האם אפשר לטעום אחרי שקיבלתי על עצמי תוספת שבת או שאני מתחייב בקידוש?

 

כשענה ברכו – אסור לטעום.

כשקיבל שבת בדיבור – נחלקו. והעיקר שמותר.

 

מקורות:

במג״א רעא, ד בשם הב״ח שם, שאם קיבל שבת מבעו״י אסור לטעום. אבל בב״ח גופא כתב כשהתפלל ערבית. ובשו״ע אדה״ז ט, שינה מלשון המג״א וכתב אם התפלל ערבית. ומוכח להדיא דקאי רק בכה״ג, דהו״ל קבלת עיצומו של יום כמ״ש בקו״א רסא, ג. וכ״כ בשו״ת בנין עולם ז, הובא במשנ״ב רצט בשעה״צ ה. . וכ״כ לדייק במנחת שבת עז, ב, מדברי אדה״ז. וראה גם בשו״ת מנח״י ח, יח שדברי הב״ח בדוקא הם ושכן נראה מלשון אדה״ז. (והרי בב״ח כתב כך בכדי ליישב דברי הטור, דס״ל שחל איסור טעימה רק משחשיכה, דמיירי רק כשלא קיבל שבת. ופשטא דמילתא שבכל אופן מיירי במי שקיים מצות תוס״ש, אא״כ להדעות דסגי לקיום המצוה בפרישה ממלאכה לחוד). וכ״כ לפרש בדעת אדה״ז בשו״ת משנ״ה ז, לז. וראה גם במ״מ וציונים אשכנזי לשו״ע אדה״ז כאן.

ויתר על כן, ראה בתורת שבת רעא, ו שבודאי במג״א נמי כך כוונתו. גם בבנין עולם שם השיא דברי המג״א לכך, עיי״ש מה שפי׳. וא״ש שעה״ג בשו״ע אדה״ז מציין לב״ח ומג״א. וראה בשו״ת אז״נ יב, ה, שפי׳ בכוונת המג״א באו״א. ודבריו צ״ע. וא״ש נמי עפ״ז שמה שצריך למהר לקדש מיד שקיבל שבת, כנזכר שם א, הוא רק כשהתפלל ערבית. וכן המנהג שאין ממהרים לקדש בשאר סוגי קבלות שבת, ויל״פ, ובסגנון אדה״ז שם, שהחיוב למהר לקדש הוא בכניסתו, וכל שלא התפלל ערבית אי״ז בגדר כניסתו.

ובשו״ע אדה״ז רמט, י שלא פירט, וכתב בסתמא שכל שקיבל שבת נאסר, דקאי כשכבר קידש. וק״ל.

ושקו״ט בכ״מ לענין הדלקת נרות. וראה אצלנו 2015. ואינו מעניננו כאן.

ובקובץ תורת נחלת הר חבד קלה, ר״ל שרק בערבית אסור, ולא בשאר קבלת עיצומו ש״י. ולא ה״ר לדבריו.

ובהכרח לפרש, באומר בואו ונקדש דינו כקבלת עיצומו ש״י, כבקידוש גופא. ומוכרח הוא מצ״ע שהרי בנוגע טעימה בביה״ש כתב אדה״ז שם, בטעם האיסור לפי שנתקדש מספק, ותיפוק לי׳ שביה״ש מאליו בכלל התוספת כבקו״א שם. וכן מוכח מט״ז שם ה, דס״ל שהדין דבואו ונקדש הוא רק בביה״ש, ולולא זאת בביה״ש מותר בטעימה אף שאסור במלאכה. ולא מסתבר שבקיבל שבת מבעו״י חמור מביה״ש גופא. ומכאן, שאמירת בואו ונקדש חמור טפי משאר קבלת תוס״ש. ואכתי מקום לחלק בין תוס״ש בדיבור לתוס״ש בפרישה ממלאכה.

וכן הוכיחו בהעו״ב כולל צ״צ הל׳ קידוש על אתר ע׳ צא, שהררי הרמב״ם לא ס״ל מדין תוס״ש (שמזה ראי׳ לחלק בין תוס״ש לעיצומו ש״י כבקו״א שם), ועכ״ז ס״ל שאסור בכה״ג לטעום, כבקו״א רעא, ה.

ברכו – דינו כקבלת עיצומו ש״י. כמפורש בקו״א רסא, ג.

אבל קיבל שבת בדברים ללא דברים של קדושת היום, כקידוש ברכו וערבית, אינו בגדר קבלת עיצומו ש״י. וראה ריטב״א שבת לה, ב.

אמנם, נחלקו במקבל שבת באמירת מזמור שיר ליום השבת או בואי כלה (למ״ד הכי) אם הוא כקבלת עיצומו ש״י ולא מהני תנאי. ובקצוה״ש עו בבדה״ש יא נקט שג״ז בכלל. (וכ״ה במקו״ח בקיצור הלכות רסג, י. שו״ת זרע אמת לג. חיי״א ה, ד. אבל ראה שלחן הטהור סג, יא. ערוה״ש שם יט). אלא שאינו מוכרח כן בדעת אדה״ז, דשאני ערבית שהתפלל תפלה השייכת לעיצומו ש״י כבקו״א שם. וכן ברכו שדינו כהתחלת ערבית אף כשהוא באופן שענה עם הקהל ואינו רוצה לקבל שבת (וראה אצלנו בין השיטין 15070. 24788). ואדרבה, משמע שלכל הדעות אמירת מזמר שיר אינו כעיצומו ש״י, רק שי״א שמ״מ הוא בגדר תוס״ש – ראה היטב אדה״ז רסא, ג. שם ה. ושם ה שינה מלשון השו״ע שם ד דלדידן הוי אמירת מזמור שיר כעניית ברכו. וכתב שם שבאמירת מזמור זה הם מקבלים תוס״ש. ובשאר המקומות לפנ״ז דייק לכתוב שקיבל עליו שבת, והרי הוא בעצמו כתב בקו״א לדייק בלשון המחבר שצג, שדקדק לכתוב שקיבל עליו תוס״ש, ולא כתב כלל לאסור בשבותים. וכתב שנאסרים במלאכה, ומדמע שאינו כולל שבותים. וגם מסברא אין שייכות בעצם בין אמירת מזמור בעלמא לגוף קדושת היום. וראה שערי הלכה ומנהג אשכנזי ב , ג בסופו. ואכתי יוקשה שבקו״א כתב לפרש בדעת המחבר שאיסור שבותים הוא רק כשענה ברכו, והרי עז״כ המחבר שאמירת מזמור שיר הוי כעניית ברכו. וראה אבני שי ג, ו. גביע הכסף רסא, ו, ב – ע׳ קל. ואולי אכן מזמור שיר עדיף משאר קבלה בדבור (ולא רק מחמת שמזכיר שבת כבמשנ״ב לא), אלא לפי שמפרש כוונתו שכעת יום השבת ממש. וכ״כ לפרש בנזר ים רושצקי פסח שי ע׳ תרצט. ועיי״ש שנדחק לחלק בין זה לאמירת שבתא טבא. ועוד, שכיון שהוא מסדר התפלה ה״ז כאילו כבר התחיל תפלה השייכת לעיצומו ש״י, ראה גם תורת חיים סופר סוסי׳ רסא. חבל ארגב שבת א – ע׳ לט. וראה גן ראם הלטוסקי יב, ז, מה שר״ל לפרש בלשון אדה״ז שהכוונה שמקבל שבת עצמו באמירת המזמור, עיי״ש. וצ״ע.

 

 

#48278