May I use Maaser to buy Mishloach Manos to give my students?

 

• One is obligated to send two Manos to at least one person. This obligation cannot be fulfilled with money from maiser.
• The same applies if there is a cultural, communal or institutional expectation that you give your students – it may not be given from maiser.
• Also, if one already committed mentally to give these extra Mishloach Manos from their money, they may not later decide to use maaser money.
• If one is accustomed (for three years) to be particular in being mehader to give extra Mishloach Manos (to a certain amount of people) it becomes a binding vow and maaser money may not be used.
• In all other cases, if one wants to add onto the basic obligation, and send to another two more people (but not more), it is considered a voluntary mitzvah and maiser money may be used, provided that one cannot afford otherwise to pay for it and that the mishloach manos is reasonable and not extravagant.
• It should be noted that this addition is considered a hiddur mitzvah. If one is choosing a hiddur, It would appear that it’s much more mehudar to give this money for poor people instead.

 

Sources:

ראה שו״ת מהרי״ל נו. של״ה מס׳ מגילה נר מצוה. מג״א תרצד, א. שלחן שלמה א. משנ״ב שם ג. אלא שבכהנ״ל נז׳ רק שאפשר לוסיף על שיעור המוכרח ממעות מעשר בנוגע למתל״א. ואין מכאן ראי׳ בנוגע למשלו״מ. אולם כמה בעלי אסופות דדרא בתראה נקטו בפשטות שה״ה בנוגע למשלו״מ. ואם לדין יש תשובה. איברא, שאין לה״ר לחלק בין מתל״א למשלו״מ, מזה שלא הזכירו להתיר במשלו״מ שהרי דעת מהרי״ל שמעות מעשר צ״ל רק לעניים. (ובשל״ה הדברים סתומים, ויש מקום בראש לכלכל לכאן ולכאן). וא״כ לדידן שאפשר להשתמש לשאר מצוות מאיזה טעם לא נאמר כן בנוגע למשלו״מ. וכ״מ קצת בל׳ באה״ט שם ב. (אבל ידוע שאא״פ לדייק בלשונו שבאו בקיצור, וכמ״פ נותן מקום לטעות. וכבר הזהירו חכמי הדורות על המורים מתוך ס׳ קיצורים ובאה״ט בכללם. ואכ״מ).

ועדיין אין דעתנו נוחה מזה מכמה טעמים – חדא שלא הותר רק כשאין ידו משגת ולא הי׳ עושה המצוה בל״ז, ראה ש״ך רמט, ג. אדה״ז ת״ת א, ז.

ועוד, שאף שיש בזה הידור מצוה, ובאופן שהחפץ יוצא מרשותו לכו״ע מותר לשלם מכספי מעשר להידור מצוה, ראה שאלה #1590. אבל בנדו״ד שמוטב להרבות במתל״א ממשלו״מ לא מסתבר שבכלל הידור ייחשב. והכי נימא שכל שעושה גמ״ח לעשירים וקונה מתנה עבורו שמותר להוציא ממעות מעשר ע״ז, אף שפשוט, שגם עניני גמ״ח בכלל מעשר, ראה אהבת חסד ב, ב, יח. (אבל משמע בהגה שם ד״ה דעקר, שכוונתו להלואת גמ״ח. וראה אמת ליעקב רמט הערה 136).

וגם מופרך מסברא להתיר לשלם מכספי מעשר כל שרוצה להרבות רעות בצורה מופרזת.

ומה גם שבכ״מ תיקנו שלא ליתן יותר מג׳ מינים וכדו׳ עוד תקנות עד״ז, ונז׳ אצלנו בגל׳ לוח יומי לפורים, ונמצא שלדעתם מש״כ הפוסקים להרבות הוא בשיעור מדה וגבול. ולא מסתבר להתיר להוציא ממעשר בדבר שאין דעת חכמים נוחה הימנו.

וכבר האריכו בכ״מ שעיקר הענין להרבות ריעות אצל האומללים ולא לידידיו ורעיו. וראה אצלנו בלוח יומי לפורים.

ועוד איכא בגווה, שבכ״מ נותנים בבחינת שושבינות, שמוכרח מחמת דרכי הנימוס. ונוסף על הנז׳ בפנים שבכגון דא מקום לספק אם מותר להוציא ממעשר כיון שהוא בבחי׳ דבר שבחובה – ראה ברכ״י רמט בדבר שנעשה להוציא מלעז הבריות – עוד זאת שעפ״ז חסר כאן העיקר להרבות רעות ואי״ז בגדר מצוה. (אבל להטעם להספיק להם מסעודת פורים, אף שיש להם כבר די והותר, הרי תיקנו משום לא פלוג ושלא לבייש מי שאין לו – ראה שו״ת חת״ס או״ח קצו).

ודומה לדומה, בהכנסת אורחים כשלא נתארחו מעיר אחרת שאף שג״ז בכלל גמ״ח אינו בגדר מצות הכנסת אורחים. ולא מסתבר להתיר להוציא ממעשר כשמזמין רעים וידידים.

וגם בנותן לעניים – מצינו ששקו״ט בזה בכ״מ מדין עשיית מצוות חבילות חבילות. אבל מוכח מהנ״ל שהפוסקים ל״ח לזה. ואכתי יש לחלק שבמתל״א שני המצוות באותו סוג, שהם בגדר צדקה (אף את״ל שעיקר דין מתל״א משום שמחה ולא צדקה, ואכ״מ, שמ״מ ה״ז בגדר צדקה), משא״כ במשלו״מ שהוא מצוה בפ״ע. אבל מוכרח שבנותן לעשירים לית לן בה, דאלת״ה נפל בבירא כל ההיתר להוציא ממעשר לשאר מצוות.

וגם להעיר, שבשל״ה מוכח דקאתי עלה מטעם אחר, שאי״ז מטעם שדבר שבחובה בא מהחולין ושאין לפרוע חובו ממעשר, אלא שמשלו״מ צ״ל משלו דוקא ולא משל מעשר. וי״ל בטעמא דמילתא שרק כאופן כזה ה״ז בבחי׳ מרבה רעות. ובשלמא במתל״א כשמוסיף על השיעור הרי לוקח כספי מעשר ונותנם לעניים. אבל במשלו״מ, הרי לא יצא בזה גדר משלו״מ לפי שאינו נותן משלו. וא״כ יוצא שלא נתן המעשר לצרכי מצוה. ודוק. ועוד להעיר, שבאמת יל״ע בכוונת הדברים גם במתל״א להתיר ההוספה ממעשר, אם הכוונה כל שמוסיף גם לאותו עני, או במוסיף לעני אחר. ובאמת ליעקב על אתר ע׳ רס בהערה – כתב לחלק ולהתיר רק במוסיף לעני אחר. וצ״ע הסברא לחלק. ומכאן יש לדון את״ל להתיר במשלו״מ, באיזה אופן הוא. ויש מקום בראש לכלכל לכאן ולכאן. (ולהעיר מתורת אביגדור תרצה, שכל שמרבה לשלוח לרעים חייב בכל פעם שיהא ב׳ מנות. אבל ראה יוסף אומץ האן תתרצט. ויל״ד. וראה חזו״ע פורים ע׳ רלג).

ועוד יל״ע, דנחתינן לשקו״ט אם צריך להודיעו שהוא מדמי מעשר משום גניבת דעת – ראה מפרשי המשנה דמאי ד, ד – גר״א, מש״ר, רש״ש, תפא״י ועוד. רידב״ז לירושלמי שם (בדעת הירו׳). חסד״ד תוספתא פאה ד, טז. ובשלמא בדבר השכיח שהוא ממעשר, או בעני שיסרב לקבל אם יודיעו, שפיר מובן  מה שנהגו להקל בזה בכמה גווני, משא״כ בנדו״ד. וראה אצלנו בהלכה יומית אות תתלב. ורשום אצלנו לעיין גם בשדה יחזקאל מוצפי ב, י.

וי״ל שבאין ידו משגת ורוצה להדר להרבות לב׳ וג׳ אנשים, אין לחוש לגניבת דעת כיון שיש לחוש שיסרב המקבל מלקבל, ולא יוכל להדר. ובלא״ה כל הראשונים לא פירשו כן במשנה דמאי הנ״ל. וגם להלכה בש״ך סוסי׳ שלא ס״ק קסו נ׳ שלא פי׳ כן. אלא שלגופו של ענין צ״ע והסברה בטעמם מדוע לא נאמר שיש בזה גניבת דעת. ואולי דמיירי באופן ששכיח ורגיל הוא, ואיהו דקא אטעי אנפשי׳. ואכן, בשו״ת ר׳ ידידי׳ טיאה וייל יו״ד ס, נראה שכל שמוסיף לפועלים על המחיר הראוי מכספי מעשר חייב להודיע. ונראה בדעתו שהוא מחמת גניבת דעת. ובשו״ת מהר״ם שיק יו״ד רל כתב להקל מטעם אחר, באופנים מסויימים, שגם כשנותן ממעשר צריך שיחזיק לו טובה על שנתן לו ולא לאחר, וכיון שכן לית לן בה בכה״ג. ובעלון המשפט גל׳ 45 סיון תשע״ב האריך בדבר. ועיי״ש שהקשה עליו איבע״א קרא בכמה ראיות מוכיחות, איבע״א סברא שגם כשמחזיק לו טובה יותר כשחושב שהוא מממונו י״ב משום גניבת דעת. ובשו״ת אמר שמואל יו״ד ד שרק באופן שיש חיוב מסויים על המקבל להחזיר לו כמו ששלח גם אם אינה נגבית בדיינים יש מקום להחמיר. ולדבריו, הרי במשלו״מ נהגו להחזיר, ויש שדנו גם משום שובינות, ראה אצלנו בלוח יומי לפורים. ובלא״ה צ״ע בעיקר סברתו שמאיזה טעם נחלק שרק באופן כזה יש גדר גניבת דעת, ומסברא כל שמחזיק לו טובה בחנם ליתסר. וראה גם משה״ק בדעת מהרם שיק במעשר כספים אלברט ח״ב ס״ז. ועכ״ז נראה להקל באופן הנז׳.

ומכל הלין טעמי, כתבנו להתיר רק כבפנים. ותמכתי יתידותי גם מה שמצינו להתיר לאבל לשלוח לב׳ וג׳ אנשים – ראה תשובות מיימוניות שופטים טז. מהרי״ל פורים. הפרנס רסט. לקט יושר פורים. ועוד. (ולהעיר ממהנגי האדמו״ר בס׳ המנהגים – לשלשה אנשים). ונת׳ במק״א שאינו סותר מש״כ באחרונים להתיר לאבל לשלוח רק לאדם אחד, שכיון שמצוה להרבות, כל שרגיל בכך להרבות ג״ז בכלל חיובו. וא״ש מש״כ רק לב׳ וג׳ מרעיו ותו לא.

ויל״ע בנדו״ד שהמדובר לשלוח לתלמידים אם יש יותר מקום להקל שה״ז כתמריץ ללימודים וכו׳. אלא שהדברים תלויים בכמה פרטים המשתנים, בתנאי המקום וזמן, אישים וכו׳. וקשה לקבוע בזה מסמרות.

 

 

#7092