שכח לומר ותן טל ומטר וחזר לברך עלינו במקום להזכיר בשומע תפילה.
שאלה: שכח לומר ותן טל ומטר בברכת השנים ונזכר בברכות שלאחריה. אבל שכח שאפשר להזכיר בשומע תפלה וחזר לברך עלינו. מה דינו?
מענה: יפסיק ויחזור למקום שאחז בתחילה, ויזכיר בשומע תפלה.
טעמים ומקורות:
בהקדם, שלכאו׳ יש לדון שכיון שאסור להפסיק, ושאלת צרכיו בש״ת תקנתא היא, יש לו לומר שאינו חפץ בתקנה זו בכדי שלא להפסיק לחנם. ולכאו׳ מזה גופא שבנזכר אחר ש״ת חוזר לברכת השנים מוכח דתקנתא לחוד הוא.
וילה״ע מהשקו״ט באחרונים אם שאלת גשמים היא ממטבע הברכה או דין הזכרה עלה. ואם נאמר שממטבע הברכה היא, עכצ״ל בטעם ששואל בש״ת, שבדיעבד בלא שאל בברכת השנים ג״ז מקומה ונעשה ממטבע הברכה. ובל׳ הר״ן ריש תענית, דכיון שלא הזכיר שאלה בברכת השנים כבר נתחייב לאומרה בש״ת. (אלא דקאי התם להסברא שבשכח גם בש״ת חוזר לש״ת ולא לברכת השנים. ואנן לא קייל״ן הכי. ולהעיר מהגי׳ (רי״ף תענית ג, ב. רא״ה ריטב״א וריבב״ן ברכות כט, א. ועוד) ״מפני שאומרה בש״ת״, ולא ״מפני שיכול לאומרה בש״ת״). וקצת יש להוכיח כן מזה שבנזכר מיד אחר ש״ת אומרה שם ונחשב כאילו שאל בש״ת, דמינה דשייכת לגוף ברכת ש״ת עצמה, ולכן הו״ל כאילו לא סיים הברכה. ועוד מצינו למי שכתבו לבאר, שבש״ת ה״ז סיום וחותם כל הבקשות וכאילו לא גמר ברכת השנים עדיין. (וכבר העירו מדעת הפר״ח קיט, ג שכל ברכה שהחסיר אפשר להשלים בש״ת. וגם להחולקים, שאני טו״מ שאינה ברכה שלימה. ולאידך, העירו בדעת הירושלמי ברכות שחוזר לש״ת, דלשיטתו קאי, דבירושלמי ריש תענית מוכח שהוא ממטבע שומע תפלה. וראה שדה יהושע לירו׳ ברכות ה, ב. העמק שאלה לשאילתות ויצא כב, ה ד״ה הדר. ועוד).
אמנם, לאידך, כיון שדינו לשאול בש״ת נמצא שדינו ככל מי שחזר לראש בטעות, או בדבר שאינו מעכב שחזר לברכה שטעה בה, שעליו להפסיק באמצע הברכה ולחזור למקומו (ראה כעי״ז בשלמי ציבור. הובא בשע״ת קיד, ט. כה״ח שם לז. ועוד).
אלא שבנדו״ז אפ״ל דגרע מינה לפי שלכתחילה צריך לשאול במקומו בברכת השנים דוקא. ועד כדי כך שבטעה ולא הזכיר גם בש״ת, לא מהני שיחזור לש״ת, ומינה ששאלת גשמים בש״ת היא רק בדיעבד ולא במקומה. וכ״ה להדיא בלבוש קיז, ה, דכיון דאטרחוהו רבנן לחזור ה״ז כלכתחילה שצריך לחזור לעיקר מקומה. וקצת משמע כן גם ברא״ה ברכות שם: ולא סגי לי׳ לאהדורי בש״ת כיון דאית לי׳ למיהדר אלא לעיקר דוכתי׳ הדר. וכן בס׳ המכתם שם: דחוזר למקום עיקר חיובא דהוא ברכת השנים. ויל״ד, דקושטא קאמר שחוזר לשם, ולא שזהו הטעם. ויש שכתבו גם שכ״מ בריטב״א תענית ג, ב, בדעת הירושלמי שחוזר לש״ת, שלא הפריזו חכמים כ״כ בחיוב שאלת גשמים. ונראה מדבריו בדעת הבבלי שהחזרה לברכת השנים היא מעיקר הדין, כי שם קנה מקומו. וג״ז יל״ד.
אלא שממה שכתבו הראשונים (רא״ש ברכות ד, יד. רשב״א שם כט, א. ועוד) שהוא לפי שטעה בזו ובזו כבהבדלה, והיינו משום קנס, ודלא כלבוש, וטעם זה הובא לדינא בב״י קיז, מוכח שגם בש״ת ה״ז בגדר שאלה במקומה. (וצע״ק בל׳ השאילתות: ואי לבתר ש״ת כיון דצריך למיהדר בש״ת הדר בברכת פרנסה, אם הכוונה כבלבוש). ועוד צ״ע בסברת הלבוש, שכיון שנמצא ברכותיו לבטלה ה״ז גופא כדיעבד. ועוד ועיקר, שכיון שבירושלמי מפורש שחוזר לש״ת, היאך אפשר לדחות ד׳ הירושלמי מסברא לחוד, אא״כ מוכח להדיא שהבבלי חולק. וכל הראשונים שכתבו איפכא, משמע מדבריהם דה״ט דס״ל שזהו בכלל ד׳ הבבלי בטעה בזו ובזו. וי״ל.
אלא שגם בהבדלה לא פירשוהו להדיא בראשונים (זולת לתר״י ברכות כג, ב בדפי הרי״ף) שהוא מדין קנס – ראה ברשב״א לג, א ובמאירי שם (וכ״כ עוד ראשונים) דכיון שטעה בכוס והוא צריך לחזור הרי הוא חוזר לכסדרו וסימן לדבר אם בא לנפות מנפה את כולה. וכל׳ הריטב״א תענית שם: שכל שנתנו מקום לתשלומין וטעה בו חוזר למקומו הראשון. ונמצא שד׳ הלבוש לכאו׳ מקורם טהור בראשונים. אלא שגם בנוגע לבא לנפות – ראה ב״ב צד, א: אמרי לה קנסא ואמרי לה דינא.
ובכל אופן, גם לטעם זה, הרי למעשה בנדו״ז עליו לשאול בש״ת, ולא מחמת זה הותר לו לברך לבטלה ושלא כהוראת חז״ל לשאול בש״ת. ואף אם נאמר שבתפלה ל״ש ברכה לבטלה ואפי׳ בברכה אחת, ובמקום ספק חוזר ומברך – ראה שו״ת הצ״צ או״ח ג, ז. וראה כאן:
מ״מ בודאי אין מקום להורות לו לברך לחנם.
ולכשתימצי אפ״ל שבודאי גם שאלה בש״ת היא בגדר מקומו גם לסברת הלבוש, אלא שאינו מקום השאלה לכתחילה, והלבוש מבאר מילתא בטעמא שקנסוהו, ששרש הקנס שיעשה באופן שעושים לכתחילה. ואף גם לל׳ הריטב״א שנקט לישנא דתשלומין, ה״ט גופא שהוא בגדר תשלומין לפי שלכתחילה קנה מקומו בברכת השנים, ומכיון שכן, במקום שלא קנסוהו או שמחמת זה יצטרך לברך עוד ברכות, אין סיבה להורות שישאל בברכת השנים.
(ולהעיר מהשקו״ט באחרונים בשכח בש״ת וחזר לברכת השנים כדין, ושכח עוה״פ, האם מהני לשאול בש״ת, או שצריך לחזור עוה״פ לברכת השנים. ודנו בזה מכמה טעמים: דהא קנסוהו אפי׳ בטעה ב״פ וכש״כ בזה שטעה עוד פעם. ועוד, שכיון שדינו לחזור לבברכת השנים, הרי באם ישאל בש״ת נמצא שלא עשה כדין שלא שאל בברכת השנים. ועוד, שגרם שיהא ברכותיו לבטלה, לפי שתיקנו שיחזור לברכת השנים, וחזר והעלה חרס בידו. ומצינו שנחלקו כה״ג בהבדלה בחזר והתפלל וטעה פעם נוספת אם צריך לחזור ולהתפלל בשלישית. וכ״מ דעת אדה״ז רצד, ג: שאינו יוצא בהבדלה וכו׳. וכ״כ להדיא ברא״ה ברכות לג, א. ואכ״מ. ואת״ל דמדמינן לה להבדלה, לכאו׳ צ״ל דהה״נ כאן. ולמעשה, הסכימו אחרוני זמננו שגם בזה שואל בש״ת – ראה הליכות שלמה ח, כב. פניני תפלה ע׳ קנו בשם הגריש״א. וכן ראיתי מביאים בשם שבה״ל. אבל ראה מכתבו שבקובץ אוצרות ירושלים יב ע׳ קמז ובקונטרס פתח הבית קדושין פ״ג טיקטין ע׳ כ – דמשמע דרפיא בידי׳.
וכבר כתבו לבאר, שבנדו״ד עשאוהו כלא התפלל כלל אותן ברכות עד ש״ת, ונמצא שיכול לשאול בפעם הב׳ בש״ת. ועוד שי״ל שהקנס הוא בזה גופא שחוזר ומתפלל ברכות אמצעיות ולא שצריך לשאול בברכת השנים. ועיקר, דכולי האי לא קנסוהו. ויש לצרף גם סברת הלבוש (ודעמי׳) שהטעם שחוזר אינו מחמת קנס, אלא שאם בא לתקן לכתחילה מתקן כדבעי, ובנדו״ד י״ל שחזר דינו דיעבד. ועוד שכיון ששרש הענין שצריך לחזור למקום הראוי, והרי חזר, ובהכי סגי. וכן מצינו שהורו שבדיעבד כשחזר לש״ת ולא לברכת השנים יצא. (ומתרי טעמי: שאפשר לסמוך בדיעבד על הירושלמי והגאונים דס״ל שחוזר לש״ת. ועוד, שגם לבבלי היינו רק לכתחילה אבל כל שלא עשה כן, ולמעשה התפלל כל שמו״ע כדת לא מהדרינן לי׳ – כ״פ באפיקי מגינים קיז בחי׳ יז. וכ״כ בלקט הקמח החדש בשם ליקוטי חב״ח א. שו״ת שבה״ל י, כג. פניני תפלה ע׳ קנז בשם הגריש״א. דעת נוטה להגרח״ק א, קצ. שאלת רב להנ״ל ע׳ רז. שו״ת באר שרים ה, עג, ב. וראה שיח תפלה ע׳ שמח).
איברא, שאדה״ז כתב שם בטעם שטעה בזו ובזו בהבדלה חוזר ומתפלל לפי שההבדלה אינה כהוגן שטעם קודם. וכ״מ ברא״ה ברכות לג, א. וצ״ע איך נפרנס לטעם זה בעניננו. אלא שהרמב״ם לא הביא דין טעה בזו ובזו בהבדלה, ובהכרח שמפרש באו״א, ועכ״ז ס״ל בנדו״ד – תפלה י, ט – שחוזר לברכת השנים. ובכס״מ שם מדין טעה בזו ובזו. וצ״ב. וראה מעשה רוקח תפלה י. יד. וראה צבא הלוי שטיינבערג א, א. העו״ב כולל צ״צ ז ע׳ שיג. וי״ל גם בפשיטות, שסגנון לשונו דאדה״ז שאינה כהוגן הוא לבאר מדוע נק׳ טעה, וכל׳ הטור רצד, כיון שאכל באיסור קרינן בי׳ טעה. אלא שמד׳ אדה״ז שם ד מוכח שאינו משום קנס, שהרי לדעתו כ״ה גם באכילה ברשות ובהיתר, יעו״ש. אבל ראה בקובץ פלפול התל׳ כפ״ח יט ע׳ 310 מש״כ לדייק בל׳ אדה״ז ש״אינה כהוגן״ ולא ש״אינה הבדלה״, שהוא משום קנס. וצ״ע איך יפרנס הדין שבס״ד. אבל י״ל שמשום לא פלוג קנסו גם בכה״ג. ועוי״ל).
ואין לומר שזה גופא שבנזכר אחר ש״ת חוזר לברכת השנים מוכיח שאינן ברכות לבטלה – דהא כדיני׳ והא כדיני׳. וראי׳ לדבר, ממש״כ בברכ״י קיז, ט, בשם מהר״י מולכו, והב״ד בשע״ת שם י, שבנזכר בתקע בשופר וחושש שישכח בש״ת אין לו לחזור לברכת השנים מחמת הספק – שאינו מן הראוי שיאמר ברכות לבטלה מפני הספק. ואכתי יש לחלק, שבנדון שכבר חזר לברכת השנים שאני. ודוחק.
וכבר נז׳ לעיל, שגם בנזכר אחר ש״ת, שדינו לחזור לברכת השנים, וטעה וחזר לש״ת והזכיר שם יצא בדיעבד.
וממילא בנדו״ד מחמת הספק עכ״פ עדיף לעשות כן שלכו״ע יצא.
ויתירה מזו, מקום לומר שאם שאל בברכת השנים לא יצא ועדיין צריך לשאול בש״ת, לפי שלא עשה כדין, ובשתים: שכיון שתיקנו שישאל בש״ת לא מהני שאלה בברכת השנים. ועוד, שכיון שתיקנו בש״ת נמצאת ברכתו לבטלה (ראה רא״ש ברכות ד, יז. ב״ח או״ח רצד ד״ה אח״כ כתב. ובשו״ע אדה״ז שם ז: ברכה שא״צ. וראה שו״ת הצ״צ שם) ולא מהני שאלה בברכה לבטלה. ושו״ר כן בשם בעל אילת השחר בגל׳ כאיל תערוג סג – לך תשע״ה. שלמים מציון קעו – לך תשע״ט. ואף שאם לבסוף לא יזכיר בש״ת חוזר לברכת השנים, אי״ז מוכיח שכעת שעשה כך יצא יד״ח. והסברא, שבדיעבד הו״ל למפרע כאילו שכח בש״ת (וראה מזה בדברי מרדכי ועקנין,הובא ושקו״ט בדבריו בגל׳ פניני הלכה לך תש״פ) – לא מצינו הוכחה לד״ז. ואדרבה, אי נימא הכי נמצא עולה בידינו שאם נזכר בש״ת שחזר בטעות לברכת השנים שאסור לו לשאול בש״ת, כיון שעי״ז יגרום למפרע שברכותיו יהיו לבטלה. והוא תמוה. איברא שבברכ״י שם שכתב שאין לו לחזור לברכת השנים מחשש שישכח בש״ת, משמע שבדיעבד אם עשה כן יצא. אבל תשו׳ מהר״י מולכו שהביא שם אינו תח״י. ולא ידענו סברתו].
ומצד דין הפסק – ה״ז הפסק בשוגג, ויתר על כך – בטעות, ומענין התפלה, ובודאי אינו חוזר לראש. ואין לנו לומר לו להמשיך ולומר הרבה ברכות בכדי שההפסק לא יהא לחנם, בשגם שיתכן שלא הועיל כלום, כנ״ל.
וראה מה שדנו בזה בקובץ נזר התורה יט ע׳ רפו. שערי הוראה טז ע׳ יח. אוצר תשובות קליין א, עג. והנלפענ״ד כתבנו.
#18538
