If I hear Kaddish, Barchu etc. during reciting full Hallel, what should I answer?

בשו״ע אדה״ז תפח, ג, שבימים שגומרים בו הלל דינו לענין להפסיק לשאלת שלום  כמו בק״ש. ומציין לסי׳ סו. אבל בימים שאין גומרים בו הלל דינו כהלל של ר״ח. ומציין לסי׳ תכב. ובטושו״ע ורמ״א תכב, ד, נפסק ששואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. (ופשוט שלשאול לכל אדם אסור, וכדמוכח ממה שרבינא לא פסיק לרב בר שבא בברכות יד, א. וכ״כ בפר״ח תכב, ד בסופו). ודינו כק״ש בין הפרקים. ולענין עניית אמן על כל הברכות, ושאר עניות כה״ג, בק״ש בין הפרקים, פסק אדה״ז סו, ה בסופו שאין עונים אמן.

ויש שצירפו הדעות, שגם בק״ש מותר לענות אמן על כל הברכות (והביא הפלוגתא במשנ״ב סו, כג. וראה שם נט, יח),  וכן הדעות שבכלל מותר להפסיק בהלל, ועכ״פ בין הפרקים, וכדעת הרמב״ם חנוכה ג, ט ובמ״מ שם, להתיר להפסיק בין הפרקים אפי׳ בימים שגומרים (אבל ראה בני ציון ליכטמאן תכב, ו. וראה בירור השיטות בחזו״ע דלקמן ובבירור הלכה תליתאה או״ח תפח). וכ״כ הלכות חג בחג קארפ  ר״ח ט, כח. אול״צ ג, ג, ג.  חמדת יוסף פלבני ו, נא, ט – ע׳ רא. אבל אנן לא קייל״ן הכי.  וידוע בכללי חכמי ספרד, דלא עבדינן ס״ס כנגד דעת מרן.

ועדיין י״ל שלגבי שאלת שלום שוה לק״ש, אבל באמת דינו כפסוד״ז (ראה במשנה הלכה על המשנ״ב תכב,ד. וכ״כ גם בהלכות פסוקות  ירושלים תרס״ח אות קיג שדינו כפסוד״ז. אבל לאו דוקא דנחית להאי ענינא. וקאי רק לענין שאלת שלום), שהרי גם בהם שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ראה שו״ע ודאדה״ז נא, ה. ורק כשגומרים ההלל נזכר הלשון בראשונים בטושו״ע תפח, א ובשו״ע אדה״ז שם, וכן בטושו״ע תרמד, א, שהוא כדרך שאמרו בק״ש. והיינו שבאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם.

אמנם, כיון שדין שאלת שלום בברכות ק״ש באמצע הפרק שוה לפסוד״ז, אין לנו ראי׳ להקל להשוות הלל לפסוד״ז, ואין לנו להקל יותר מהמפורש. ומה גם שנת׳ אצלנו 33148 בכללות הענין, שבעצם בשרש הענין פסוד״ז וברכות ק״ש שוים הם זולת מה שנתפרש להדיא. ואין לנו בו אלא חידושו. ועוד ועיקר, בנוגע לעניית אמן, שאין לנו סברא וטעם להקל להפסיק לענות אמן בהלל. וראה גם שו״ת דברי משה (בן אדרת), איזמיר תרנ״ב, לב. ורק בפסוד״ז מצינו סברא מחמת שהוא כעין זמרה. וראה גם בחסל״א תיז-תכב, ח שאסור להפסיק כ״א לשאול ולהשיב שלום, וכש״כ לעניית איש״ר כדין ק״ש. וקאי התם בהלכות ר״ח. ומשמע שרק לאיש״ר הותר כבק״ש, ולא לשאר העניות.

ובפשטות, ז״כ הרא״ש ברכות ב, ה, ובטור או״ח תכב, שכיון שאין גומרים אינו חמור לענין הפסקה כק״ש אלא אף באמצע שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם אבל בענין אחר אין לו להפסיק. והיינו גם לאמן וכיו״ב. וחמור טפי מפסוד״ז מחמת פרסו״נ כפשטות הגמרא ברכות יד, א וראשונים שם.

אמנם בשו״ת יבי״א או״ח ב, לב, ובחזו״ע חנוכה ע׳ רכב ואילך, יצא לדון בדבר חדש, להתיר עניית אמן אפילו בימים שגומרים הלל מטעם הנ״ל. ונדחק לומר שהלשון כדרך שאמרו בק״ש לאו דוקא. (והביא כעי״ז משו״ת אגורה באהלך לא (יא, ד) להתיר לעלות לתורה בהלל, אף לדעת המחבר שאינו מפסיק בק״ש. ונימוקו עמו, דהלל קיל מק״ש שהוא דרבנן, וכיון שיש עוד טעם משום כבוד התורה יש להקל. אלא שאינו דומה, כפי שהעיר בעצמו, שבעלי׳ לס״ת הביא המחבר ב׳ דעות, וגם הט״ז סו, ה, כתב להתיר להפסיק בברכותי׳ שהן מדרבנן. אבל באמן דברכות ס״ל למחבר שלא להפסיק גם בברכות ק״ש דרבנן (אף שג״ז בפלוגתא תליא, כנ״ל). וגם דשאני התם דאיכא טעמא רבה דכבוד התורה, וחמור טפי מעניית אמן דברכות. וראה גם חמדת יוסף שם מש״כ להעיר על אגורה באהלך, אף שלדינא נגרר אחרי היבי״א).

ואסברה לה מילתא בטעמא, לפי שהלל שבח וזמרה הוא, ואמן כעין שבח וזמרה הוא. אבל דבריו תמוהים ביותר, שנוסף על הדוחק בלשון, ופשטות הכוונה לדמות לק״ש לכל מילי, (וראה גם במ״מ שם ש״רוב המפרשים ז״ל פירשו שבימים שהיחיד גומר את ההלל הוא כק״ש ממש״), ובפוסקים הציבו ציון לסי׳ סו, ולא נחתו לחלק כמוהו, עוד זאת, שגם הסברא שהוא כעין שבח, אינו מן הענין, שבשלמא בפסוד״ז שתיקנו שיסדר שבחו של מקום, רשאי להוסיף שבח אחר, ואמן בכלל. וראה גם נשמ״א כ,א עד״ז. אבל בהלל שמצותו לקרוא דוקא הלל ולא שבח אחר, ועליו אין להוסיף, מהיכא תיתי להתיר ההפסק לשבח דאמן. וכמו שלא הותר באמצע ברכות השבח דק״ש. וגם להסברא בשו״ת פאה״ד להרמב״ם קמז, שפסוד״ז קיל שאינה תפלה ולא ק״ש, עדיין אין לנו ראי׳ לגבי הלל. וגם התם קאי בברכת טו״ת (וגם בזה לא קייל״ן הכי), ואין ראי׳ לגבי עניית אמן. ואף בימים שאין גומרים שהוא ממנהגא, לאחרי שכבר נהגו וגם מברך בברכת המצוות, אפשר דחמור טפי. וראה גם שו״ת השיב משה או״ח ג, שפסוד״ז לא נתפשט המנהג בזמן חכמי התלמוד כ״כ כהלל.

ופשטות הגמרא וראשונים שם שדין הלל בימים שגומרים חמור כק״ש או אפילו אלים מינה (זולת להדעות דמפרשי באו״א וכשיטת הרמב״ם ועוד). ולא מצינו שום חילוק בדבר בין דיני שאלת שלום לשאר מילי. ופסוד״ז קיל טפי מק״ש כמפורש בכמה דוכתי. ואין להשוות בין פסוד״ז להלל. ומצינו להדיא בס׳ המאורות ברכות שם, דנחית לדין שאר העניות. וכתב בין הדברים דה״ה לברכו לקדיש ולקדושה דלא גרעי משואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ומכלל דבריו אתה למד, שרק לזה יש להתיר משא״כ שאר אמנים. וראה גם בס׳ הזכרון לר״י הכהן ברכות שם, ואיירי התם בימים דאין גומרים, והתיר לענות קדיש קדושה ברכו ומודים ואמן דהא-ל הקדוש וש״ת. (ובימים שגומרים מחמיר גם בזה וכדעת הרשב״ץ ועוד ברכות שם שהחמירו גם מפני היראה. והאריך בדבריהם בבירור הלכה שם). ועוד ילה״ע ממורה באצבע ג, ט שלפמש״כ בחרדים ד, יב שמב״ש עד ישתבח הוא כהלל בימים שגומרים א״כ אפילו לאמן אין להפסיק כדין הלל. וראה בירור הלכה שם שהקשה טובא על היבי״א מכמה דוכתי. וכן העיר עליו בס׳ הפסק בתפלה למברג במילואים לפ״ד בסופו.

ומעתה, ניתנה ראש ונשובה לנדו״ד, לגבי ימים שאין גומרים. ולכאורה כיון דלית לן הסברא דאמן כעין זמרה עלינו להחמיר כבק״ש. וכש״כ לענין עניית כל נוסח הקדושה ומודים למנהגנו, דעניית אמן חמור טפי, אף שטעם ההיתר באו״א. ומעיקר הדין אמינא שאין לנו להפסיק להם בפסוד״ז, והוא רק ע״פ הוראה, כידוע. ואין לנו בו אלא חידושו לגבי פסוד״ז.  וילע״ע לגבי הפסק לפסוק ראשון דק״ש ושאר מילי.

והנה, בבא״ח ש״א וירא טו, כתב שמותר לשאול מפני הכבוד ולהשיב לכל אדם  ״וכש״כ שמותר לענות איש״ר ואמנים וכיוצא״. וקאי בימים שאין גומרים, כפשוט. אלא שאין הכרח שכוונתו לאמן של כל הברכות, ושפיר אפ״ל דקאי באמן דהא-ל הקדוש וש״ת וכדו׳. אמנם, הבא״ח בעצמו נקט שם, ש״א שמות ו, שגם בברכות ק״ש אינו עונה לאמן דהא-ל הקדוש וש״ת.  ומ״מ אפשר שכוונתו לה׳ אמנים הראשונים דקדיש, שלשיטתו שם עונה להם בברכות ק״ש. וגם לשונו ״לאיש״ר ואמנים״ מורה קצת כן. ובחזו״ע דם פי׳ שכוונתו לאמן שמתתקבל ואילך. ודוחק.

אלא שבכלל אין ראי׳ מדבריו, דלדידהו אין מברכים על הלל, וליכא קפידא כולי האי בהפסק, כ״א בשיחה בטלה (ראה תר״י ברכות ז, ב בדפי הרי״ף), והיינו בכדי ושלא לצורך (משנ״ב תכב בבה״ל ד ד״ה אבל. אבל ראה בני ציון שם גם בשיטת הרמב״ם). ומש״כ בערוה״ש תכב, יא לשלול הסברא שההיתר להפסיק תלוי בברכה – איפכא הוא, שלא תימא כדהוה קס״ד שם (בס״י) שלדידן דמברכים חמור כימים שגומרים, דליתא. וראה גם בה״ל שם. אבל פשוט שכשאין מברכים אין להחמיר בהפסק. ולא שהברכה גורמת האיסור להפסיק, אלא שכיון שמנהג בעלמא הוא, ואם אין מברכים פסוקי בעלמא נינהו,  ול״ש כ״כ דין הפסק. והאריכו בזה. ואכ״מ.

אמנם, כן מצינו בחובת הארץ להרנ״ע כדורי טז, ו במהדו״ח ע׳ קלח שדין ההלל גם בימים שמברכים כדין הזמירות ועונה אמן אחר הברכות. וראה אשי ישראל לט הע׳ צט בשם הגרח״ק.

וראה גם שו״ת השיב משה שם, שלהמחבר פסוד״ז חמור מהלל בימים שאין גומרים. ואילו לרמ״א יש ללמוד מהלל בימים שאין גומרים לפסוד״ז. וממש״כ שם עפ״ז להתיר עניית אמן בפסוד״ז, מוכח שלדעתו גם בהלל דינא הכי. והב״ד בקצרה בלקט הקמח החדש  נא,כו.

אמנם בשו״ע אדה״ז ובשאר פוסקים כתבו בטעם ההיתר דעניית אמן מחמת שהוא כעין זמרה. וממילא ליכא ראי׳ להלל.

וצל״ע במשמעות הערוה״ש  תכב, יא בסופו, דמשמע שלא רק שדין הלל כפסוד״ז אלא עוד קיל מינה. אלא שלסברת השיב משה בדעת המחבר יציבא מילתא.

ולענין דינא כיון דאין לנו ראי׳ מפורשת להקל. ועוד דאיכא למאן דסברי שהלל חמור יותר מק״ש, הנה הבו דלא לוסיף להקל יותר מהמפורש (אף שלאידך י״א להתיר גם בימים שגומרים להפסיק אפילו לדבר הרשות בין פרק לפרק. ולא קייל״ן כוותייהו). ובספק, שוא״ת עדיף.

ונזכרתי שהארכנו קצת מזה שם, והכל הולך למקום אחד.

וראה שו״ת היכלי שן תליתאה  היכל ו, נט בענין הפסק בין הלל לברכת יהללוך. ואכ״מ.

#39904

#42824