חשב ששכח יעלה ויבוא, ונזכר באמצע שאכן אמרו

 

שאלה:

מי שהתפלל שמו”ע בראש חודש, ונזכר באמצע מודים במילים וכל החיים וכו’, ששכח לומר יעלה ויבוא, וחזר והתחיל מרצה, ובאמצע יעלה ויבוא תופס עצמו ונזכר שכן אמר יעלה ויבוא, מה יעשה, האם ימשיך או שיחזור לוכל החיים מאיפוא שעצר?

 

תשובה:

פשוט שצריך להפסיק ולחזור למקום שפסק, ולכל היותר לתחילת ברכת מודים.

 

מקורות:

הנה מצד דין שיחה באמצע הברכה, הנה בהפסק בכל ברכה חוזר לראש הברכה. אבל בג׳ ראשונות חוזר לראש התפלה ובג׳ אחרונות לרצה, כמפורש בשו״ע או״ח קד, ו.

[וכאן המקום להביא שקו״ט מתוך מו״מ עם א׳ הרבנים בדעת המשנ״ב, שבמשנ״ב שם יט וכ, הביא דעת החולקים על השו״ע. ולדידהו סגי לחזור רק למקום שפסק. (ולכאורה היינו תיבה אחרונה שבברכה – כ״ה בבה״ל קד ד״ה אבל. או לתחילת הענין – ראה משנ״ב סו, ב. קיד בבה״ל ו ד״ה במקום). אמנם כ״כ רק בשהה שלא לגמור כולה, והנידון כאן בהפסק. ובמשנ״ב בדין הפסק בדיבור לא הביא כלל דעת החולקים. ובא״ר ד מחלק בין הפסק בדיבור לשאר הפסק. והביא כן מדברי חמודות – ראה שם ברכות ה, לט ואילך. וכ״ה בפמ״ג במ״ז ג ובא״א ו. וכן מוכח בשו״ע אדה״ז ד ממש״כ ״אם הפסיק בדיבור״. ועוד אחרונים חביבים חילקו כך. וראה בארוכה נשמ״א כה, ב. ולכאורה נראה בדעת המשנ״ב, שבהפסק בדיבור שאני, והרי הביא עיקר החילוק בין הפסק בדיבור לשאר שהי׳ בשם דרה״ח בבה״ל ד״ה ואם לאו (אף שבביהגר״א יא, מפורשת דעתו גם בהפסק בדיבור).

והנה, בשונה הלכות קד, יב-יג לא ברירא מילתא היאך נקט בדעת המשנ״ב. אבל מדברי המשנ״ב סוסי׳ קח בדין מאורע שלא בזמנו שדינו כשיחה, מוכח שנקט כפשטות השו״ע. אבל ראה שעה״צ שם ס, לאחד האופנים, דהתם גרע. ומ״מ לאופן השני שם לא יכון הדין לדעת הגר״א. ועכ״ז פסק כך בפנים. ובאשי ישראל פויפר לב, יח ובהערה נח מוכח שהשוה בין הפסק בדיבור לשהי׳ אחרת. ולא העיר מהנ״ל.

לאידך, לפמש״כ בבה״ל ד״ה דינו שבדיעבד בלא חזר לראש הברכה אין לו לחזור לראש, ויש לסמוך על הרשב״א ודעמי׳, ובפשטות משום סב״ל (וראה גם כה״ח לג), וא״כ הה״נ נראה בדעתו שאין לנו להורות לכתחילה ליכנס לחשש ברכה לבטלה לחזור לתחילת ג״א.

עוד להעיר שבהפסק באמצע הברכה כתב בחיי״א כה, יד, והביאו במשנ״ב שם כא, שבכל גווני גם בג׳ ראשונות ואחרונות סגי בחוזר לראש הברכה. ובנשמ״א שם ג ה״ר מדין מוריד הגשם בימות החמה. וראה בבה״ל קיד, ד ד״ה ובכל מקום שטעה. אבל בחזו״א יח, יג חולק. ודחה הראי׳. וראה גם תהל״ד קד, ה. וכ״מ בפמ״ג קיד בא״א ט. והאריך בשו״ת איש מצליח ב, ב בהערה מבהמ״ח. בירור הלכה זילבר קד, ה. ולכאורה דברי החיי״א היינו גם בהפסק בדיבור. וצל״ע שהרי בכלל שח בין ברכה לברכה עדיף, שכתב הט״ז בסוסי׳ קד שבכה״ג גומר תפלתו, אלא שבג״ר וג״א דינו כאמצע הברכה – ראה אדה״ז קד, ד במוסגר. ומהי הסברא שהדין שחוזר לראש ג׳ הברכות יהא רק בין ברכה לברכה].

אמנם נדו״ד שאני משאר דין שיחה והפסק, ונלמד במכ״ש ממאורע שלא בזמנו כשאינו שקר (ראה משנ״ב קח, לח. ולהעיר מאג״ק יב ע׳ א). וכש״כ בנדו״ד.

וגם למ״ד במאורע שלא בזמנו שהוא הפסק, הכא של זמנו הוא.

וגם לסברת החכמ״ש סוסי׳ קח, שבמזכיר מאורע שלא במקומו גרע טפי דבת מינה מחריב, עיי״ש לענין על הנסים בעבודה, שלא נתקבלה דעתו (וראה מג״א קיט, ז באמר עננו שלא במקומו. ולא נחלקו רק אם חוזר לאומרו במקומו – ראה הלכה ברורה וישועו״י ומגן גבורים שם, שחלקו על המג״א, ושאינו חוזר לאומרו במקומו. אבל הפסק ודאי אינו. וכן לענין ועל הנסים בעבודה – בשו״ת יוסף אומץ ח, בסיים תפלתו שאינו חוזר. ולאידך, בשו״ת חיים שאל שלו, א, עה, ג, הב״ד שו״ת נשמת חיים אבולעפיא או׳״ח ג, שחוזר, דהתם מיירי כשנזכר באמצע תפלתו. וא״ש משה״ק בבתי כנסיות תרפב. וראה גם שו״ת רב פעלים ג, לט. וכ״פ במשנ״ב תרפב בשעה״צ ב דל״ה הפסק מה שאמר חוץ למקומו. וצ״ע שבפת״ש שם כתב שהוא ע״פ דעת המחבר במאורע שלא בזמנו. והרי המשנ״ב הכריע דלא כשו״ע. אבל קושטא היא שגם שהוא זמנו רק שלא במקומו, הרי כ״ה לכל הדעות. וראה עיקרי הד״ט לה, לה דל״ה הפסק מה שאמר שלא במקומו, וסיים עלה: ודלא כברכ״י תרסח. וצ״ע השייכות לכאן, דהתם מיירי בעיקר דין מאורע שלא בזמנו לדעת המחבר שאינו חוזר, אם הוא רק בתשלומין או גם בתפלת חובה. והאריך בדחיית דברי החכמ״ש בחזו״ע חנוכה ע׳ קצג), ובעצמו כתב שם, שאין לו ראי׳ ברורה (ולכן יתפלל נדבה. וצ״ע שהרי לא עקר רגליו ואיך יתפלל נדבה. גם צ״ע שגם לדעתו שמחריב, מדוע מחריב כל עיקר תפלתו, והרי החריב רק ברכה זו. ולאידך כתב שבעקר רגליו חוזר ומתפלל בודאי. וכ״ז צ״ע שהרי כתב שאין לו ראי׳ ברורה) – צ״ע אם כך דעתו גם כבנדו״ז שכבר אמרו לפנ״ז. (אלא שלאידך מקום לצדד, דהכא גרע טפי כיון שכבר אמרו ובכגון דא לכו״ע שלא במקומו הוא הפסק. ואינהו מיירי כשעדיין חייב לאומרו. ולא נהירא למימר הכי).

ובנדו״ז, חזי לאצטרופי הדעות שבאמר יעו״י בהודאה אינו חוזר והו״ל במקומו, ומענין התפלה (זולת להסברא הנ״ל שכיון שכבר אמרה אי״ז מקומו. ולהעיר ממש״כ בספרו ס׳ החיים קפח לענין הקדמת יעו״י לרצה בברכהמ״ז, שהזכרה מחוייבת בת מינה היא ומחריב והו״ל הפסק. וכיו״ב בכמה דוגמאות בספריו. ואפשר שלפ״ז בנדו״ד שאינה הזכרה מחוייבת אינו מחריב כלל. וראה אצלנו בקונטרס באתרא דרב חו׳ ו הע׳ 10 שהארכנו בשלילת דעת מהרש״ק מדברי כל הפוסקים).

ומצד אמירת רצה באמצע ברכת מודים – נראה שג״ז כדין מאורע שלא בזמנו, ובהקדם שברא״ש ברכות ד, יז כתב שבעל הנסים וכל דבר שאין מחזירין אותו אם חזר ה״ז הפסק. וכ״ה בטור או״ח רצד. ובט״ז שם ג, כתב שמזה ראי׳ דלא כשו״ע, ושבמאורע שלא בזמנו ה״ז כהפסק. ובמחה״ש מיישב שהוא הפסק רק לכתחילה. וכבר העירו שבשו״ע אכן לא כתב שהוא הפסק, ואזיל לשיטתו. ולכאו׳ בועל הנסים בלא״ה איכא משום הפסק כשחוזר מחמת אמירת רצה. ועכצ״ל שכשחוזר מחמת שחושב שצריך לחזור אי״ז הפסק (ולא מחמת הסברא שבשו״ת מנח״ש א. יח, שהפסק בטעות אינו הפסק. ואיהו נקט הכי בדין הפסק בין ברכה לאכילה דגרע טפי. והארכנו במק״א). וכש״כ מי שרוצה להחמיר ולחזור בדבר שאין מחזירין. ובחכמ״ש שם כתב יתירה מזו, שכשחוזר לרצה אינו הפסק ורק באומר במקומו.

ומצינו להדיא בפוסקים, הובאו בשע״ת קיד, ט שכשאין מחזירין וחזר בטעות, חוזר למקומו. וכן בליל ר״ח שא״צ לחזור וטעה וחזר לרצה, נראה שאינו הפסק וחוזר למקומו. וראה בשו״ת בנין שלמה ב, יא, שבחזר לרצה ל״ה הפסק בדיעבד. וראה שיח מרדכי ווייסמאן י, ד, ז – ע׳ שכ. (וראה לענין ועל הנסים, בחשב שצריך לחזור, בקובץ הלכות קמינצקי יז, ז – ע׳ רלט. דברי הנסים ברינגר ד, כה ואילך – ע׳ קפא).

ונראה עוד, שכשכופל ברכה אין טעם לומר שהוא הפסק, שהברכה השני׳ ג״ז מענין התפלה. ושקו״ט בזה. וראה שיח מרדכי י, ה – ע׳ שכא. וש״נ.

וראה שו״ת שבה״ל יא, לג בכיו״ב שכתב לחזור לתחילת הברכה, כלומר לתחילת מודים.

שוב אמרתי אעלה סברא חדשה בארץ, שלע״ע לא עמדתי על טיבה ולא הספקתי לעיין אם נכון הדבר, שאם אמר באמצע מודים חלק מברכת עבודה, אי״ז שיחה בדברים אחרים, ובשתים: חדא, שכיון שג׳ ברכות אחרונות כאחת חשובות, ה״ז מענין ברכה זו גופא. ועוד, שמקום לומר דכאן שאני שאין זו שיחה שלא מענין התפלה. ולדוגמא – אף שאינו דומה כ״כ – באמר השיבנו אבינו לתורתך והמשיך בטעות סלח לנו אבינו וכו׳ האם הוא הפסק, וה״ז כאילו הוסיף ואמר השיבנו אבינו וסלח לנו. ואף שאי״ז ממש מענין הברכה, שהרי ברכת תשובה וברכת מחילה תרי עניני הוו. או באומר ראה נא בעניננו וריבה ריבנו וגאלנו וכו׳ ותקע בשופר, אף שגאולה מהצרות וקיבוץ גליות ענינים שונים הם. ומדוע לא נאמר כן כשאמר וכל החיים יודוך סלה ורצה ה״א בעמך ישראל. ושיחה מענין הברכה אינה הפסק.

עוד יש לדון שהסיח דעת מברכת מודים, וע״ד התחלת ברכת הטוב ומיטיב (כבריטב״א ברכות מט, א). וכדין מי שלא הזכיר גשם והתחיל ברכת אתה קדוש (ראבי״ה תענית תתמו). אמנם כאן לא סיים הברכה. ורק כשטעה בחתימה וחתם בברכה אחרת חוזר לראש (ראה מג״א קיד, ט. אדה״ז שם ח. משנ״ב שם לד. שו״ת אמרי יושר ב, ט, יא. וגם בזה יש חולקים – ראה שו״ת שו״מ קמא ג סוסי׳ קעא. מהרש״ם ד, קמח. צי״א יב,י, ג), ובג׳ ברכות אחרונות חוזר לעבודה. אבל בטעה באמצע הברכה ועבר לברכה אחרת לא מצינו שחוזר. ועיקר החילוק מוכח גם מדברי חיי״א הנ״ל.

וידידנו בעל פניני הלכה שליט״א שלח אלי מכת”י מו״ר הגר”א גנחובסקי (ג׳תרעד) שנגע בענין זה. ושקו״ט שם בענין היסח הדעת מברכה. והביא מש״כ בדינים והנהגות מחזו״א ד, כו במי שאמר ותן ברכה כדינו, ולאחר מכן סבר שצריך לומר ותן טל ומטר לברכה, וחזר ואמר כן, שצריך לחזור ולהתפלל, אף שבפעם הראשונה בירך כתיקונו ונהי דאמר ותן טל ומטר לברכה שבזה חוזר, אך דמי לאומר ותן טל ומטר בברכה אחריתי. וכתב שם לבאר (בא׳ מהאופנים) שבזה שחשב שהפעם הראשונה אינה כתיקנה, הוי כמסיח דעתו מהך ברכה, ולכן צריך לחזור, ולפי”ז היכא דהתפלל וחשב שדילג או ספק דילג דחוזר, ואחר כך נזכר שלא דילג, ימשיך כדרכו, וכן מי שבמודים נסתפק אם אמר יעלה ויבא וחזר לרצה ושם נזכר שאמר יעלה ויבא ימשיך רצה.

אלא ששם גופא העלה אופנים אחרים בדבר. וראה אצלו בבר אלמוגים קנג ע׳ תשיט. ובאמת, לא מצינו שיש דין היסה״ד בברכה אחת, וכיון שכל הברכות מעכבות זו את זה ואם דילג ולא אמר ברכה אחת לא יצא ידי כל התפלה, מסתבר שאפילו הסיח דעת מברכה אחת אין בזה חסרון.

ולהעיר מהשקו״ט בעיקר דין הפסק אם הוא מחמת הדיבור או מחמת היסה״ד. כן להעיר מדין בטעה ובירך ברכה אחרונה ודעתו לשתות עוד.

שו״מ בהליכות חיים פייער א כז, שכה שהביא מהגרח״ק שבכגון דא חוזר למקום שפסק. אבל לא פי׳ טעמו.

 

 

#44314