מה קודם למה, מצוות עונה ״כשחוזר לביתו״ או הענין שלא לשמש בליל ר״ה?
חייב לפקוד אשתו כשבא מן הדרך. וי״א אפילו בזמן וסתה. ואף שלהלכה אסור בשעת וסתה, מ״מ חובה זו – ובפרט כשיש ביטול מצות עונה – דוחה משנת חסידים שלא לשמש מטתו בליל ר״ה, וכמו בליל טבילה. וכל שכן כשיש מקום לחשש מכשול.
מקורות:
בכללות הענין דליל ר״ה – של״ה מס׳ ר״ה נר מצוה. מג״א תקפא, טז. מט״א תקפג, ה. שו״ת תורה לשמה קמב.
חשש מכשול – מח״ב תקפא, ד. אלף המגן למט״א שם. משנ״ב שם כו.
חיוב פקידה בבא מהדרך – ע״פ ב״מ קז, א (ברוך אתה בבואך – שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך). מנורת המאור נר ג, ו, קעז. שאילת יעב”ץ ב, י. כה״ח או״ח רמ, יח. וראה א”ר תקנח, ד. משנ״ב שם ב. וראה נשמ״א קלו, א. משנ״ב תקנד בשעה״צ מו.
דעת הרשב״א נדה טו, ב: “ושמא אף בזו הקלו בבא מן הדרך, כדרך שהתירו לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, ואפילו בעונה הסמוכה לוסת”. וברא״ה בדק הבית ז, ב (ד, ב) שלא התירו. וכן נקטו הפוסקים להלכה שאין לשמש בשעת וסתה – ראה בינת אדם קח, ב. סד״ט בחידוד הלכות טז, ב. שו״ת האלף לך שלמה רכ. דעת תורה קפד, י. דרכ”ת שם מו. טהרת ישראל קפד, י-פה. יד אליהו שם קצא. שיעורי שבה״ל קפד, י-ב. ושם שאינו חיוב כ״א מצוה.
#1160
