכא לפרושי נמי שכרובים לעצמם אין משמשים כלום ללא הארון, וקרובים דבריהם לד׳ תוסהרא״ש. ובחי׳ ר״מ מאימראן שפתי חכמים ורצוף אהבה פי׳ באו״א.

ומצינו גם בתוס׳ יומא נד, ב ד״ה לא, שכתבו ״בית ושלחן וכלים״. ובחי׳ חת״ס ר״ה כג, ב שבכלים לא נתכוונו למנורה, עיי״ש ההכרח שא״צ לאדם מנורה בת ז׳ קנים. ולכאו׳ הכוונה לארון שהוא דבר רגיל לעשות בבית. והוא דלא כיבי״א א יו״ד יב, שבודאי אין כוונתם לארון ומזבח שא״צ לאדם בצורתם כ״א למנורה. ויל״ד שהכוונה לכיור וכנו. אמנם, לישנא דכלים ל׳ רבים אכתי קשיא קצת לדידן. ובפרט שי״א שגם הכיור אינו בגדר כלי המקדש שהוא רק לרחיצה. ובתוס׳ הרא״ש שם כתבו שחייב רק בכלי שלם כארון וכפורת וכרובים. ובמנ״ח צה כתב בטעם שלא הביא הרמב״ם צורת הארון, שאין בזה נפק״מ למעשה, עיי״ש, ואף שאין לעשות כמתכונתו – הרי שכרובים בלא״ה אסור (והיינו או משום דמות שמשי במרום או משום פרצוף אדם) וללא כרובים אפשר דמותר. וסיים בצ״ע.

ויל״ע, דנפק״מ בעשה כבר כרובים ומוסיף ועושה כרובים שעובר בעוד איסור. ועוד צע״ק, שלרמב״ם שהאיסור משום מורא מקדש – ראה לקו״ש טז ע׳ 306 הע׳ 60 וש״נ – אכתי איצטריך לאשמועינן בברייתא, אף שעובר בלא״ה משום כרובים, משום חובת מורא מקדש, בבחינת לעבור עליו בשני לאוין.

ובצפע״נ תנינא סז, ד בטעם שלא נזכר בגמ׳ ארון בצורת ארון שאינו חייב שאינו כלי שרת גמור. ומצינו במדרש הגדול יתרו תרומה עה״פ ועשו לי מקדש ״אבל הארון הרי הוא ללוחות ואינו מכלי המקדש״. אלא שכנ״ל בתוהרא״ש ועוד מבואר הפכו. וראה גם במעשי למלך ביהב״ח ג, יב, ב ד״ה והנה, שתפס בפשיטות שיש איסור לעשות כצורת ארון.

וראה בלקו״ש כו ע׳ 176 שאת״ל שהארון בכלל האיסור – י״ל דתליא בפלוגתת רש״י ורמב״ן אם עובר רק כשעושה ארון עם כפורת או גם בארון וכפורת (עם כרובים) כאו״א בפ״ע. וראה בהערות לשם. וראה גם הנסמן באנצי״ת ערך כפורת שלכמה ראשונים הכפורת אינה בגדר כיסוי לארון אלא כלי בפ״ע. ולכאו׳ לשי׳ התוס׳ ודעמי׳ דקס״ד לאסור הכרובים משום שמשיי, לולא הסברא שאין משמשים כלום, משמע שאצ״ל הארון בשלימותו לעבור עליו. אלא שי״ל דלדידהו גם בארון אינו עובר, שאינו משמש כלום. ואכתי יש לחלק שארון משמש לצורך הלוחות שבתוכו, או לצורך השראת השכינה. ומשמעות התוס׳ דקאי רק אכרובים ולא אארון.

ובמקד״ד קדשים ב, א ר״ל דשאר כלים אין להם תבנית מיוחד ומשו״ה לא נאסרו. אלא ששאר הפוסקים לא נקטו הכי.

ובגו״א עה״ת כה, ט שבכלים המטלטלים כבארון וכו׳ מעכב שיהא בבית עולמים כתבנית שעשה משה. וראה בארוכה הנסמן באנצ״ת כהמ״ק ע׳ תיג ואילך.

וראה חבצלת השרון קרליבך שמות פ׳ ויקהל ע׳ תתס, בהשקו״ט אם הארון של שברי הלוחות הי׳ ללא כפורת וכרובים, ושלפ״ז יש מקום לאסור גם באופן כזה, ותלוי אם האיסור מחמת כלי המקדש או שמשי המקדש, עיי״ש סברתו. וראה תורת הקודש דלקמן שאם הוא מדין מורא מקדש אינו שייך לארון שיצא למלחמה. וראה שם א, נד, ה.

וראה תורת הקודש אילן ב, יב שלרמב״ם שהאיסור אינו משום לא תעשון רק מדין מורא מקדש ל״ש בארון שאינו נחשב בין כלי המקדש. (וידוע השקו״ט במה שלא נז׳ בכלי המקדש ברמב״ם ולא נמנה עשייתו כמצוה, וגם לא הי׳ בבית שני. וכבר כתב כן בשושנים לדוד מנחות יא, ו, ובכל״ח תרומה ג – קלז, ג. ובשו״ת חת״ס יו״ד רלו, שטעם הארון והכרובים רק לצורך מקום מועד לדבר עם מרע”ה מבין ב’ הכרובים וכשאין נביא כמרע״ה הראוי להוועד עמו מבין שני הכרובים אין הארון מעכב. וברש״ש יומא נג, ב ד״ה משניטל, שכשאין לוחות א״צ בארון. והאריכו בכ״ז. ואכ״מ. וראה גם לקו״ש ד ע׳ 1346. יא ע׳ 118 ובהע׳ 24). וראה עוד בהמצויין בשולי המנחה למנ״ח שם שכתבו עד״ז. וראה הנסמן באנצי״ת ערך כהמ״ק ע׳ שצג ואילך.

וי״ל עוד, דממנ״פ שאם נאמר שהאיסור מחמת קרא דלא תעשון אתי בלא״ה עובר מחמת הכרובים, וגם להסוברים שהאיסור משום מורא מקדש, אין להקשות דלישמעונן הדא, שהארון אינו מכלי המקדש, ולא שייך מצות מורא מקדש. איברא, שלהמבואר בלקו״ש כא ע׳ 158 שהארון חלק מצורת הבית, אכתי י״ל דעובר משום היכל תבנית היכל. אבל לא נ״ל, שאף שהוא חלק מקדה״ק, אינו עובר אא״כ עשאה בשלימותה. ועוד, שמקום ארון אינו מן המדה.

(וראיתי למי שכתב, כלפי לייא, ששאר הכלים הם מגוף בנין המקדש, אבל הארון הוא בגדר כלי. ואמטו להכי לא נאסר לעשות תבנית ארון. והוא תמוה. ובמדה״ג מפורש איפכא שאינו מכלי המקדש כלל . אבל י״ל כסברא הנזכרת, שארון אינו בכלל מקדש וכליו כלל, לפי שהוא רק לצורך הלוחות, וכד׳ מדה״ג שם, וכ״כ בקנאת סופרים ע׳ לג, שלא נתקנה אלא לתכלית אחת לשים בתוכה לוחות העדות (אבל בלקו״ש ד ע׳ 1347 שהעיקר שהוא כלי להשראת השכינה, והלוחות רק פרט מעניני (קדושת) הארון). או שהוא רק לצורך הדיבור עם משה, כנ״ל. ומשו״ה י״ל גם שאינו מעכב במקדש. ובפרט לסברת המגלת אסתר במ״ע לג, שמצות עשיית ארון נוהגת רק לשעה. וראה לקו״ש ד שם. ונפק״מ גם שאם הוא בכלל כהמ״ק צ״ל משל ציבור).

ובתורת הקודש שם כתב, שלהרמב״ן אכן הארון ה״ה מהכלים ושייך בעשיית תבניתו מורא מקדש, נוסף ללא תעשון (אא״כ נאמר שאינו עובר ללא לוחות, אם נאמר שלכן לא עשו ארון בב״ש, שאי״ב גדר ארון ללא לוחות). ועוד שם, שגם למשך חכמה יתרו שם, שמשמע מדבריו שעובר רק בשמשי המקדש, ושלכן לדעתו במזבח אינו עובר (ראה בארוכה מזה בנוה ההיכל דלקמן), ארון אינו בגדר שמשי לפי שטעון גניזה. ובגל׳ נוה ההיכל תכ תרומה תשע״ח פי׳ בד׳ המשך חכמה באו״א, ור״ל שכל שאין עושים בו עבודה אפשר שאינו בגדר שמשי המקדש. וי״ל שעולה יפה גם עם ד׳ התוס׳ בטעם שכרובים לא מיקרו שמשיי, לפי שאין משמשים כלום.

ולאידך, ראה אמרי חן לעווענבערג ב תרומה ע׳ נח שר״ל איפכא ממש, שלכן לא מנה הרמב״ם ארון ומבח וכבש וכיור וכנו בכלל האיסור, שכל אלה הם לתשמיש מיוחד – ראה ל׳ הרמב״ם ביהב״ח א, ו שפירט בכאו״א מהם תשמישו, משא״כ במנורה ושולחן (וראה גם גבורת יצחק סורוצקין תרומה), וכל שלא עשה לתשמישו במקדש אינו בגדר האיסור. משא״כ בשלחן ומנורה שהחפץ בגוף מציאותו, בעצם החפצא, אסור לעשות כתבניתו. ולדבריו י״ל (ודלא כדבריו שם) שלא נז׳ מזבח הפנימי בכלל האיסור, שגם בו תשמישו לקטורת כל׳ הרמב״ם שם. (אלא שבכ״מ מצינו להדיא שנז׳ גם מזבח, כדלקמן). ואכ״מ.

ולמעשה, שערי סברות לא ננעלו, ובמה שלא נז׳ ארון להדיא – איכא למימר בפשיטות דתנא ושייר, ועוד שנקטו רק מילתא דשכיחא שיעשה אדם אצלו, ואין הכרח לסברות הנ״ל שבאחרונים. ועוד, שמצינו הושמט גם מזבח אף שמצינו שנז׳ להדיא במכילתא דרשב״י יתרו כ, כ ובמדה״ג שם (אבל ראה נוה ההיכל שם). וכן פשיטא להו לכמה אחרונים לענין מזבח – מנ״ח רנד. ועוד. ובמאירי ר״ה וע״ז שם שהאיסור גם בשאר כלי שרת. ועוד ועיקר, שמפורש מצינו לענין ארון בתוס׳ הרא״ש שהוא בכלל האיסור. וכ״מ גם דעת התוס׳. וא״כ אין לנו להקל ובפרט שלרוה״פ הוא מה״ת. ואף שלרא״ש אסור רק בכלי שלם, הרי בתוס׳ ותוס׳ ר״י מבירינא ממש״כ להתיר כרובים מטעם אחר, משמע שגם בל״ז אסור. וכבר הבאנו דתליא בפלוגתא במהות כלי הארון. וראה גם הנסמן באנצי״ת כהמ״ק ע׳ תמד.

ולהסוברים שארון כשר גם כשאינו של זהב – ראה מנ״ח שם והנסמן בשולי המנחה לשם – הה״נ שאסור לעשות כתבניתה משאר מתכות.

אלא שנראה שגם למחמירים אינו עובר רק במדתו. ואף שתלוי בב׳ התי׳ בתוס׳ יומא נד, ב ד״ה כרובים בטעם שאסור רק כמדתן (דאל״ה לא יוכל שום אדם לעשות בית שלחן וכלים, או שכיון שאפשר לעשות כמותן מסתמא לא אסרה תורה אלא כיוצא בהן. ועוד טעם במהרי״ק שרש עה, שכשאינו במדתו לא מינכר כולי האי. וראה אבהא״ז ביהב״ח א, ו בדעת הרמב״ם שבכלים אסור לפי צורה שבמקדש גם כשאינו לפי גודלו). להלכה נקטינן שכל שאינו כשר במקדש מותר. וגם למחמירים (כדמוכח דעת מהרי״ק שם) – לא מצאנו כן אלא לענין מנורה, דחמיר טפי, וכדלקמן. (ובמהרי״ק גופא כתב דתליא בפלוגתא, והחמיר לפי שהוא ספיקא דאורייתא, והרי י״א שהוא מדרבנן (עיי״ע מזה בשו״ת מנח״י דלקמן). ועוד שעיקר דבריו להחמיר בשינה גובהה שאינה מעכבת, עייש״ה. וכן מפורש בפסקי מהרי״ק רסז. ודעת המחבר נראה ברור שהבין כן במהרי״ק כדמוכח ממה שהביא ביתה יוסף יו״ד קמא. וכ״כ בלבוש יו״ד קמא, ח. ש״ך שם לו. וכ״כ בדעת מהרי״ק בשו״ת חכ״צ ס. וראה להלן בשיטת הבכור שור). ובשו״ת שערי דעה ב, רסו כתב שהרוצה יכול לסמוך להקל על שו״ת החכ״צ שם שחולק אמהרי״ק. ואף שמקום ארון אינו מן המדה – מדותיו מעכבים.

וכ״ז דלא כשו״ת שלמת חיים או״ח עב לאסור צורת משכן קטנה לתלמידים. וכבר תמה על דבריו בשו״ת אג״מ יו״ד ג, לג. ועיי״ש להתיר גם מטעם אחר לפי שהוא להתלמד. (כ״מ מסתימת הראשונים שאין לחלק בין עשיית שאר צורות לתבנית כלי המקדש. וכ״מ בלבוש יו״ד קמא, ד, שלהתלמד מותר בתבנית שמשי המקדש. וכ״ה להדיא באשכול אלבק הל׳ ע״ז קצד, א. ודלא כמי שכתב שאם הוא משום מורא מקדש לא מהני היתר דלהתלמד, שעיקר היתרו מלישנא דקרא דלא תלמד לעשות, שאינו שייך למצות מורא מקדש – דליתא. ועוד שביסוד האיסור דביטול מורא מקדש, כתב בשו״ת מנח״י י, עג שמשוה עבד לרבו, וכל שעושה להתלמד אין בזה משום הנ״ל. וצע״ק בסברת המנח״י מד׳ הקרית ספר ביהב״ח ז, שבמכוון לקודש חמור טפי. ועדיין י״ל בפשיטות שאין כאן זלזול אם הוא להתלמד. ועכ״פ, אין לנו לחדש איסור על יסוד סברות כנ״ל. ובחי׳ רבינו ישעי׳ עה״ת תרומה ע׳ קעה כתב לאסור להתלמד מטעם אחר, שאפשר בשל עץ. אבל גם בזה אין דבריו מוכרחים, והוא היפך סתימת כל הראשונים).

ודעת השלמת חיים בנדו״ד, שלהתלמד היינו רק לדעת מה לעשות כשנוגע לפועל. ומצינו בכמה דוכתי שנהגו לעשות תבנית מקדש להתלמד בשינוי מדותי׳ – ראה חנוכת הבית לר״מ אשכנזי ממנטובה ע׳ פב. אלא שי״ל דהיינו בשינוי המדות לגמרי, ולא באנפין זעירין. ומש״כ בשלמת חיים לאסור גם במדות קטנות – אולי כוונתו רק מחמת המנורה. (ובמש״כ בשמו באג״מ לאסור גם בשל חרס – המעיין ישר תחזינה עינימו של״כ כך בשלמת חיים. ותשובתו נסבה רק על התחלת ד׳ השואל. ותו לא).

אבל ראה שו״ת מנח״י שם, שכתב למיסבר סברא, שאם כוונתו שיהא דומה למקדש אסור בכל גווני, ע״פ תורת משה להחת״ס סו״פ יתרו, לאסור במנורה גם כשאינה במדת מנורה שבמקדש, כיון שיכול לצורך תשמישו להימנע מכך. והוא חומרא יתירה. והוא עצמו כת״ש להתיר להתלמד. וכ״כ וישמע משה א ע׳ שכ בשם הגריש״א. וכ״כ בהליכות עולם ז ע׳ פרח.

ואכתי איכא להנדז בה פורתא, שהרי ההיתר דלהתלמד הוא ״להתלמד ולהורות״. וראה שו״ת חת״ס יו״ד קכח לענין צורות לבנה. (אמנם מיירי לענין לימוד של חול. ועוד זאת, דמיירי שרוצה להתלמד אומנות הפיסול, וי״ל שז״כ החת״ס של״ש היתר להתלמד כשרוצה ללמוד לעשות, שה״ז כל האיסור. ומעולם לא נתכוון לאסור להתלמד להבין כשאינו הלכה למעשה. ומפורש שם שגם דרוש וקבל שכר הוא בכלל ההיתר. וגם בחת״ס גופא מוכח לעניננו, שכתב בדעת הרמב״ם שהשמיט ההיתר דלהתלמד כיון שכבר כתב שנאסר רק לנוי, וכ״ה במער״ק פר״ח מרכה״מ וזיו משנה לרמב״ם ע״ז ג, וכ״ה במהרי״ט ב יו״ד לה. ומינה שכל שאינו לנוי הותר). ולדידי נראה פשוט שלימוד בכדי להבין פסוקי המקרא בכלל להתלמד הוא לכו״ע. וראה בפיה״מ פסחים ספ״ד דמוכח דסגי בעושה להבין. וכ״מ בתקו״ז ע – קכד, ב. ובמאירי ע״ז מג, ב כתב להתיר גם בכדי ללמוד חכמת התכונה. וכבר כתב בנקוה״כ על הט״ז קמא, יג שהנדפס בסידורים הוא בגדר להתלמד. ויש להוסיף בטעמא דמילתא, שיש מקום למיסבר סברא, בהאיסור דתבנית המקדש שהוא רק כשנעשה לתשמישו. ובפרט אם הוא משום מצות מורא מקדש. וראה במשך חכמה שם שנסתפק בסברא זו. ובאמת כבר כ״כ בריטב״א ר״ה כד, ב: שלא נאסרה העשי׳ אלא להשתמש בו. ובפרט אם נאמר בגדר האיסור בכדי שלא להשתמש בשרביטו של מלך – ראה רדב״ז ביהב״ח ז, י. ר״י בכור שור ודעת זקנים כי תשא ל, לח (הובא גם בלקו״ש טז שם). ומתאים גם להסברא שאינו עובר רק בכלים שהם לתשמיש, שלכן בעשאם לתשמיש הדיוט עובר.

ומסברא איכא למימר דאדרבה עשיית תבנית כלי המקדש קיל מצורות חמה ולבנה כשעושה להתלמד, אם נאמר שאין בזה משום לא תעשון אתי ורק משום מורא מקדש. ועוד, שבחמה ולבנה אין ההתלמדות מוכרחת ואפשר באו״א, כמ״ש הפוסקים להחמיר בכיו״ב, משא״כ בכלי המקדש שאפי׳ משה נתקשה בצורתם. ובמנחות כט, א שגם ארון ושלחן ירדו באש מן השמים. ולכמה דעות ה״ט כיון שנתקשה גם בהם. ולך נא וראה בשו״ת מנח״י בתשו׳ הקודמת, י, עב לגבי חמה ולבנה שפקפק בהיתר דלהתלמד, שמי הוא שיאמר שזקוק לכך, ואילו במשכן וכליו סמך על כך, כנ״ל.

ועכ״ז לא ניחא לי כ״כ להתיר רק משום האי טעמא, שהרי גוף ההיתר דלהתלמד כבר כתבו לפקפק בה מחמת השמטת הרמב״ם. ואיכא דס״ל דלא שמיע לי׳ (ראה בחת״ס יתרו עה״פ לא תעשון. ועוד). ובמנח״י שם הביא גם שהושמט בחכמ״א. ובמאירי ע״ז מג, ב כתב שהותר רק בעשאה גוי (וגם כתב שם מב, בשאינו מועיל בעשיית צורות אדם). והעיקר, שלגבי שמשי המקדש לא נז׳ להדיא בפוסקים. (וטעמא רבה איכא לחלק, כנ״ל, שההיתר רק ממיעוטא דלא תלמד לעשות, אבל לענין ביטול מצות מורא מקדש ליכא הך סברא). ועוד איכא בגווה, שכיון שנעשה בפרהסיא (אף שמחד גיסא יש לצרף גם ההיתר דבשל רבים ליכא חשדא. וילע״ע) לאו כו״ע ידעי בסברת ההיתר, ומכוער הדבר. ואף גם זאת, מש״כ בשלמת חיים לפקפק שאי״ז בגדר להתלמד. וזאת ועוד אחרת בעניננו, שמסתפינא להקל בנדו״ז, דמיירי שמשתמשים בו גם למשחק, וגם להרויח כסף. ומהיכא תיתי שהותר כשהוא גם להתלמד וגם למטרה אחרת. ותלוי בשקו״ט אם להתלמד הוא סיבת ביטול האיסור או שהוא טעם להיתר, וראיתי בכתבי הגרי״ז כריתות ה, א שבשמן המשחה אסור כשנעשה גם להתלמד וגם לסוך (משא״כ בקטורת שאפשר לעשות לצורך ציבור, יכול לעשות לצורך ציבור וגם להריח בה. וראה גם אוצר חידושים כריתות ע׳ רלו. וראה כעי״ז קצת בחי׳ ר׳ ארי׳ ליב מאלין ב, נז ד״ה ונראה עוד). ונראה, שלגבי דין מורא מקדש קשה להתיר בכגון דא, דמסתברא טפי שההיתר הוא אך ורק להתלמד גרידא ללא טעם נוסף. ואכן בוישמע משה שם כתב להתיר באופן שהוא רק לכוונה זו ללמד לאחרים. ומשו״ה לבי נוקפי קצת, ומ״מ זה יצא לצור״ף בצירופא דרבנן כסמך נוסף להתירא.

ועוד הוסיף במנח״י שם, שבתבנית קטנה שא״ר להיקרא בשם מנורה ושלחן, ואינו ראוי לשימושו, ודאי אין בית מיחוש.

ובהיותי בזה, כבר העירו במה שהובא בשם האריז״ל בפע״ח שער השבת יז – צט, ד, ועוד, לעשות השלחן של שבת כתבנית שולחן שבמקדש, שהרי אסור מדינא. והאיסור הוא גם בד׳ רגליים גרידא, כדמוכח ממש״כ התוס׳ דאל״ה לא יוכל שום אדם לעשות שולחן. ובשו״ת לב חיים ג, מד והובא באר״ח ספינקא רסב, א, תי׳ שכיון שמכוון על שלחן שלמעלה הותר. ודבריו תמוהים. ובאמת, כעי״ז מצינו בשו״ת בשערי דעה הנ״ל כשאינו מכוון לעשות בדוגמת ביהמ״ק, והוא כמתעסק בעלמא. אבל אינו דומה לנדו״ד. ועוד, שממש״כ בתוס׳ הנ״ל להכריח שמותר כשאינו במדת ארכו ורחבו שבמשכן דאל״ה לא יוכל אדם לעשות בית וכלים וכו׳ משמע שגם כשאין כוונתו למקדש אסור. ובשו״ת יבי״א שם כתב לתרץ דמיירי בשל עץ, עיי״ש בארוכה להוכיח דבכה״ג הותר. וכבר קדמו לתרץ כן בויעש אברהם טשענוב ע׳ תכו. ושוב דחאו. אבל אישתמיטתי׳ לבעל ויעש אברהם שמפורש כתב הרמב״ם ביהב״ח א, יח, שמנורה ושולחן ומזבח הקטורת וכל כלי שרת אם עשאום של עץ פסולין. (ואף שיש בראשונים שפסקו כריב״י להכשיר בכל כלי שרת בשל עץ – דעת רוב הראשונים מכרעת. ולהעיר ששלחן שבמקדש מק״ט אף שמצופה זהב, לפי שנק׳ עץ (יחזקאל מא, כב) והוא בגדר כלי עץ – חגיגה כו, ב. מנחות צז, א. וראה שפ״א סוכה רפ״ה, שבמצופה זהב בטיל לציפוי ול״ח מעץ. וצ״ע מחגיגה שם ומנחות צו, ב, שהציפוי אינו בטל לשולחן ונחשב כלי עץ. ולאידך, פשטות ל׳ הרמב״ם הנ״ל דחשיב לשולחן שאינו כלי עץ. ויל״ע. [ולהעיר מהשקו״ט בפי׳ ״שהן מצופין״ בסוף חגיגה, אם הציפוי סיבה לטהרה (פיה״מ כלים יא, ד. ועוד) או להיפך (משמעות הרמב״ם מטמאי מו״מ יא, יא. רש״י סוף חגיגה. וראה לקו״ש טז ע׳ 311 הע׳ 20. שם ע׳ 318 הע׳ 67). כן שקו״ט באיזה מזבח קאי בסוף חגיגה שם, שהרי במקדש הוא מאבנים, והפנימי ממתכות – ראה הנסמן בלקו״ש שם ע׳ 310 הע׳ 14]. וראה הנסמן באנצי״ת ערך כלי שרת הע׳ 481 ואילך. והנה, שקו״ט אם מזבח החיצון בכלל כלי שרת – ראה שם הע׳ 170 ואילך. אבל פשוט שכשר בשל עץ, שהרי גם בשל אבן כשר, וכך נעשה).

ואכתי איכא לעיוני אם ארון בכלל לפסול בשל עץ, שי״א שאינו בגדר כלי שרת – ראה צפע״נ תרומה כה. י. שם לז, א. אבל ראה ערול״נ סוכה נ, ב לפסול ארון שאינו של מתכות. ואדרבה י״א שבארון ציפוי זהב הוא לעיכובא – ראה מנ״ח צה, י. הר אפרים מכילתא יתרו י והוריות יד, ושם בטעם שהשמיט הרמב״ם ארון מכלל כלי שרת לענין זה. ובפשטות י״ל מה״א שהשמיט בכלל דיני עשיית ארון, אי משום מאי דהוה הוה, או שאינה נוהגת לדורות

אלא, שאין לנו להחמיר כ״כ גם בארון של עץ, שהרי ממנ״פ לצפע״נ בלא״ה ליכא איסורא, כיון שאינו בגדר כלי שרת, ראה צפע״נ תנינא שם. ולהאומרים שהוא בכלל כלי שרת הרי מותר בשל עץ.

ובחדרי דעה קמא, ח, שבשלחן ודאי זהב הוא לעיכובא. ואף שבפוסקים נז׳ רק במנורה שבעשאה של עץ מותר, ליכא לדיוקי מינה לגבי שלחן להחמיר, שהטעם לא נז׳ רק גבי מנורה לפי שנחלקו בגמ׳ ר״ה שם (ועוד) בזה. ולמעשה, להלכה קייל״ן כלי שרת שעשאם של עץ פסולים. ועוד כתב בויעש אברהם שם לאסור גם בשל עץ עפ״ד הבכור שור ר״ה כד, א שגם בשינה בדבר המעכב אסור. אלא שנראה ברור שלא כ״כ רק לענין מנורה. וכמה חילוקים ישנם בדבר: שבמנורה יכול לעשותה של ח׳ או ו׳ קנים, ומי מעכב בידו, וכסברת חת״ס הנ״ל. ועוד שבתבניתה דומה יותר למנורת המקדש מחמת מנין הקנים, ואסור מה״ט גופא. וגם שבמנורה שאינה של זהב אין שאר הדברים מעכבים, ואמטו להכי יש לאסור כה״ג גם בשל זהב. ועוד זאת, שעד כאן לא שמענו אלא שגם בשינה בדבר המעכב אסור, אבל מהיכא תיתי לאסור כשנעשה מחומר שפסול למקדש, שפשטות הגמ׳ להתיר בכגון דא במנורה, וכש״כ בשאר כלים דקיל טפי. וכ״ה פשטות דעת כל הפוסקים. (וראה לעיל במש״כ באג״מ בשם שלמת חיים). ובמשאת המלך דיסקין על הרמב״ם שד, דאזיל בתר איפכא, שרק במנורה מהני שעשאה מעץ. ודבריו מרפסין איגרא. ובכל אופן, למעשה לא קייל״ן כבכור שור כדמוכח בכמה פוסקים.

ובאמת, בשעה״כ ענין השלחן עב, א וכן בטעמי המצות פ׳ עקב, נז׳ רק שיהא של ארבע רגליים כדוגמת שלחן שבביהמ״ק ולא נז׳ ארכו ורחבו. וכ״ה בנגיד ומצוה צו, א (ובמהדו״ח – ע׳ רב), ובלחם מן השמים כה, ב, ובסידור האריז״ל, ובשל״ה מס׳ שבת תורה אור. ועוד. והובא גם במג״א רסי׳ רסב. ועוד. ומקורו טהור בתקו״ז תיקון מז – פז, א. וראה זח״ג רעג, ב. ואולי ד״ז לעשות כמדות השלחן לא מפי האריז״ל יצא הדבר, ובפע״ח שם כתב שהוא מהחברים. וכבר העיר בזה בשמן ששון לשעה״כ. וראה גם בספרו פתח עינים על סידור הרש״ש עד, י. ולפלא שנראה מדבריו בשמן ששון שם שהאיסור רק בעושה סניפים עם לחה״פ. וז״א כנ״ל מד׳ התוס׳. (ועכ״ז לא מסתבר לדחות הדברים בגילא דמחטא רק מטעם זה לחוד, ועד כאן לא שמענו לפקפק בקבלת החברים כ״א בדבר שלא הביאו הרח״ו, וגם מנגד לכתיבת הרח״ו בעצמו, ואף גם זאת רק בחידושים בעצם החכמה. אבל לא בפשטים בפסוקים או בהנהגות וכדומה, ושלא מצאנו סתירה לזה בדברי הרח״ו, ובפרט כשהובאו על ידו בעצמו, שנאמנו עלינו דבריהם. וראה בהקדמת הרח״ו לשער ההקדמות ד, ב. הקדמה שני׳ למשנת חסידים. אגרת השל״ה שבהקדמת נובלות חכמה ליש״ר מקנאדיה. אגרות הרמ״ז כד – כג, א. הקדמת פרי קדש הלולים. אמת ליעקב קכא, ב. שו״ת רב פעלים א או״ח יא. אג״ק יא ע׳ קסז). וראה גם ברוח חיים רסב, א, שלא פורש באר היטב אם לעשותו כדמותו כצלמו של ביהמ״ק שצריכה רבה אם מותר ע״פ דין. וראה גם אצלו בכה״ח ל, ז. וגם לפמש״כ בפע״ח (וכ״ה בחסל״א מעין ב נהר מו, ובמשנת חסידים מס׳ תוס״ש ב, א, ועוד, והובא בחסל״א לבעל פלא יועץ או״ח רסב וכה״ח פלאגי לו, ז. ועוד. וראה הנסמן בדברי שלום עפגין או״ח רסב) – איכא למידחי דמיירי בשל עץ וכדומה. ובשו״ת יבי״א מפקפק בכוונת האריז״ל אם הכוונה שיהא ממש כבביהמ״ק, ודעתו שיותר נכון בפירושו שהכוונה רק שיהא של ד׳ רגליים, אבל לא שת לבו לכך שכ״ה להדיא בפע״ח ועוד.

ולהעיר גם מדעת העזרת כהנים מדות ד, ו – סח, א – שללא זר ומסגרת אין איסור. אבל ממש״כ התוס׳ שהותר שלא במדותיו שאל״כ  לא יוכל כל אדם לעשות שלחן מוכח דבכל גווני אסור. וכן מוכח מקושיית התורת משה ס״פ יתרו במה שאופים מצות בשולחנות של מתכת – לסברתו שבשלחן אסור אף שלא במדותיו, כיון שיוכל לעשות של עץ – דס״ל שגם בכה״ג אסור.

ועכ״פ, מובן היטב יסוד ההיתר שבפנים בשלחן של עץ.  וכש״כ במזבח, שלא נזכר בגמרא כלל. [אבל נזכר במדרש הגדול יתרו כ, כ. ולהעיר שי״א שמזבח החיצון אינו בכלל האיסור – ראה משך חכמה שם. טל תורה לירושלמי מגילה א, א. ואכן י״א שמזבח החיצון אינו בגדר כלי והוא מכלל הבנין – ראה זבחים ס,א. וראה הנסמן באנצי״ת ערך כהמ״ק הע׳ 127. וגם להאוסרים, עכצ״ל בטעם ההיתר שבנו בני גד וראובן מזבח שהי׳ ע״מ שלא להשתמש בו – משך חכמה שם. תורת הקדש ב, יב, ז. או שנעשה בכדי להורות – תוה״ק שם. שם א, לד, ו, לח, א]. ושיעור המזבח, ע״פ זבחים סב, א. ולהעיר שבמזבח הפנימי האמה הוא בת ה׳ טפחים – ראה כס״מ ביהב״ח ג, יז.

ומעתה, בנוגע למנורה, אף דחמיר טפי, וכנ״ל,  הרי בשל עץ נז׳ להדיא להיתרא. ואף גם בלא״ה בנדו״ד איכא שריותא מטעם אחר, שאי״ב בית קיבול, וחסר בעיקר ענין המנורה, ראה בשו״ת אמרי דוד הורוויץ פה, שהנרות עיקר יותר מהקנים. וכ״כ בשו״ת מהרש״ם ז, נד שבסתם פיות הקנים לכו״ע שרי, שללא נרות אין ע״ז שם מנורה כלל. (ולהעיר מהשקו״ט אם הנרות מקשה עם המנורה – מנחות פח, ב. ולהלכה קייל״ן שכולה מקשה – רמב״ם ביהב״ח ג, ד, ושם ו פ. וראה הנסמן בלקו״ש טז ע׳ 322. ושם ע׳ 327 שגם ע״ד הפשט שאינו מקשה ה״ז עיקר המנורה). וכן גם בפיחת ממספר הנרות – ראה חכ״צ שם. אבן יקרה יו״ד נט. קרית חנה דוד סקאלי ב יו״ד י. מהרש״ם שם. ועוד. ועד״ז כתבו ריבוי אחרונים להקל במנורה חשמלית מה״ט  –  ראה שו״ת מערכי לב צירלסאהן השמטות ג, שבהעדר כלי קיבול חסר עיקר העיקרין, ואפי׳ כשיש כלי קיבול אם הוא חלק מהקנה ולא בפ״ע. וכ״ה בשו״ת ישכיל עבדי ז יו״ד טז. נר אהרן בורשטיין ע׳ קמו. משפטי עוזיאל ב, יח. יבי״א שם. ושוב לו ביחו״ד ג, סא. להורות נתן ג יו״ד מח. ועוד. וכש״כ בנדו״ד שא״ר להדלקה כלל וחסר בעיקר תשמישו להאיר. וגם לסברת הבכור שור – דלא קייל״ן כוותי׳ מעיקר הדין – מוכרח הדבר, שמה שתלו הדבר במספר הקנים אף שלדעתו גם בשינה בדבר המעכב אסור, בהכרח לפרש לפי ששינוי מספר הקנים ה״ה שינוי בגוף החפצא, וכש״כ בחסר נרות. ויתירה מזו ראינו, במשנת חכמים, הביאו בפת״ש יו״ד קמא, יד, להקל כשאינו מקבל נרות שמן ורק של שעוה. ואף למאי דמסיק שם להחמיר בכה״ג – וי״א שלא ע״ז נסבו דבריו להחמיר (שו״ת קרית חנה דוד שם) – בנדו״ז ודאי מודה להקל. ואף גם זאת ראינו בשו״ת חבלים בנעימים ג יו״ד נד, ובאג״מ שם להקל אפי׳ כשמקבל פחות מחצי לוג שמן. וכ״כ כמה מאחרונים הנזכרים בדבריהם. אלא שבשו״ת שבה״ל ה, צו כתב מדנפשי׳ להחמיר בכה״ג. ואף גם לדבריו, כשאין שום כלי קיבול וחסר בעיקר ענין המנורה, ודאי אין טעם להחמיר. וכש״כ בנדו״ז שהוא להתלמד, וגם של עץ. הן אמנם, מצינו בשו״ת שו״מ ג, עא שהעלה סברא להחמיר גם בפיחת ממספר הנרות כל שעשה שבעה קנים. אמנם כל שאר האחרונים לא ס״ל כוותי׳. ואף איהו נמי הדר הוא לכל חסידיו, שהביא שמד׳ התוס׳ משמע כחכ״צ (ראה בדעתו בשו״ת לבו״מ תנינא יו״ד סח. אבל ביד שאול יו״ד קמא, ח נראה דלא ס״ל להשו״מ כחכ״צ). ועוד ועיקר, שבאינה ראוי׳ לשום הדלקה ודאי אין טעם לחוש, שחסר בכל עיקר מהות המנורה.

עוד נחתו כמה פוסקים לדון כשאינו מקשה. ואכ״מ להאריך יותר, שנראה דעת רוה״פ להחמיר גם בכה״ג..

ומ״מ, כיון שמצופים בכמה שכבות צבע שנראה כמצופה זהב, ובחיצוניותם דומים לכהמ״ק, וגם נעשה בכוונה שיהא בדומה לכהמ״ק, ולכמה דעות עיקר הענין שלא יהא דמיון חיצוני למנורה, וי״א כן גם בשאר הכלים, ועד שי״א בגדר האיסור משום מראית עין, ואיכא נמי דס״ל שאם הוא משום מורא מקדש גם כשאינו בתבניתו ממש יש לאסור משום קלות ראש וזלזול במקדש (ראה חבלים בנעימים שם) [ולהעיר מתשורה רפפורט מאן טבת תשע״ט ע׳ 75 שכתב רבינו לחוש גם בציור. ונראה שהוא בכדי שלא ילמדו לעשות באיסור. ועוד ועיקר, שהציור צ״ל באופן המצאים למציאות. ודלא כהערת המו״ל שם], ועוד שי״א שהוא משום סרך ע״ז, ומכוער הדבר ברבים לעשות כן, ויש לחוש גם שלא ילמדו לעשות באופן האסור, ועוד כמה פקפוקים בדבר,- אשר לכן, כתבנו ליתר שאת, להודיע קבל עולם ומלואו שהוא להתלמד גרידא.

בשיעור המזבח שבפנים – ראה זבחים סב, ב. רמב״ם ביהב״ח ב, יז. מלבי״ם תרומה כז, א. דרך החכמה ביהב״ח שם ביאור ההלכה ד״ה כשיעור. צרור הכסף שם.

 

#17564