How to Thank Hashem for a Mircale

 

Question:

I was run over by a car 7 years ago. B”H I am fine. Should I make a Seudas Hoda’ah? If so, what does that entail?

 

Answer:

One that is involved in a car accident or any other direct life-threatening situations and has miraculously been saved, has an obligation to thank Hashem after recovering totally.

This is done by:

• Hagomel: Saying the blessing of Hagomel by the reading of the Torah within the first few days after recovery [the common custom is that women do not recite this blessing, some write that they should come to Shul and answer Barchu and have this miracle in mind].

• Birchas Nissim: If it is an extraordinary Nes, beyond the norm, then every time they visit the spot where the miracle took place, they recite the blessing of “Sheasa Li Nes“, and their children and grandchildren recite the blessing of “Sheasa Nes Leavinu“. Regarding other miracles which involved being saved from obvious death, one should say the Brachah without Hashem’s name.

• Karban Toda (Tzedakah): In the time of the Beis Hamikdash one would bring a Todah sacrifice. Nowadays, one should give extra Tzedoko, for community needs, as a form of thanksgiving. Also, it is advised to read the section in the Torah about Korban Todah (Parshas Tzav 7:11-15).

• Seudas Hoda’ah: The common custom is to make a Seudas Hoda’ah when someone was saved from danger.

– By this Seuda Divrei Torah should be shared.

– It is a common practice to make this Seuda on Shabbos after Davening – by the Kiddush when there is a big crowd, and the miracle is shared to a bigger public.

 – Also, the custom is to make a Seudas Hoda’ah again every year on or around the day the miracle took place. By this Seuda (in addition to the Divrei Torah shared) the story should be retold to thank Hashem for the great miracle that he did for them.

 

Sources:

ראה סדר ברכת הנהנין פרק יג.

הדוגמאות למעשה הובאו בפסקי תשובות סימן ריח, עיי״ש.

הגומל לנשים – אגרות קודש ח”כ ע’ קב, ראה התקשרות גליון תרפג ע’ 16. אודות עניית ברכו – עיין א”ר סק”ה בשם תורת חיים, שו”ת בצל החכמה סי’ ע”ח.

ברכת הנס – ראה פרטי דינים בשו״ע ריח. ובלוח ברה״נ יב, ז הביא אדה״ז ב׳ הדעות שבשו״ע שם ט, בנוגע לנס שאינו יוצא ממנהג העולם.

אבל בסדר ברה״נ יג, א הושמט כל הענין. וצ״ע.

ויל״פ בתרתי:

א. דס״ל שהעיקר כדעה הראשונה שצ״ל יוצא ממנהגו ש״ע.

ב. להיפך – כדעה בתראה שגם כשאינו יוצא ממנהגו ש״ע מברך. [ואף שדוחק קצת לומר דנקט היפך הכרעת המחבר בשו״ע לברך בלא שו״מ – י״ל שבאמת גם המחבר ס״ל כעיקר כדעה בתרייתא [והרי י״א וי״א אזלינן בתר י״א בתרא – וכ״ה לעניננו בפמ״ג סרי״ט במ״ז סק״ו. וראה העמק שאלה שאילתא כו סק״ז. (ויש שכתבו, שיש חולקים עדיף מי״א – דאיכא למ״ד שגם בסתם ויש חולקים אזלינן בתר בתרא – ראה חקרי לב מהדורא בתרא חו״מ סי ד קעו, ב. ועיי״ש מש״כ ע״ז). אבל ראה שו״ת דברי נחמי׳ סי״ד, שכאן כ׳ יש חולק בל׳ יחיד]. אלא שלענין חשש ברכה לבטלה חושש לדעה הראשונה מחמת סב״ל. ולפ״ז, מש״כ ״וטוב לברך בלא הזכרת שו״מ״ – ר״ל שמדינא אפשר לברך בשו״מ, ולא להיפך שמדינא א״צ לברך כלל. וראה פמ״ג הנ״ל. אבל להעיר שבדעה קמייתא נקט המחבר בל׳ ש״אינו חייב לברך״, ולא שאינו רשאי לברך. ובפמ״ג סרי״ח במ״ז סק״ג מפרש שר״ל שגם ללא שו״מ א״ח לברך לדעה זו. וכן מצינו בכמה פוסקים שהכריעו כדעה בתרא – ראה מור וקציעה שם. שלחן הטהור שם ד].

וכ״מ קצת ממה שהוסיף כמה דוגמאות בסדר ברה״נ, ומהן – לסטים. והרי בלוח כ׳ (כבשו״ע שם) שבבאו עליו גנבים או שודדי לילה אינו מברך לדעה קמייתא. ולכאו׳ דוחק לומר דלסטים גרע מסתם גנבים ושודדילילה, ודומה לחיות רעות (וראה מחה״ש סקי״ב בכוונת הריב״ש דגנבים ושודדי לילה היינו דוקא באופן שיוצא ממנהגו של עולם. וכ״ה בשו״ת דברי נחמי׳ שם דקאי בלסטים דוקא. וראה מעין גנים עבאדי או״ח ס״ה עד״ז) – שהעיקר חסר מן הספר, ולא בא לסתום אלא לפרש. וראה גם משנ״ב בשעה״צ סקכ״ט דנקט ל׳ לסטים אף דקאי לדעה בתרייתא. לאידך, ראה בבה״ל שם ד״ה ויש חולק שהביא מש״כ בנשמ״א לחלק בין גנב לגזלן. ובבה״ל חולק עליו. (וראה שו״ת משנ״ה ח״ז ס״ל ואילך).

ושו״ר בשו״ת בצה״ח ח״ה סס״ב סק״ב שר״ל שבכוונה נקט אדה״ז בל׳ לסטים ושינה מל׳ השו״ע, לומר שבגנבים גרידא אינו מברך. (ולהעיר משינוי הל׳ בסדר ברה״נ שם ה״ז לגבי ברכת הגומל, דנקט גנבים ושודדי לילה). ולהעיר גם מבאה״ט סרי״ט סקי״ב שבלסטים כש״כ הוא משאר נס. ובפשטות קאי בברכת הגומל. ומשמע דקאי אמש״כ בשו״ע שם שנחלקו בברכת הגומל בבאו עליו גנבים או שודדי לילה. אמנם, בגוף ד׳ המג״א שם סק״י אין הכרח לדברי באה״ט, ור״ל שבבבא בדרך במקום סכנה מברך לכל הדעות, כדמוכח ממה שמציין לס״ז. וראה גם מחה״ש שהבין בכוונת המג״א עד״ז. וראה גם פמ״ג בא״א שם. וכ״ה במשנ״ב שםסקל״א. וגם מוכח בדבריהם שפי׳ שלסטים וגנבים בנדו״ד היינו הך – ראה גם פמ״ג בא״א שם סק״ט. אבל ראה שו״ת דברי נחמי׳ שם בכוונת המג״א. ושם ר״ל שגם בברכת הגומל הוא דוקא בלסטים וכדומה.

איברא, שגם במאירי נקט תרווייהו גנבים ולסטים, וכללם בחדא, לומר שגם בנס קטן מברך – כדעה בתרייתא (או עכ״פ מעין וקרוב לשי׳ זו). וכן בס׳ הבתים ברכות שי״ג ס״א מפורש בדעה בתרייתא שהצלה מלסטים הוא בגדר נס שבמנהגו ש״ע. ומצאתי דאתא לידי משמע, שבכת״י המחבר בהערות לחיבורו של מהר״י אבוהב, שלחן הפנים, נדפס בקובץ ר׳ יוסף קארו (ירושלים תשכ״ט) ע׳ 207 מפרש שנס שהוא מדרך העולם היינו שבאו עליו לסטים וניצל.

ועוד אפ״ל באו״א קצת:

שדעת אדה״ז היא כעין הכרעה, והיא דעה ממוצעת, שכל שהסכנה ודאית, שבמנהגו של עולם אינו ניצל מזה, מברך. והכי איכא למשמע ממש״כ בהמספיק לעובדי ה׳ לר״א בן הרמב״ם ע׳ 125. ועד״ז הוא בחיי״א סא, ד, ובנשמ״א סק״א. וראה בני ציון ליכטמאן סק״י. (אלא שברכת הנס אינה מוכרחת להיות דוקא במצב של סכנה – ראה לקו״ש חל״ג ע׳ 140 ובהע׳ 18, ועיי״ש במש״כ במשנ״ב בבה״ל ר״ס ריח שהברכה לא נתקנה על פלאי הבורא, רק בהצלת האדם ממיתה. וראה לקמן כעי״ז ממהר״ל מפראג. אבל שם עיקר הכוונה לשלול ההודאה בנס שנעשה שיוכל לקיים מצוה ״כי אין המצוה הנאה אל האדם״, כלשונו בנר מצוה). וכן נקטו כו״כ מרבני אנ״ש בקשר עם ברכת הנס למקום שנעשה בו נס דמבצע אנטבה – ראה המאור חוברת רלה. ועוד. וראה מכתב הרי״ק ע״ה מרלאו מד״א דקהלתנו שהועתק תוכנו בקובץ אור המזרח גל׳ לא. שו״ת דברי אפרים אליעזר סל״ט. וסיום התשובה נשמט שם, ונדפס בהמאור שם. וראה מענין זה בשיחת שמח״ת וש״פ בראשית ש״פ חיי״ש, יט״כ וש״פ תצוה תשל״ז. ועוד.

[ובסגנון אחר, שלדעת אדה״ז בסברה״נ גדר נס היוצא ממנהגו ש״ע הוא גם כשיש לזה מקום מצד גדרי טבע, והיינו אף כשההצלה הוא בגדר מיעוט המצוי (ולהעיר מפי׳ התפלות והברכות ר״י בן יקר ח״ב ע׳ נדד משמע קצת, שכל שרוב למיתה מברך, והובא בלקו״ש חל״ג ע׳ 139 הע׳ 10. ויש לדחות. וראה כעי״ז במשנ״ב בבה״ל ד״ה ויש חולק), או אפי׳ יותר מזה, אם הוא בדבר שבד״כ מטבע הדברים אינו ניצול, כיון שהכל עונים ואומרים אצבע אלקים היא (וע״ד ל׳ הט״ז סרי״ט סק״ו. וראה לקמן). וי״ל שאדה״ז דייק כן מד׳ המג״א סרי״ח סקי״א (וראה גם בדברי נחמי׳ שם) שהוסיף להביא ב׳ מהדוגמאות שבגמ׳ מה״ט. וממה שהוסיף המג״א וציין לסוסי׳ ריט – מ׳ דקאי גם בלסטים (שבמג״א בסוסי׳ ריט). וראה גם במשנ״ב בשעה״צ סקכ״ו שדעת החיי״א היא ע״פ משמעות המג״א.

ואולי בכוונה תחילה נקט אדה״ז כאן ג׳ דוגמאות אלו, ועל הסדר מן הכבד אל הקל – נפל עליו כותל חי׳ רעה ולסטים, לומר לך שבכל אופן, לא רק במפולת שקשה לינצל מזה, אלא גם בחי׳ רעה (ונקט חי׳ רעה, ולאארי׳ כבדוגמא שבגמ׳ והובא במג״א שם, לכלול גם ובעיקר גמלא פריצא שבגמ׳, וכבמג״א) שההצלה שכיח יותר, (וראה גם במשנ״ב בשעה״צ שם, דנפל עליו כותל הוא נס גמור, ועדיף מנפל עליו חי׳), ואפי׳ בלסטים שהוא בעל בחירה, וקל יותר להינצל הימנו, מברך ברכת הנס].

ואכן, זאת מצינו ראינו בסה״מ מלוקט ח״ה ע׳ שו שמחלק להדיא בין סוג הנס המחייב ברכת הנס לד׳ החייבים להודות שברכת הגומל (ראה לקמן). ומשמע דקאי בשיטת אדה״ז בסדר ברה״נ, וכמצויין שם בהע׳. וראה גם לקו״ש חל״ג ע׳ 139 ואילך. ועפ״ז מסתבר לחלק בין לסטים וגנבים, ע״ד הנ״ל. וראה לקמן.

ואיך שיהי׳, פשוט, שלכל הדעות אצ״ל נס היוצא חוץ לגדרי הטבע לגמרי, וכלשון השו״ע דגם לדעה קמייתא מברך כ״שהוא יוצא ממנהג העולם״, ולא כ׳ שמחוץ לגדרי הטבע. וכ״מ בדוגמאות שבגמ׳ ברכות נד, א. ואדרבה, מסתבר שבדוקא הובאו ג׳ דוגמאות מה״ט. וכנ״ל, ז״כ המג״א סקי״א שהביא גם הא דנפל עליו גמלא פריצא, להורות שגם בהצלה בדרך הטבע מברך.

וראה עוד מור וקציעה שם. (ושם שהגדר הוא היכא דשכיח היזקא. אבל ראה מש״כ בתורת חיים סופר שהפריז על המדה. וכבר הערנו מפי׳ ר״י בר יקר דתלוי ברוב ומיעוט). שו״ת דברי נחמי׳ שם. בא״ח ש״א עקבסי״ב. ערוה״ש ריח, יב. אבל ראה במשנ״ב בשעה״צ סקכ״ו שחולק על החיי״א. וראה גם משנ״ב שם לב ובבה״ל הנ״ל. משנ״ב ריט, ל.

אמנם כן, שבשעה״צ סקכ״ח ר״ל שגם בעברה עליו עגלה טעונה או נפל עליו אבן הוא בגדר נס גמור. ושם סקכ״ט שאפשר שגם בעלה לסולם גבוה ונפל. ונמצא שקרובים הדברים זל״ז. אלא שנחלקו בסכנה שאינה כמנהגו ש״ע, וההצלה היא טבעית לגמרי. ועכ״פ, לכו״ע לא מיירי בנס השולל גדרי הטבע לגמרי, שינוי סדרי בראשית. וראה גם שו״ת מהרי״ט צהלון א, פז. פלא יועץ סוסי׳ יז.

אלא, שבשו״ת רדב״ז ג, תעב העתיק תשו׳ ראב״י מנרבונא (ונדפס בשו״ת ראב״י אב״ד סע״ב – בשינויים קלים): נס חדש שהוא מעשה שמים כנס שנעשה לאבותינו. אבל שם גופא ה״ר מסלע המחלקות דדוד – ראה יל״ש שמואל רמז קלג. מדרש תהילים יח – אא״כ נאמר דמפרש שההצלה היתה ע״י מלאך ממש, כבפירש״י שמואל א כג, כז. וכ״כ במשך חכמה וישב לז, כד. וראה שו״ת להורות נתן ח, יא סק״ו. או״י שראי׳ זו היא לשיטה הראשונה שהביא שם, וכ״מ קצת בלשונו. והחולקים ס״ל שאין למדין מאגדות וכיו״ב. ובס׳ הבתים שם בדעה קמייתא שכ׳: בנס המפורסם וכו׳ אחד מן המופתים. ויל״ד. כן להעיר ממד״ת סו״פ ויחי בנוגע לבור שהשליכו יוסף לתוכו. ובמשך חכמה שם מבאר לפי שהיו שם נחשים ועקרבים.

ובכל אופן, בפוסקים לא הביאו ד״ז להלכה, גם לא כדעת יחיד. והפלוגתא שברדב״ז שם בפשטות אינו מענין המחלוקת שבשו״ע. וראה גם דברי נחמי׳ שם. וראה בארוכה בשיחת יט״כ תשל״ז בשלילת סברא זו לדינא, מכך שהפוסקים הביאו דין ברכת הנסים גם בזמנינו, בדרי בתראי דלא איתרחיש לן ניסא.

ועצ״ע קצת מל׳ הפוסקים שנקטו לישנא דחוץ לדרך הטבע. וכ״מ קצת בט״ז סרי״ט סק״ו הנ״ל (ראה דברי נחמי׳ שם). ולהעיר גם מל׳ המג״א סרי״ח סקי״ב. ובכוונתו – ראה פמ״ג בא״א שם. דברי נחמי׳ שם. משנ״ב בשעה״צ סקכ״ו. ועכצ״ל ולדחוק בכוונתם דהיינו שאינו כמנהגו ש״ע, ולא שידוד מערכות הטבע מכל וכל. ויל״פ כן גם בלקו״ש חל״ג שם, אף שנקט בל׳ עד״ז, ור״ל שהוא נס גמור, אבל גם במלובש בטבע מברך, וכדלקמן מסה״מ מלוקט.

וכן מוכח באבודרהם הל׳ ברכות ש״ח – מרא דהאי שמעתתא שצ״ל יוצא ממנהגו ש״ע – שמבאר שגם נס פורים בכלל, עיי״ש הטעם שג״ז יצא ממנהגו ש״ע. (וראה לקו״ש חי״ז ע׳ 154 הע׳ 51. חל״ו ע׳ 168 הע׳ 11. וראה גם שיחת פורים תשכ״ה – תורת מנחם ע׳ 72, שמצ״ע ל״ש לברך ברכת הנסים לולא קריאת המגילה. והבי׳ שם הוא כעין הנת׳ בלקו״ש חל״ו שם בפנים בנוגע להלל). ולהעיר מלשונו: בנס שהוא יוצא ממנהג העולם או מדרך התולדה. וראה שו״ת להורות נתן ח, י סק״ב. ומזה שבב״י וב״ח הובא מש״כ באבודרהם, מוכח שפי׳ כדבריו. וכן מסתבר במה שממשיך שם בעובדא שקרה נס לבנו של א׳ מהמון עיר, שלא הי׳ שינוי סדרי בראשית. וכבר האריכו בכ״מ לברר למי נתכוון המחבר בדעת החולקים.

[ונראה מדבריו שברכת הנסים שבחנוכה ופורים הוא ע״ד ברכת ראיית הנס, ראה גליוני הש״ס שבת כג, א ע״פ השאילתות, שאילתא כו. וכ״ה להדיא בתורת האדם לרמב״ן. ס׳ הפרדס לרבינו אשר בן חיים ש״ח בתחילתו. וראה סה״ש תשמ״ח ח״ב ע׳ 400 ובהערה 27. וע״פ חסידות – סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ ריב.

והנה, עיי״ש באבודרהם שבנס חנוכה מברכים רק על נס השמן, ולא על מעשה יהודית. (וא״ש דעת האבודרהם בשם הרר״י (הובא בב״י סתרע״ו) לברך שעשה נסים קודם שמדליק נר הנוסף לאותו יום). וכ״מ בפרדס שם. וראה גם מט״מ ח״ה סתתקע״ז (אבל שם לא מיירי מברכת הנס כ״א בנוגע ליו״ט דחנוכה בכלל. אלא שסברתו שם שיש פ״פ למינים לומר שהוא מקרה, בדומה ממש למש״כ בלבוש כאן ס״ט שאינו מברך כשאינו נס נגלה שמא מקרה הוא. אבל להעיר מס׳ המנוחה ברכות פ״י ה״ט שכל הנסים שנעשו לרבים בהשגחה הן, אבל בנס הנעשה ליחיד יש בהשגחה ויש במקרה. (ולאידך במאירי ברכות נד, ב שדוקא בנס לרבים צ״ל נס גדול שכל נס אצל יחיד גדול הוא). אבל עיי״ש דמסיים עלה, שעכ״ז התקינו לכל מקבלי הנסים ברכה שאין אנו יודעים איזה מהן בהשגחה ואיזה מהן במקרה. וצ״ל דס״ל כסברת יש מי שחולק. או״י דבסו״ד קאי בברכת הגומל. ודוחק. ומשמע, דס״ל כמ״ד דל״א סב״ל בברכת השבח).

ובפמ״ג סתר״ע במ״ז סק״ג, ע״פ הט״ז שם, הבין כוונת האבודרהם (בפמ״ג שם: וערמ״א. ובשו״ת מנח״י ח״ו סס״ד, שצ״ל וערד״א. והיינו ר״ד אבודרהם. או״י באו״א שכוונתו למהר״ם אלשיך על מגילת אסתר) בפשטות ששולל נס הנצחון. (ולהעיר, שהו״ע כותב בסתרפ״ב במ״ז סק״א שהי׳ נס מפורסם שלא ע״פ דה״ט. וראה גם בספרו תיבת גמא פ׳ מקץ. כן להעיר, שגם בט״ז ל״כ שאינו נס, כ״א שלא הי׳ מפורסם הנס. וגם בזה – ראה בכוונתו בנימוקי או״ח ממונקאטש תר״ע סק״א ד״ה ולכאורה יפלא. וראה שם סתרפ״ב סק״א ד״ה אלא בע״כ. וראה גם בלקו״ש חכ״ה ע׳ 238 הע׳ 31 במש״כ בהשלמה לשו״ע אדה״ז להרר״נ מדובראוונא סעת״ר ס״ג שההצלה לא הי׳ נס גלוי – שכוונתו רק בערך לנס דפך השמן). וראה גם מהר״ץ חיות שבת כא, ב – הובא בלקו״ש ח״ל ע׳ 207 הע׳ 26. וראה שו״ת יבי״א ח״ו או״ח סמ״א.

אמנם, יתכן לפרש בדברי האבודרהם – אם כי בדוחק – שאינו שולל הנס דנצחון המלחמה שהי׳ רבים ביד מעטים וכו׳, שהרי הזכיר רק נס דיהודית. ואדרבה, בכ״מ מצינו להיפך, שנס נצחון מלחמת החשמונאים הוא נס גלוי מטעם הנ״ל, משא״כ נס דפורים.

ואכן בכ״מ מוכח שמברך ברכת הנסים על הנצחון – ראה שו״ת שאילת יעקב ח״א סי׳ קכא. וכ״כ בערוה״ש סתרע״ו ס״ג. ובצפע״נ הלכות חנוכה פ”ג ה”ג שעיקר ברכת שעשה נסים הוא על נס נצחון המלחמה. וראה גם קדושת לוי דרושים לחנוכה ד״ה הטעם, דאדרבה מברכים כשהוא מלובש בטבע. וכן מוכח ממה שנשים חייבות בנ״ח, כולל ברכת שעשה נסים, שהיו בנס הנצחון. וראה שו״ת מנח״י ומנח״ש דלקמן.

וגם מש״א (שבת כג, א) נס כל יומא איתא (ראה פמ״ג סתר״ע שם בדעת המקשן) – אינו שולל נס הנצחון. וראה מרכה״מ אלפאנדרי (חנוכה ג, ג) שגם שמברך ברכת הנסים כולהו יומא, עיקר הקביעות מחמת הנצחון. וראה דברי ירמיהו שם. והיינו שמחמת נס השמן המשיכו במשך שמונה ימים, אף שעיקר הענין נס הנצחון – ראה שאילת יעקב שם. מנחת שלמה מהד״ת סנ״ח סק״ה. וראה העמק שאלה שאילתא כו סק״י וסקכ׳ו.

וראה גם לקו״ש חט״ו ע׳ 366 בהחילוק בין נס חנוכה לפורים. ושם, שגם גוף ההדלקה הוא מחמת הנצחון. ובהמשך הענין, של׳ ״על הנסים״ שבהנרות הללו וכן בהמשכו – ״על נסיך״ קאי על נס הנצחון, אלא שכולל גם נס השמן, עיי״ש בהע׳ 27. ושם בארוכה, שגם גוף הדלקת נ״ח הוא מחמת נס הנצחון. ויתירה מזו, שבלילה הראשונה ההדלקה שייכת רק לנס הנצחון, עיי״ש בהע׳ הנ״ל. וראה העמק שאלה שם. [ואכן בשו״ת משנה שכיר ח״ב סוסי׳ רפו במהדו״ח שלדעת המאירי שהנס ביום הראשון הוא על נצחון המלחמה, עכצ״ל דס״ל כיש מי שחולק. וראה שו״ת מנח״י ח״ו סס״ד]. (ובלקו״ש חכ״ה ע׳ 241 – בנוגע לעל הנסים שבברכת הודאה, דקאי רק אנצחון המלחמה). ומזה מובן גם בנוגע לברכת הנסים. (אבל ראה שערי תפלה ומנהג אשכנזי ח״א ע׳ שלב – לפי דרכו. ואין דבריו מוכרחים). וכ״ה בסה״מ מלוקט שם, שברכת הנס מברך גם בנס המלובש בטבע (ולא רק בנסים שלמעלה מהטבע כנסים שהיו ביצי״מ וקרי״ס) כשניכר שהטבע הוא רק לבוש להנס, כנס דחנוכה ופורים, אבל ברכת הגומל הוא כשלבושי הטבעמעלימים אבל ניכר שהוא בלתי רגיל. ולפ״ז, היינו שגם לדעה קמייתא אצ״ל למעלה מגדרי הטבע לגמרי. וכן מוכח בכ״מ בלקו״ש שברכת שעשה נסים קאי על נס הנצחון – ראה לקו״ש ח״כ ס״ע 497. חי״ז ע׳ 154. חל״א ע׳ 174. סה״ש תשנ״ב ס״ע 188. וראה סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ ריב, עי״ש ס״ג וס״ד.

אמנם בסה״מ מלוקט ח״ב ע׳ ריא, בפשטות שברכת שעשה נסים קאי על נס השמן ולא על הנצחון. וראה בלקו״ש ח״ל הנ״ל. ומ״מ אינו סותר להנ״ל, שאכן אפשר לברך ע״ז, וכנ״ל שבנס שניכר שהטבע לבוש מברך ברכת הנסים. אלא שבפועל הכוונה כאן לנס השמן. וה״ט כיון שסמכוה להדלקה, וגם כיון שמברך כל יום, וגם בזה – היינו רק שזהו עיקר ענינו, ובגלוי.

ולדעת המשנ״ב בבה״ל הנ״ל שברכת הנס שייכת רק בנס של הצלה ולא בשאר נסים, את״ל שברכת שעשה נסים הוא בגדר ברכת הנס, ודאי אאפ״ל דקאי על נס השמן. ובאמת במהר״ל בס׳ נר מצוה (ובחי׳ עמ״ס שבת כא, ב) כבר כתב שאין לומר שההודאה היא על נס השמן, שלא חייבו להודות בשביל נס שנעשה שיוכלו לעשות מצוה. אבל התם קאי בגוף התקנה בהודאה ולא על ברכת הנס. וראה שפ״א (חנוכה תרמ״ה ד״ה בברכת) עד״ז, לגבי הברכה.

(ולהעיר מהשקו״ט בכ״מ אם היו״ט דחנוכה הוקבע על נס הנרות או גם על נס הנצחון. ואכ״מ בזה. אבל לכו״ע ההודאה היא (גם או בעיקר) על נס נצחון המלחמה. וכש״כ לדעת המאירי שבת כג, א שמברך גם כשאין לו נרות ואינו רואה. וראה העמק שאלה שם סק״י. וראה שו״ת מנחת שלמה שם שעפ״ז א״ש מנהג מהר״ם (בהגמ״יי חנוכה פ״ג סק״ב) לברך אחר ההדלקה).

וכשלעצמי, הייתי אומר, שמש״כ האבודרהם בסו״ד, שברכת הנס דחנוכה קאי על נס השמן, מילתא באנפי נפשה היא, ולא בא לומר שנצחון המלחמה, או גם מעשה דיהודית, הי׳ ע״פ מנהגו ש״ע. וקושטא קאמר, שברכת הנס כאן לא קאי רק על השמן, וכדעות הראשונים בעיקר קביעת היו״ט. ואכ״מ. אבל לא בא לומר של״ש ברכת הנס בנס כגון דא. ומנא אמינא לה, דנוסף על כל הנ״ל, מסברא קשה מאד לחלק בין נס דפורים לנס ההצלה דחנוכה. וכן גם במעשה דיהודית, דמאי שנא מנס פורים, שלדעתו ג״ז בגדר יוצא ממנהגו של עולם.

ואולי י״ל, דס״ל שאינו מברך אלא על נס מפלאי הבריאה מצ״ע, גם כשאי״ב ענין של הצלה, או גם בענין שבטבע, כל שבמנהגו ש״ע לא היו נצולים. ור״ל, דבנס דחנוכה, לא היתה הצלה בגשמיות, אף שלחצום לחץ גדול, כל׳ הרמב״ם. ועצ״ע. ובפרט, שלאחרי שנכנסו למערכות המלחמה, בודאי היתה הצלה ורווחה גם בגשמיות. ובלא״ה, כ״ז דחוק מאד בכוונת האבודרהם, ובגמר דבריו נתפס, שהוסיף שנס השמן הוא כמעשה דאליהו ואלישע, ובעל כרחך כוונתו לומר שיוצא ממנהגו ש״ע.

וילה״ר מאבן שישב עליו משה בשעת מלחמת עמלק, שמברך עליו ברכת הנס (ברכות נד, א). אמנם, בהעמק שאלה פ׳ וישב שאילתא כו סק״ו כתב שאין לפרש שהכוונה למלחמת עמלק, שהרי רבו מלחמות ישראל שניצחו, ור״ל שהנס הוא שהיו ידיו אמונה עד בא השמש, שלא הי׳ בדרך הטבע שיוכל להגבי׳ ידיו כל היום גם כשאהרן וחור תמכו. אלא, שבגמ׳ שם לא נרמז ד״ז כלל. ופשטות דברי הגמ׳, דקאי על גוף הנצחון במלחמת עמלק. וכ״ה ברשב״ץ שם. (ובכת״י מינכן משמע כפירושו). ועד״ז במהרש״א שם. וראה גם מגיד תעלומה שם. וכן מפורש בבית אברהם לרבינו אברהם בן חנני׳ שם (תל׳ מהרי״ט). ואדרבה, לא הועתק בגמ׳ (שם בע״ב) סיומא דקרא, וגם לא נרמז בוגו׳ (ואולי מרומז בפירש״י בגמ׳ שם). ועוד, שבאמת אפ״ל שזה שהיו ידיו אמונה ה״ז בדרך הטבע ע״י תמיכת אהרן וחור (אף שהי׳ בצום וידיו כבדים). ואכן לפני שלקחו האבן ותמכו בידיו, הי׳ מצב ד״כאשר יניח ידו״. וגם לא נתפרש בשום מקום שהי׳ בזה נס. ועוד, שלפירושו אי״ז ניסא דרבים (וכמ״ש שם עפ״ז בפי׳ ל׳ הכתוב השם נסי ל׳ יחיד. ולהעיר שבפירש״י שם בל׳ רבים: עשה לנו נס. וי״ג: נס גדול. וראה כת״ס עה״ת שם, דבא לאפוקי שלא הי׳ בטבע. ואכ״מ). ואף שמחמת זה ניצלו ממלחמת עמלק, הרי לדבריו אינו מברך על ההצלה עצמה. ועוד, שבאמת ההצלה היתה לא עי״ז כ״א ע״י ששיעבדו לבם לאביהם שבשמים בשעה שמסתכלים כלפי מעלה, משא״כ אם נאמר שמברך על הנס בגוף ההצלה ממלחמת עמלק. (וכבר העירו שבברכת הנס דיתרו לא נז׳ מלחמת עמלק. וראה דברי דוד גרינגלאס יתרו יח, יו״ד. וראה אזנים לתורה שם בשם המלבי״ם. ול״מ מקומו).

ומה שלא נז׳ שאר המלחמות בברייתא שם – תנא ושייר. ועוד שלא נחית לפרט כל המלחמות, ואטו כי רוכלא לידול וליחשוב, וי״ל דמלחמת עמלק לא ללמד ע״ע יצא. ועוד, שבתוד״ה אבני אלגשיב שם לחד תירוצא מברך גם על מלחמת סנחריב, אף שלא נז׳ להדיא. ועוי״ל שבשאר המלחמות אין הנס ניכר ע״פ המקום, וכתי׳ בתרא בתוס׳ שם לגבי מלחמת סנחריב. וראה תוס׳ הרא״ש. וידוע מה שאמרו בעלי המוסר שנצחון מלחמת עמלק לא הי׳ במערכות המלחמה כ״א על האבן בתפילת משה. ונרמז לחכימין בדברי מהרש״א שם.

ויל שכמו שבמלחמת עמלק ע״י האבן ניכר שהנצחון הוא למעלה מדרך הטבע, כ״ה בנס דחנוכה, שע״י נס השמן ניכר שנס הנצחון הוא גם שלא מחמת גדרי הטבע, וכמ״ש עד״ז בנר מצוה למהר״ל, ובחי׳ עמ״ס שבת כא, ב. וראה כעי״ז בשו״ת בית אפרים או״ח סס״ו. וראה בשו״ת מנח״י שם ד״ה אבל שפיר.

וראיתי מי שכתב להוכיח כן מירושלמי ברכות ט, א, ממה שנסתפקו אם מברך על נס שנעשה ליואב וחבריו, ושבפשטות מיירי בנסים שע״י מלחמותיו. אמנם, אאפ״ל כן, שהרי כל עיקר החידוש בנס שנעשה ליואב וחבריו, שאינו נס דרבים, אלא נעשה לאדם מסויים. ומש״כ שנתקדש ש״ש על ידו – לא קאי ביואב בן צרוי׳. אלא שלדעת העו״ת כאן ודעמי׳ הוא רק באופן שהלך בשליחות כלל ישראל. וראה תו״ח סופר כאן. וראה משנ״ב בבה״ל ד״ה על נס, דהיינו גם על נס שנעשה בצרכי גופו ואינו נוגע לכלל ישראל. וראה בכת״י הרמ״ש גירונדי, הנדפס בקובץ העו״ב בשלח תשע״ד, בשם מהר״א ריגייו מגוריציאה, מגדולי חכמי איטליא (נפטר בשנת תר״ב), שהכוונה כאן – נס שקפץ יואב על החומה ע״י כפיפת הברוש (ראה פירש״י תהלים יח, ל. וראה לקו״ת אחרי כו, ב ובהערות וציונים לשם). אמנם זהו נס לכל ישראל, ועי״ז נכבשה עיר היבוסי. ולא מסתבר לומר שכיונו לכגון דא. ועוד כו״כ נסים מצינו במלחמות יואב. ואעיקרא דמילתא תמוה בעיני, דמהיכא תיתי לפרש דקאי בנס מסויים, וכוונתם רק בכללות הענין, בנוגע לנס שנעשה למי שרבים צריכים לו (ובל׳ הרמב״ם רוצח פ״ו ה״ח: כל ישראל צריכים לתשועתו). וכמו שנסתפקו בירושלמי בנס שנעשה לשבט. ולא מצינו בראשונים ובאחרונים שיבארו באיזה נס קאי הכא, שפשוט בעיניהם שלא נתכוונו לס פרטי. והרי נתפרש יואב וחבריו, ולא מצינו נס מסויים אצל חבריו.

ובתאונת דרכים – תלוי במציאות אם הי׳ קרוב למיתה או לא. והרי גם לדעת המשנ״ב שצ״ל נס גמור בנפל עליו עגלה טעונה מברך.

וראה עוד שו״ת שבה״ל ז, כח. אבני ישפה א, מו. קנין תורה בהלכה ז, יט. איש מצליח ב או״ח יא, ג. מאזני צדק ג, יא.

וראיתי בכ״מ שלא שתו לב לד״ז, שיש כמה חילוקי אופנים בדבר, וכיילו כולהו בחדא מחתא. ולהנת׳ מובן שכל דבר לפי אופנו. וראה בפסקי תשובות כאן שהאריך בד״ז. ולפי דרכו העלה שיש בזה ז׳ אופנים שונים.ואף שיש להנדז בחלק מהדברים, עכ״פ מובן היטב כנ״ל.

פרשת תודה – שו״ע אדה״ז מהדו״ב א, ט. מהדו״ק שם יא. קצוה״ש סה, ה. רשימות קנו. אג״ק כד ט׳רנז.

צדקה – מג״א ריח, ב – הובא באג״ק שם.

סעודת הודאה – ברכות מו, א. יש״ש ב״ק ז, לז: סעודה לפרסם הנס. ובמשנ״ב ריח, לב בסופו: כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה’ יתברך ולשמוח ולספר חסדו. וראה כה״ח שם ט. וראה שו״ת משנ״ה יא, קעה. וראה גם סה”ש קיץ ת”ש ע’ 49 שע”פ דיני התורה צריכים לעשות סעודת הודאה והיא מסעודת מצוה.

בשבת – עפ”י סברא, ועפ”י הפסוק “ובתוך רבים אהללנו” וכן מנהג עמא דבר. ומה״ט השלום זכר וכן הקידוש ללידת בת הוא בשבת. וראה שם בסה״ש קיץ ת״ש ע׳ 50 באופן שלא נעשה בזמנו.

הוספה לאחר זמן: ולהעיר משו״ת אדה״ז כח בסופו דקאי בנס בלשון העולם. ומביא דוגמא מברכת הנסים דפורים. ומציין לדיני ברכת הגומל. ואולי טעמו שלא ציין לדיני ברכת הנס, דלגבי נדו״ד בפלוגתא קאי.

 

 

#1487