בנוגע כתיבת תיבת ׳ושמונים׳ בכתובה חסר או מלא

 

הנה מפי השמועה, שכ״ה ב״פ (מפני שזו כתובה דאירכסא) בהעתקה מהנוסח שבגוף כתי”ק כ״ק אדמו״ר מוהרי״צ נ״ע:

מה דהות קדמנא בששי בשבת באחד לחדש טבת שנת חמשת אלפים שש מאות ושמונים ותשע לבריאת עולם. ושוב: שהי’ ברביעי בשבת חמשה עשר יום לחדש כסלו שנת חמשת אלפים שש מאות ושמונים ותשע לבריאת עולם.

גם בתנאים של רבינו נכתב ג״כ מלא.

ומריש אמינא, שלמעשה, דידן אין מקום לכתוב לכתחילה שלא כדעת כל הנהו רבוותא – מהרי״ל (בשו״ת החדשות רג), פנים מאירות (בשו״ת ב, פח), והנו״כ בסי׳ קכו – יד אהרן, ישועו״י, פת״ש (שם ט), וכו׳.

ונימוק אדנ״ע נבצר ממני.

אמנם, התם קאי לענין גט. ואפשר שבכתובה שאני. ואין הכרח שגם ע״ז חל הדיוק לדקדק בכתובה כבגט.

והעיר לי ת״ח אחד שליט״א (ורוב מהבא לקמן משלו הוא), שבמפרשים שדייקו במלא וחסר, כשנכתב מלא פירשו לענין שלמות, ולהיפך כשנכתב חסר. ולכן, בגט מתאים לכתוב חסר, משא”כ בכתובה.

אולם, למעשה, אף שאפשר להמציא טעמים שונים לחלק, לע״ע לא מצינו למי שיכתוב לחלק כך. ואף שהאחרונים לא כתבו דבריהם על כל שטר, אלא על גט, הרי טעמם מסתבר בכל שטר.

עוד העיר, שבחיפוש באוצה”ח נמצא העתק קטע מכתובה מתקופת רב האי גאון, ושם: …מאוון ושמונים ושמנה. וכן בשו”ת חיים ושלום פלאגי ב, עט, נזכר בין הדברים (וב״פ) שבכתובה המדוברת נכתב “ושמונים”, ואינו מתייחס כלל לאופן כתיבה זה.

ומ״מ, אף שמצינו נוסחאות כתובה – אינו מוכרח שהוא נוסחא דווקנא. ואפשר שהמעתיק טעה. או לא דייק.

לאידך, פשוט שאין שמץ חשש דחשש לכתוב כן. אבל (כעין לשון הרב לענין אחר) לא מלאני לבי לנהוג כן עד שאמצא ראי׳. ולא שיש חשש לדינא לכתוב ושמונים, אלא שלבי נוקפי קצת.

שוב הביא הנ״ל לידי ריבוי כתובות שכ״כ, ובחיפוש נוסף מסתמא ימצאו עוד. ומהם:

בס’ שטרי קהילת אליסאנה – ע’ 21, קובץ שטרות שהתגלה בגניזת קהיר, ושם טופס גט שבו התאריך: “שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושמונים ואחת לבריאת עולם”

בשטר הנחתם ע”י הרא”ש – נעתק מכת”י ונדפס גם בהוצאת מכון ירושלים, בחלק “תשובות נוספות”, ע’ תצה: “ולראי’ ביד ר’ ….. וביד הבא מכחו חתמתי שמי פה בעשור הראשון לחדש טבת שנת חמשת אלפים ושמונים לבריאת עולם.”

בס’ אהל מועד (וקודם בזמן למהרי”ל) בח”א (נדפס בשנת תרמ”ו) דף לו באמצע ע”א, בסוף השורה: “סדר הגט . . שנת חמשת אלפים ושמונים לבריאת העולם למנין שאנו מונין כאן בגירונדא …”

בס’ התשב”ץ מכון ירושלים, ע’ 29, שכתב התשב”ץ: “וחיברתי את כל דברי האגרת הזאת באלגזאייר בחודש אייר שנת חמשת אלפים ומאה ושמונים ואחת לבריאת העולם” – ועוד שם בע’ קס שבנוסח התשב”ץ מדברי הרמב”ם “בפרק י’ מהלכות שמיטה זה לשונו, ולפי חשבון זה שנה זו . . שהיא שבע ושמונים ואלף וארבע…”

במהרי”ל (מנהגים) הוצאת מכון ירושלים ע’ תקיב, תחת הכותרת “טופס הגט כמנהג מהר”י סג”ל” ושם בהערה מכת”י: “הועתק – אות באות מגט שהייתי עד עליו במדינת ריינוס בק”ק מגנצא בדקו אמ”ץ מהר”י סג”ל”, ושם: “בשלישי [בשינויי נוסחאות שם תאריך אחר, יעו”ש] בשבת בשני ימים לירח אייר שנת חמשת אלפים ומאה ושמונים לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במדינת מגנצא”

ובהערות המו”ל שם משמע שכן הוא בכל כתה”י ששם. ונסמן שם לנוסח שבס’ סדר הגט למהר”י מרגלית, הוצאת מכון ירושלים ע’ רלג, העתקת נוסח גט: “ברביעי בשבת בשלשה ימים לירח אייר שנת חמשת אלפים ומאה ושמונים כו’ שאנו מונין כאן במדינת מגנצא כו'”.

בהודעת זקן רבני ישיבת ויניציאה שבסוף ספר כהנת אברהם: “שנת חמשת אלפים ושמונים ושש”.

וראה בתשובת הרצ”פ פרנק, הר צבי אה”ע ח”ב סי’ קסו, המעיר על הרשאות לגט שנכתבו בטעות וגם בתאריך. ואינו מעיר על אופן רישום תיבת “ושמונים”.

וכן נכתב גם בכת”י בכתובה שסודרה עבור הרב זלמן ש”ס (ב”ד של הרלי”צ נ”ע אבי אד”ש), בשנת תרפ”א.

וראה גם כאן, כתובה מחברון משנת תקפ”ט, החתן ממשפחה מיוחסת וכו’. ואין כאן צילום, רק העתק, אך המו”ל (גראייבסקי) ידוע כדייקן. ובהערה: נעתק מגוף הכתב.

ואגב, ראיתי גם בכתובה ספרדית שנכתבה בחברון שנת תרפ”א, ונכתב בה “ושמונים” מלא [יתכן ונכתבה בהשגחת זקן רבני חברון הספרדים דאז, שבשעתו הי’ מהקרובים אל השד”ח].

וכן, בכתובה דאירכסא של הסטייפלער, כתוב: עשרים ושמונה.

ועוד שלחו לי כמה צילומי כתובות מדורות עברו שנכתב בהם “ושמונים”. ומצו״ב.

וממילא, נצטרך לומר בא׳ מאופנים דלקמן:

א. דכל הני לא ס״ל לדייק בכתובה כמו בגט.
ב. דס״ל דקאי רק לענין דיוק כתיבת השמות.
ג. שמאיזה טעם ס״ל דשאני כתיבת תיבת ושמונים.
ד.  שגם בגט צ״ל מלא.

והדוחק בב׳ האופנים האחרונים מובן.

והנה, בנחלת שבעה, כתב הענין “ויש לדקדק בכתובה בכל דבר שמדקדקים בגט” רק כשהגיע לענין השמות, ולא קודם לכן, כשעסק בדיוקים שבתחילת נוסח הכתובה (לדוגמא, שכתב שם שבכתובה כותבים “לחדש”, “דלא מצינו בשום מקום בתורה מלא ו'” – ומשמע שאם הי’ בתורה במקום אחד, אף אם מיעוט לגבי רוב מקומות שכתוב חסר, הי’ אפשר לכתוב גם בכתובה מלא… ואגב, בהקשר זה מביא הנ”ש דברי האחרונים המסבירים שבכתובה כותבים כך, ובגט כותבים “לירח”, מפני שלענין כתובה שייך להשתמש במילה זו בעוד לענין גט שייכת מילה אחרת), וטעמו בדקדוק זה לענין השמות: “כדי שאם ח”ו יקרה מקרה . . ולא יהיו יודעין דקדוק כתיבות שמו או שמה או בשמות אבותם יהא נלמוד מספר כתובה ואם הסופר אינו נזהר בכך יוכל להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן שיסמכו…”, והביא שם ממהרש”ל שהקפיד על אופן כתיבת שם באגרת, “דמצא כתוב דיש לת”ח לדקדק אפילו באיגרתו מפני שלומדים ממנו לענין גיטין . . ואם כן מכ”ש שלומדין מכתובה לגיטין”.

ובזה מתבאר מדוע בנוסח הכתובה כתב הנ”ש תוארים (כמו התואר ר’ על החתן) אף שבגט אין כותבים תוארים, ולא הוקשה לו בזה הכלל שקבע שיש “לדקדק בכתובה בכל דבר שמדקדקים בגט”,

ולגבי תיבת ושמנים – הנה, תשובת מהרי”ל נדפסה לראשונה מכת”י רק בשנת תשל”ז. ותשובת פמ”א נדפסה לראשונה תצ”ג (“נשאלתי איך לכתוב בגט . . ואני מניתי של פי רוב שמנים הוא חסר . . כך נראה לי לפענ”ד”). ועל כן אין לתמוה שבכתובות מעשור הקודם, ומהמאה הקודמת, נכתב באופן מלא, שהרי לכך מספיק שמצאו שיש פעם א’ שכתוב במקרא באופן מלא, שאפשר לכתוב כן.

ובנוסף לזה, והרי גם מהרי”ל וגם הפמ”א – וגם הרמ”א (שהביא דברי מהר”י מרגליות בסדר הגט) – שעליו סמך הפמ”א – כולם דיברו בגט. וגם בזה הרי הכשירו האחרונים אם נכתב באופן מלא.

וכמובן שיש גם כתובות רבות גם מזמן ההוא (שלפני הדפסת הפמ”א) שנכתב בהן שמנים חסר. ואין זה אלא שמצאו שיש פעמים במקרא שנכתב חסר.

ולכאורה, מאחר והרבה מדקדקים בכמה תיבות לכותבם דווקא כבנוסח שכתב אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, מדוע שלא לדייק באופן זה של כתיבת השנה, שמלבד זה שאופן זה, כתיבה בצורה מלאה, מופיע כמה פעמים במקרא, הרי שנמצא שגם לפועל אופן כתיבה זה אינו חריג – והעדות לכך נמצאת בכתובות נוספות.

ובפרט שאפשר למצוא הסבר לחילוק בין גט (שבו דיברו מהרי”ל ופמ”א) לכתובה, ענין חסר וענין מלא (בדוגמת החילוק בין “לחדש” ו”לירח” הנ”ל). ולענין רוב ומיעוט – יוכיח המנהג לכתוב את השם דוב בצורה מלאה (גם בגט), מבלי להתחשב ברוב הפעמים שבמקרא שנכתב חסר, כדלקמן.

ולהעיר: בדברי מהרי”ל יש לצין גם לנדפס בשו”ת הידוע שלו, שם בתשובה קב (קז) כותב: “ועל הגט שנכתב בשמנה מלא וי”ו, ודאי לפי הדקדוק הי’ חסר אבל לפי הנראה ספר’ דווקנא הוא דלא לשתמע שמנה” (ובמהדורת מכון ירושלים, ע’ קצו, נסמנו שני כת”י בהם המילה האות מ’ במילה האחרונה נוקדה בצירי), שבהמשך לדברים אלו כתב מהרי”ל בתשובה אחרת (בשו”ת החדשות שם): “אע”ג דכתבתי למר ספרי דווקנא הוה דכת’ שמונה מלא, היינו שאין לפסול הגט בכך התם דאיתייהיב, אבל לכתחילה פשיטא דדינא דכולהו חסר”.

ועכ”פ יש ללמוד מכאן, שכאשר נכתב באופן מלא, אין זה רק בגלל שיש פסוקים במקרא שבהם “שמונה” מלא, אלא יש בכך גם מן הדיוק, כדי שלא ישתמע באופן אחר. והרי גם ב”שמנים” חסר יכול להשתמע במשמעות שונה (שמנים – מ’ צרוי’).

ובשולי הדברים, נרשמו כמה ענינים שמצאנו בענין זה:

א] בשנת תרפ”ד נדפס הס’ קנין חדש, מאת המו”צ (ואח”כ אב”ד) נייטרא (המחבר הנ”ל נספה בשואה), והוא “בירור שמעתתא דכתובא דאירכסא” (ובין המסכימים: מהר”ש ענגעל), ושם בע’ כה: “למען זכות את הרבים הדפסתי עתה מוגה ומדוייק כדי שיוכל כל אחד בקל לקנותו”. ובנוסח ששם: “שנת חמשת אלפים ושש מאות ושמונים”. שלוש שנים אח”כ חזר והדפיס זאת בספרו באר מרדכי, ושם בע’ קמז [וחזר ונדפס בהוצאת מכון ירושלים תשנ”ב, ע’ רסז]: “ולזכות הרבים הדפסתי הנוסח כתובה דאירכסא ונתונים המה לבית ישראל”, וגם שם שמונים מלא.

ב] בס’ דברות אברהם, הנדפס בב”ב תשס”א, בסופו קונטרס הלכות, ושם (בספרור הע’ באוצה”ח: 224) יודע לדייק שצ”ל: ושמנה, חסר (ומציין בהערה 25 למהרמ”מ ומהרי”ל), אך בהמשך כותב על העשרות: ושמונים (הוא כותב שם גם: חמישים, שישים – מלא).

ג] בס’ אגן הסהר מביא הכותב הנהגות ר”א גנחובסקי. ושם כמה הוראות בעניני כתובה. והכותב מספר על עצמו ( ח״א ע’ 214. ונדפס שוב גם בח”ב ס”ע 100), שכתב התאריך “שנת חמשת אלפים ושבע מאות ושמונים לבריאת העולם”. אלא שהס’ הנ”ל נדפס תשע”ג…

ובענין שינוי מהנמצא ברוב פעמים במקרא, להעיר מהשם “דוב” שנוהגים לרשום כשהוא מלא. וכן כתב הרלי”צ נ”ע בכתובה.

ובשו”ת עמודי אש חלק על בעל זכר יהוסף שהנהיג לכתוב – בגט – שם זה כשהוא חסר מפני שבמקרא ח’ חסרים ורק ו’ מלאים, וצריך לילך בתר רובא. והעיר עליו בעמודי אש, כי במקרא קאי על חי’ ולא על שם אדם. יעו”ש (וכתב: “ותמיד מורה המלא על היתרון, והחסרון על חסרון”). וכתב בעמודי אש: “ואמרתי לו [לבעל הזכר יהוסף] שלא טוב עשה”.

אמנם מצינו לזכר יהוסף שחזר וכתב בזה באה”ע ס”ע רי: “מנהגי לכתבו חסר כמו ברוב המקומות שנמצא במקרא . . ורק [במקומות שציין] נכתב דוב מלא כמורגל שם בכ”מ לבאר התיבות במילואן שבא הוי”ו לדרשה, וכן ראוי לכתוב ע”פ דקדוק לה”ק . . ועיקר מנהג המסדרים שלא ידעו לחקור בזה אם הוא נכתב חסר בנביאים וכתובים ובחסרון ידיעתם להסתפק מה בזה.” – ולא הזכיר מדברים שאמר לו העמודי אש. וגם לא התייחס הזכר יהוסף לדחי’ הנ”ל, שהרי שם האדם הוא כשם החי’ [וכמו השמות ארי’, זאב] ולמה לחלק.

ובספר שלחן המערכת ע’ 57 כתב בשם הזכר יהוסף “שכתב לי במכתבו . . שמעיד” שהעידו בשם הגר”א “כי מן הראוי לכתבו חסר כמו שנמצא על הרוב במקרא ובדקדוק הלשון” (אריכות בענין כתיבת השם דוב/דב בספר דעת חכמה, תש”פ, ושם בע’ שכט העיר על עדות הנ”ל בשם הגר”א: “וקצת לפלא שלא הביא [הזכר יהוסף] עדות זו בתשובתו הנ”ל, אך אם קבלה נקבל”).

ובכל זאת, למרות שהרוב חסרים, לפועל “כל העולם” (כעדות עמודי אש) כותבים מלא (ויעויין בס’ דעת חכמה הנ”ל).

(ובקב נקי: “אעפ”י שרוב דוב שבתנ”ך חסר וי”ו זהו לדרשה לשון עיין רבות ויקרא פי”ג”, ומדרש הנ”ל צויין בשו”מ שציין לו הק”נ).

אלא שמדוב אין ראי׳ – שהוא לדרשה.

לאידך, למרות ששם הרוב (8) חסרים, והמיעוט (6) מלאים, שלכן פסקו הגר”א והזכר יהוסף לכתוב חסר (ולא תלו החסרים בדרשה), הנה בכל זאת אנו כותבים מלא.

וכשם שמסבירים שאותם 8 פעמים של חסר הם “לדרשה” [המדרש שציין השו”מ וק”נ הוא רק על פעם אחת], הרי אפשר לומר כן גם על רוב פעמים של “ושמנים”…ודוחק.

וכאמור, הדיוק לכתוב הכתובה כמו בגט הוא של האחרונים (ובמילא אין זה דלא כמהרי”ל ופמ”א). וגם הם לא כתבו מפורש רק לענין כתיבת השמות.

 

 

#47452