האם מותר לעשות אוזני המן חלביים?
שאלה:
בשו”ע יו”ד סי’ צז מבואר שצריך לעשות איזה היכר, והרי הם בצורה מיוחדת? זאת ועוד, בדרך כלל אופים אוזני המן באותו היום, ומבואר שם ברמ”א, שאם יגמרו לאכול אותם ביום אחד, מותר לאפותם, כי אין חשש שישכחו שהם חלב.
תשובה:
בכלל אין צורך בהיכר אם מתקיים אחד מהתנאים הבאים:
א. אם נאכלת בדרך כלל לבד (לא עם בשר).
ב. אם מדובר בכמות שבדרך כלל יגמרו ביום.
ג. בדבר שניכר עליו שהוא חלבי.
מקורות:
ראה בפת”ש סי׳ צ״ז סק”ג שדוקא אם רגיל לאוכלן עם גבינה ולא לבדן. ובשפ”ד סק”א שליומי’ נחשב מועט. ושם, שדוקא בלחם גזרו דעל הלחם יחי’ אדם ודרכו לאוכלו עם בשר וגבינה. וראה ט”ז שם סק”א בנוגע לתבלין, ובחוו”ד ופר”ח ומנח”י שם.
ובניכר – ראה או״ה מ, יט והובא בד״מ צז, א לענין פלאדין או פשטידא במילוי בשר או גבינה, שמאחר שניכר הבשר או חלב א״צ היכר יותר. וכ״ה בשפ״ד א לגבי לחמים שמשימים הרבה שומן עד שניכר השומן. ויל״ע אם הכוונה שניכר מבחוץ דוקא – וכ״מ בדרכ״ת כד, או״י דסגי בניכר מבפנים אחרי שמתחיל באכילה. ובתרא עיקר, שכ״מ לשונם במש״כ ״שניכר בהם הבשר או החלב״, והיינו בתוכם. וראה דרכ״ת כב.
ומועתק בכאן מה שכתבנו במק״א בנוגע למזונות בכלל, ושייך לנדו״ד:
יש שכתבו דשאני מזונות שמלכחילה ידוע שיש סוגים חלביים. וכעי״ז בפר״ח מז, א לגבי מדוכה שיש מיוחדים לבשר ויש לחלב. וראה גם פר״ת שם. וכ״כ בתפארת אדם יו״ד טז, הובא בשד״ח אס״ד בשר בחלב ח, ובבא״ח שלח לך בסופו, לגבי מולייתות שדרך בנ״א לשאול אם הוא בשרי או חלבי. וחולק עמש״כ בשיו״ב לחיד״א צז, ב, שכתב להזהיר לעשות בוריקס של גבינה בשינוי. ואולי תלוי במנהג. והרי הו״ע כתב שהמנהג על הרוב לעשות בשינוי וממילא צריך ליזהר.
ומצינו במהרי״ט ב, יח והובא במנח״י ס, ג, ופר״ח צז, א, בית לחם יהודה שם ב, פת״ש שם, ג, רעק״א שם א ד״ה שלא יאכל, עצי העולה בב״ח יב, ד, חכמ״א נ, ג, וערוה״ש צז, ז, זבחי צדק שם ,יא. כה״ח שם יב, ושם טו, לגבי גלוסקאות הממולאות במיני מתיקה ונילושו בשמן, שהתיר כיון שנאכלות רק לקינוח ולא עם חלב. ומינה איכא לדיוקי איפכא, שבנאכלות עם חלב, כמנהג ימינו בעוגה עם קפה, יש לאסור. וכ״כ בדה״ש צז, א בביאורים ד״ה אין לשין. והיינו גם להשיטות שהאיסור רק בפת. ולפ״ז האיסור רק לעשות בשרי, אבל חלבי מותר דאין דרך לאוכלם בבשר. ודלא כיד״י בפיה״ק ג, והביאו בדרכ״ת יח, ונג, בשתיקה, שהחמיר גם לגבי אכילה אחר בשר או גבינה. והו״ע בפיה״א ו נראה שלא הכריע בדבר. וכ״ה בכמה מאחרוני הזמן – שו״ת חלק״י ד, מד. אבן ישראל ט, סז. אלא שמ״מ נכון לרשום על האריזה שהוא חלבי משום מכשול, כפשוט. וכ״כ בשו״ת שבט הקהתי ה, קכח. אבל אינו בכלל גזירת חכמים שלא ללוש עיסה בחלב, שבזה לרוה״פ לא יועיל אחר האפי׳. וגם יש שנסתפקו אם ההיכר צ״ל בגוף הפת. ועוד ועיקר, שגזירת חכמים היא אף בדיעבד ולאחר מעשה.
ויתר על כן מצינו, שהרי בשו״ת צ״צ הקדמון פ, והובא במג״א סתמ״ז סק״ה, ואצל אדה״ז בקו״א סתמ״ב סק״ג, אסר תערובת חלב ביין. ויש שחלקו עליו שרק בפת גזרו – ראה ערוה״ש שם ח. אבל סיים דצ״ע לדינא. (ואינו דומה למש״כ שם ז – הובא לעיל – לענין מיני מתיקה, שהכריע בדבר). אמנם, במנ״י, אף שכתב לחלוק על הט״ז וס״ל דרק בפת גזרו, מחלק (בא׳ האופנים) דשאני יין שרגילין לשתותו בסעודת בשר. וכן בחכמ״א נב, יא החמיר ביין – אף שהו״ע כתב שהחומרא רק בפת – שם נ, ז. ולפ״ז, משמע יתירה מזו, שגם בנאכל בתוך הסעודה אסור, ואפילו אינו נאכל עם הבשר עצמו (ראה גם יד״י צז פיה״א ו), אא״כ נחלק בין קינוח לסעודה עצמה.
אבל מקום לומר לאידך להקל, דשאני פת ״דלא מצינו חומרא זו אלא בפת הראוי לאכול בכל דבר״ – יש״ש חולין ז, טו. וכן גם במנ״י גופא, כת״ש ש״לכל דבר מאכל אוכלים פת״, והחרה החזיק אחריו בחכמ״א הנ״ל ועוד. וא״כ אין יין דומה לפת בזה. ואף אם נחמיר ביין שרגילין לשתותו בכל הסעודות ודמיא לגמרי לפת, מ״מ מקום לומר שאין לאסור רק בדבר הנאכל עם גבינה וגם עם בשר כפת, משא״כ בדבר הנאכל רק בחלב ולא בבשר כעוגות. ולא גרע מבשמים שבמדוכה שהתירו רוה״פ מה״ט, אף שנאכלת עם בשר וחלב.
ולהעיר, שגם בשאילת יעבץ סב, משמע שרק בפת ממש היינו לחם גמור ולא בשאר מיני לחם. אלא שבפוסקים מפורש שכ״ה גם בפלאדין ופשטידא. ועכצ״ל שגם הם כפת. ואולי ס״ל שכל הדומה ללחם בכלל, שעליו יחי׳ האדם. וא״כ תלוי אם עיקר הטעם שעל הלחם יחי׳, או משום שהפת נאכל עם כל מאכל.
#13100
