האם יש איזשהו הידור לא לקנות חמץ אחרי פסח ממקומות שבהם המכירת חמץ היתה בלא ערב קבלן?

 

לא. אין הידור שכזה.

 

גם כמעט ול״ש במציאות כיון שברובא דרובא אין מקפידים בזה, ולכן גם אם ידוע בבירור שבעל המאפי׳ מכר חמצו בע״ק – כמעט ולא ימלט שלא קיבל רכיבים ומוצרים מכאלו שלא מכרו כך.

ופשוט שכיון שהוא רק משום קנס – ל״ש לקנוס במי שמכר חמצו ונקט כמ״ד שא״צ ע״ק. ואדרבה, איכא דס״ל בדוקא שלא לעשות כך, אף שאין דבריהם עיקר. ול״ד למי שלא מכר חמצו בשוגג או באונס. וגם בזה כר נרחב להקל במצבים מסויימים. והארכנו במק״א. ואכ״מ. וראה גם לעניננו בשו״ת חיי הלוי ג חו״מ צא, ו.

ותו, שבענין קנס שהוא מדרבנן שפיר מקום להקל.

ובלא״ה, לגבי חמץ אחר הפסח יש לסמוך להקל גם בקנה הנכרי בכסף או משיכה בלבד אע״פ שי״א שאינו קונה לפי שי״א שהנכרי קונה ובחמץ שעעה״פ הלך אחר המיקל – ראה שו״ע אדה״ז תמח, ד. ועוד הוסיף שם, דסגי לן בגילוי דעתו שהקנה לנכרי אף שאינו קנין המועיל. והנה, התם קאי לגבי כסף ומשיכה, ואיכא למימר שבימינו שאני, שאין עושים משיכה מחמת שהחמץ רב, וכיון שאין ע״ק על המותר אי״ז כסף. ומ״מ גוף הסברא נשארת בעינה. ועוד שמקובל שעושים גם ריבוי קנינים אחרים, וכמ״ש אדה״ז תמח, יא ״להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקני׳״. וראה בארוכה פס״ד להצ״צ כח, א ואילך. ופשוט, שאינו סותר למש״כ בסדר מכירת חמץ שאם המכירה שלא כדת עובר, דהיינו רק לענין ב״י. וראה גם משנ״ב תמח, יז. ועכ״פ, מהני סברא זו שגילה דעתו אם עשה קנין אחר אפי׳ כשמועיל רק מדרבנן – ראה פס״ד לא, א. וגם את״ל שחזר בו אדה״ז מסברא זו גם לענין חמץ שעעה״פ, אכתי קיימא סברא קמייתא שיש לסמוך על המקילים לגבי חמץ שעעה״פ. ומש״כ בפס״ד להצ״צ כט, א שגילה שרוצה למכור, והמכירה אינה כלום – היינו רק לענין ב״י. ובפרט שגם המכירה בע״ק היא רק לדעת כמה מהראשונים, היינו הרמב״ם ותשו׳ הרי״ף בשטמ״ק, אבל ״דעת כל הראשונים דקייל״ן כרשב״ג דמהני״ – חי׳ הצ״צ על הש״ס קמח, ג.

ובנוגע להטענה דליכא גם ביטול כיון שדעתו לחזור ולזכות בו – ראה פס״ד להצ״צ לב, ב, במי שציוה למכור וסבר שהמכירה כדת, שאין דעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח רק לחזור ולקנות, ולכן הביטול עכ״פ מועיל, עיי״ש גם בדעת אדה״ז בסדר מכירת חמץ.

ולמיטב ידיעתי כך מורים – והורו בעבר – כל רבני אנ״ש. וזו משנה שאינה צריכה.

אבל להעיר מס׳ המזכיר א ע׳ 151. אלא שידוע שאין לסמוך על השמועות. וראה בשו״ת הצ״צ אה״ע תיג בהנמסר בשם אדה״ז. וראה ס׳ המנהגים ע׳ 45 בהערה. מענה למערכת ליקוט פסקי הלכה ומנהג מיאמי, תשמ״ב, נדפס בפתח דבר שם. אג״ק ה ע׳ שלב. יח ע׳ שלו. שם ע׳ תלו. כ ע׳ פב. לקו״ש יז ע׳ ע׳ 315. מקדש מלך א ע׳ 61. בצל החכמה ע׳ 241. המלך במסיבו ע׳ כד ואילך. וראה אצלנו קובץ היובל א ע׳ 266 בשוה״ג. וראה בארוכה התקשרות גל׳ רסד. וש״נ. ובמכש״כ מההנחות שלא הוגהו, שאף ש״בכללות הענינים בודאי מדוייקים הם״ (ראה הקדמה לתורת שלום) נאמרו בזה דברים חריפים, ומהם – ״ההנחות מלאות שגיאות הנוגעות גם בעיוות התוכן״ (ראה גוכתי״ק תשורה פישער ו׳ תמוז תש״ס ע׳ 43). אג״ק כד ע׳ שכו. ובשינויים קלים בצדיק למלך ז ע׳ 217.

ובפרטיות בנוגע למזכירים – ש״פ מטו״מ תשמ״ו, נדפס בצדיק למלך ד ע׳ 45. ושם גם בנוגע לפס״ד. ומה טוב שיביאו בכתב וכו׳.

ובנדו״ז גופא, גם אם השמועה נכונה לכל פרטי׳, הרי בכלל יתכן דלגרמי׳ דעביד, ואינה נוגעת לרבים, או שהיתה זו הוראת שעה בכדי שלא לחזק ידי מי שלא עשה כדת. ועוד כיו״ב. וכן בנוגע שלא למהר באכילת חמץ הנזכר שם, שסותר ההנהגה שנמסרה איפכא בכ״מ – ראה לדוגמא לשמע אוזן ע׳ 56. (ולהעיר מהנמסר ע״ד ההנהגה בזה בע״פ – שמועות וספורים ב ע׳ 110. וראה ר״ד משיחת ש״פ צו תש״נ). וראה שו״ת משנה שכיר קיח. אלא שיש שלא נהגו כך. וראה הילולא דרבי כא, א, שהזהירות בזה נוגעת רק לגדולי ישראל.

ועוד להעיר בס׳ הנ״ל ובאותו עמוד גופא – כמה דברים שצ״ע לדינא, כגון הנכתב בהחילוק בין רקודים לכלי זמר בימי העומר, שאינו מובן כלל. וכן שלא לנגן בכלי זמר בחתונה כשנמשך למוצאי ל״ג בעומר, שבפוסקים מצינו איפכא. והערנו מזה בלוח יומי לשבועות בתחילתו. וכן בנוגע לזמן הכנסה לחדר – ראה אצלנו כאן.

ופשוט שאין לשנות ההנהגה ע״פ דין שנמסרה לנו מרבני אנ״ש, על יסוד שמועה כי באה, ואף אם נדפסה עלי גליון (כידוע שהנייר סובל הכל), ובפרט כשהשמועה היא ע״ד הנהגה פרטית. ואפילו כשהמספר בר סמכא בכללות, ורב גוברי׳ וכו׳. ומה גם בספר שעבר עריכה חזקה, ונערכו בו עיבודים ושינויים ממהדורא למהדורא, כמפורסם. (ולהעיר מהשייך לזה, שכו״כ פעמים סיפר המזכיר הריל״ג ע״ה ע״ד מעשה רב בנוגע לאמירת תחנון בבית דפוס בלשן גם כשלא הי׳ שם ס״ת. וכן מסר הר״מ ע״ה שוסטערמאן. אלא שבס׳ הנ״ל א ע׳ 105 באו הדברים בהיפך ע״פ יומנו. וראה בעיקר הענין אצלנו כאן). ועוד כמה מילי דתמיהי ראינו שם בספר, למרות גודל יקרת ערך הספר, והאי גברא רבה. ואכ״מ עוד.

 

 

 

#14481