כתיבת תאריך לועזי על המצבה
שאלה:
נשאלתי ממשפחה הגרים בחו”ל וקברו היום בארץ. האם יש בעיה לכתוב תאריך לועזי על המצבה. ועד כמה זה בעיה כיון שכך נוהגים שם.
ואם אסור מן הדין משום ובחוקותיהם – מדוע אין מקפידים לא לכתוב כן בהזמנות לשמחות. ומה ההבדל?
והשואל, שהוא אחד מחשובי הרבנים שליט״א, כתב שראה בשו״ת מהר״ם שיק יו״ד סי׳ קע״א שכותב שהוא איסור ממש. ושאלתו בפיו – האם אכן כן הוא? והנ״ל ציין גם שראה בכמה מלקטים שהביאו דברי מהר״ם שיק שהוא איסור גמור.
אמנם, בשו״ת שבט הלוי חלק ז סימן קצ״ד כותב להתיר לכתוב שם משפחה כשאינם מבינים לשון הקודש שידעו למצוא הקבר. אבל אין מכאן ראי׳ בנוגע לכתיבת התאריך הלועזי שחמור יותר כמ״ש מהר״ם שיק.
כמו כן נשאלתי בנוגע למצבת זכרון בבית הכנסת, האם הדין הוא כמו הזמנה וכיוצא בזה, שהקילו העולם?
מענה:
למעשה, אין לכתוב בלשון עמים כלל. וכל שכן במקום שלא נהגו כך. ובמקום שנהגו כך, ואי אפשר למנוע – יש לשאול שאלת חכם.
וכן בנוגע למצבת זכרון בבית הכנסת – תלוי בהרבה פרטים, ובעיקר מנהג המקום, ומטרת הכתיבה בתאריך לועזי או בלעז בכלל.
בטעם הדבר שהחמירו בדברים הללו משא״כ בהזמנות וכדומה – ראה למטה בארוכה.
מקורות:
הנה דעת מהר״ם שיק בנוגע לתאריכים לועזיים ידועה. אבל הרבה חולקים. ונתפשט בתפוצות ישראל להקל. ופוק חזי מאי עמא דבר, שלא נתקבלה דעתו. וראה אצלנו במקורות ועיונים להלכה יומית תקצד.
בארוכה בענין זה, שגם בדעת מהר״ם שיק לא ברירא לאיסור בכל גווני. וראה סולם יעקב דלקמן דמיירי בכותב רק בלשון עמים. (ויש להוסיף להרשום שם אצלנו, שכ״כ להתיר גם בשו״ת מאור יהושע מנאסויד לו. וראה גם שו״ת אז״נ יב, לז).
ובמה שמקפידים דוקא במציבות ולא בשאר דברים – אמינא מילתא חדתא, דאיכא איסור חוקות הגוים במציבה לחוד, כיון שלא נהגו כך, ולא נפרץ הדבר, אבל שבשאר שטרות והזמנות נהוג כך גם אצל בנ״י, וגם רעק״א וחת״ס ועוד השתמשו בתאריך לועזי במקום הנצרך, משא״כ במצבות.
אלא שלדינא נראה דלא סברי רבנן דאיכא משום ובחוקותיהם ממש אפילו במציבות.
ומ״מ אין הדבר נכון כלל לעשות כן במציבות, שנוסף להטעם שלא לשנות מהנהוג, עוד זאת שבאמת שאין כאן סיבה אמיתית לכתוב כך במציבה, שאין במה לתלות כדרכי המסחר וכדומה. וגם שהמציבה עדות להשארת הנפש והנפש מכרת במנין שהוא האמיתי. ועוד, שהקלו לדברים של שעה ודברים ארעים משא״כ במצבה שנשארת לעולם ועד הוא איסור חמור. וכ״כ לבאר בשו״ת צי״א ט, יד ובשו״ת יבי״א ז יו״ד לב, ד. ועוד.
ובמן הדין מקום שיש סיבה טובה, שאינם מבינים לה״ק, וגם כותב גם בלה״ק, שמורה שאין רצונו לעקור לשון יהודים, קשה לאסור מדינא. וכ״כ בשו״ת סולם יעקב ט.
והנה, בשו״ת שבה״ל שהביא השואל מיירי בכתיבת שם משפחה, וכתב להתיר בדא״פ כשאינם מבינים לה״ק בכדי שידעו למצוא הקבר. והשואל ציין שאין מכאן ראי׳ בנוגע לכתיבת תאריך, דחמיר טפי כמ״ש במהרם שיק. אלא שאין להביא ראי׳ ממהרם שיק שאסר ההשתמשות בכלל בתאריך לועזי. ולא נהגו כוותי׳. וכבר הבאנו מפוסקים שהורו להדיא להיתר כשאין הכוונה לעקור לשון עברי וכשאין מבינים. וגם בשבה״ל שכתב רק על שם משפחה – הרי לא חילק להדיא בין תאריך למשפחה, כאשר שם כת״ר בכוונתו. ועיקר דבריו מעיקרא הוא מצד לשון עמים ולא מצד התאריך, ולא נחית כלל לסוגיא דהזכרת שמות ע״ז, וכתב להתיר בשם משפחה, לפי שכך נהגו בכ״מ בעולם, כידוע ומפורסם. ומהיכי תיתי דס״ל להחמיר בתאריך יותר מבשם משפחה. ואף שבשבה״ל טעמו שידעו היכן הוא קבור וימצאו מקום קבורתו וא״כ זו קולא מיוחדת לשם משפחה, אבל לכתוב תאריך על הקבר שאין בזה צורך למה להקל בזה, שהרי יכול לרשום בביתו התאריך – ה״ז רק סברא לחלק בין שם משפחה לתאריך בנוגע נחיצות הענין. ועכ״ז, ישנם המקילים גם בתאריך כנ״ל. וכנראה דעתם שמ״מ יש להם טעם בדבר, כמובן ופשוט, דהא ליכא איסור מדינא.
ומ״מ ח״ו לפרוץ גדר. וגם במקום שלא נהגו להקפיד – יש למנוע הדבר עד כמה שאפשר.
וכ״ה בנוגע לשאלתו במצבת זכרון בבית הכנסת, שתלוי בהרבה פרטים – באישים, במקומות, בזמנים, במטרה, ובמציאות. והכל לפי מה שהוא אדם. ולפי ראות עיני המורה.
ואלו מהדברים שאא״פ להורות באצבע, כזה ראה וקדש (או וחדש ח״ו), ותוונא דלבאי לא כתבי אינשי. ובפרטיות – מה מנהג המקום? מה המטרה – מדוע רוצים שיהא בשפת המדינה? איפוא בבית הכנסת יהי׳? מה יקרה אם התשובה תהא בשלילה? האם הוא בבחינת רע במיעוטו? האם מדובר בתאריך לועזי בלבד או בשני התאריכים? האם יכתבו למספרם? האם ישנו גם השם של הנפטר להיות בלע״ז, או רק בכתב לעז?
במהרש״ם ו, י, מיירי במכסה על העמוד של הש״ץ (שדומה למצבת זכרון אלא שחמור יותר). וכתב לצדד להקל בכתיבה בלועזית באם יכתבו גם בלה״ק. אבל לא אם ישנו שמו ללע״ז. ובשינוי שמו ללעז, לאחר מעשה וקשה הדבר להפסיד מה שתפרו, התיר בתנאי שיארגו כיסוי מעליו עם שם הקודש, ואפילו אם הכיסוי אינו תפור רק תלוי מלמעלה. ובאמת, גם אם הוא רק כתב לועזי והשם עברי – שכתב לצדד להקל – מ״מ נכון לעשות כן למען ידעו הרואים שצועבה היא לשונות אחרים במקום קדשנו.
ואף שנדו״ד שאני קצת, עיקרי הדברים דומים. ולפענ״ד הכל תלוי תלוי במנהג שנהגו, ועד כמה אפשר למנוע במציאות. ובכ״מ בחו״ל בביהכ״נ של יראים ושלמים מדורי דורות נמצאים מציבות זכרון לרוב על הקיר ורשום בלה״ק ולהבדיל גם באנגלית. ונער הייתי וגם כמעט זקנתי, וכן ראיתי גם בבארא פארק ועוד שכונות חרדיות לגמרי, בישיבות קדושות ובבתי כנסיות מאז ומקדם. וכך יעידון יגידון כל באי שערי ביהכ״נ בחו״ל, שנאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן. (בזכרוני כעת קרוב לודאי שראיתי כך בישיבת חתן סופר בבארא פארק מיסודו של בעל שם משמואל ממאטערסדארף זצ״ל. וכן ראיתי בכמה קהילות יראים ושלמים, כולל כאלה שפרשו מביהכ״נ אחרים שנטו לקידמה קצת – אף שהם היו ג״כ אורטדוקסיים. אמנם, כעת אין הדבר נפוץ כ״כ, בבנינים חדשים, וניתן למצוא רק בבנינים הישנים).
ועל המורה לשקול במאזני הצדק מה לקרב ומה לרחק. ויותר נכון – מתי לקרב ומתי לרחק.
מכתב ב׳
וחזר השואל והרבה לשאול מסתימת המלקטים שאסרו במציבות.
ועניתי לו – על סדר דבריו:
א. לא מפי המלקטים אנו חיים, אף שרב גוברייהו וכו׳.
ב. אם נפשך דוקא ע״פ הנהו לקוטאי – הרי שבכל בו על אבילות (שקדם להרבה מהליקוטי בתר ליקוטי בעניני אבלות) כתב להקל כשכותב גם תאריך העברי – ראה שם א ע׳ 380 ואילך.
ג. ולגופו של ענין, בפרטיות:
1. להשאלה בגוף הענין מצד דיני חוקות הגוים בכתיבת תאריך לועזי בכלל – כתבנו להוכיח מכו״כ מקומות שלדינא ליכא איסורא. וכן המנהג פשוט. וגם מהרם שיק נהג בעצמו נהג כך. וביארנו שחילוק יש במטרת הכתיבה. וכ״ז פשוט בפוסקים.
2. קשה הדבר לומר שדוקא במציבה יש משום חוקות הגוים, שבסברא אינו מובן.
3. כתבנו סברא – שלא נראית לי אמיתית – שההיתר מחמת שנפרץ הדבר משא״כ במציבה.
4. לפענ״ד הטעם האמיתי להחומרא במציבות יותר משאר דוכתי – לא שבאמת יש איסור דאורייתא, אלא שלא לשנות הנהוג שהקפידו ע״ז מאד במנהגי ח״ק גחש״א, והוא פתח לירידה רח״ל בכמה ענינים, ושלא ליתן שום כניסה למתחדשים.
5. עוד הבאנו מגדולי הפוסקים בדורנו תלתא לגריעותא דאיכא במציבות: א. שבמציבה באמת אין סיבה אמיתית לכתוב בלשון לעז (שו״ת צי״א). ב. שהמציבה עדות להשארת הנפש והנפש מכרת רק במנין האמיתי (שו״ת יבי״א). ג. שהמציבה נשארת לאורך ימים והוא דבר הגלוי לעין כל (צי״א שם).
6. ועוד אפ״ל, שכוונת המתחדשים במציבה היתה לעקור לשון עברי. ולכן אסרוה משום חוקות הגוים. וכ״כ בסולם יעקב בכוונת מהרם שיק ודעמי׳.
[והה״נ במציבת זכרון שבביהכ״נ דאיכא כולהו לגריעותא. ואיכא טעם נוסף שתועבה היא לנו לשון עמים בבית קדשנו כאשר כתב מהרש״ם. אלא שאין בזה הטעם שהוא עדות להשארת הנפש. ואכן שקו״ט אם יש מקום להעמיד מציבה שלא במקום הקבורה – ראה שו״ת חזון נחום א יו״ד קטז. זקן אהרן תנינא פג. מי יהודה יו״ד קה. אג״מ יו״ד ד, נז, ו. וראה בארוכה להורות נתן י יו״ד פא. והאריכו גם בענין ההיתר להקים מצבה בביהכ״נ – שו״ת מערכי לב יו״ד מב. משפטי עוזיאל ב יו״ד כב. מנחת יצחק א, כט. שאילת חמדת צבי ב, כא. ומ״מ, ואף שאין בזה משום עדות ממש להשארת הנפש – עכ״פ, ה״ז בדומה לדומה וזכר לדבר. וכבר נהגו לחקוק שמות הנפטרים שלא נודע עקבותם על מצבת קרוביהם או בביהכ״נ].
7. ומכיון שכן, במקום שמנהגם כך, וכותבים גם בלשון עברי, וסיבת כתיבתם תאריך לועזי מחמת שאין מבינים לה״ק – קשה הדבר למנוע משורת הדין.
8. ועכ״ז, לדעתי אין לעשות מעשה להרשות כך בביה״ח שמעולם לא נהגו כך, כבאה״ק תובב״א, בכדי שלא לפרוץ גדר. ועובדא הוה אצלנו, שיש שרצה לעשות מעשה בביה״ח אצלנו לכתוב גם באנגלית לתועלת בני המשפחה. ועמדתי על המשמר בתוקף – למרות שהלה התעקש מאד – שלא להרשות בשום פנים ואופן. אבל לא מחמת איסור חוקות הגוים, אלא מחמת חומר הענין לשנות הנהוג. ולפעמים שינוי הנהוג – ונתינת יד ואפשרות לפושעים לשנות גם בשאר דברים – חמור טפי במדה מסויימת מאיסור מפורש דחוקות הגוים. וד״ל.
מכתב ג׳
ובהיות והשואל חזר ושאל, ועוד בה שלישי׳, וטען כנגדנו שאיסור חמור הוא, ואין מי שמיקל, פירשנו שיחתנו בפרטיות:
בכל בו על אבילות שם כתב שיזהרו שלא לחקוק מספר השנים של הנכרים לבד מבלי להוסיף מספר השנים לבריאת העולם. וגם בזה כתב שבמקומות שרגילים בכך – רק בתאריך הלועזי – אין להתקוטט ע״ז, לפי שאין להם כוונה זרה רק רגילים בכך. וראה בהערה שם בארוכה. וראה שם ב ע׳ 147.
וכן האריך בשו״ת יבי״א יו״ד ג, ט לדחות דברי מהרם שיק ודעמי׳, דליכא לא משום ושם אחרים לא תזכירו. וכן האריך דליכא משום חוקות הגוים. והביא כמה ראיות מכ״מ, ושכך עשו מעשה (בכלל, ולא קאי הכא במציבות). ולרשימת המקומות שהקלו בזה – יש להביא גם מש״כ בכלבו על אבילות שם בהערה מכ״מ.
וכן דחה דעתו בשו״ת צי״א ט, יד. והב״ד יבי״א והוסיף עליהם. ועו״כ שם ח, ח, שמהר״ם שיק אסר כתיבת התאריך רק כשכותב להדיא שהוא לספירה הנוצרית. גם בשו״ת אז״נ יב, לח, שלא נזהרו בזה. וכ״ה בכמה אחרונים. וראה משמרת שלום מ, פד שמהרם שיק הפריז על המדה שהוא איסור דאורייתא. ובשו״ת תשוה״נ א, תתל, כתב נמי שאין בזה נדנוד של איסור. והדברים עתיקים.
ומעתה בקשר למציבות, שאם אין איסור מדינא מחמת חוקות הגוים והזכרת שם ע״ז – כדעת רוה״פ וכמנהג ישראל מן קדמת דנא – צ״ב בסיבת האיסור במציבות.
ולדידי ברירא מילתא שהוא מחמת חומר הענין להכניס זמורת זר במקום הקדושה, ולמנוע כניסה ודריסת רגל למתחדשים, ולא שיש במציבה טעם לאסור משום חוקות הגוים אא״כ בנתכוון להידמות להם. אלא שבד״כ שונה הדבר במציבה שאין סיבה נכונה שצריך להשתמש דוקא בכתוב עמים ובמספרם. ונראה בעליל שכוונתו להידמות להם. אבל במקום שנכתב מחמת טעם וסיבה פשוט הדבר שהמניעה מחמת טעמים הנזכרים, ולכן תלוי במנהג ובראות עיני הדיין. ולדעתי חמור הדבר לפרוץ פירצה בדבר שגבלו אבות הראשונים. אבל לא משום חוקות הגוים כאשר הארכנו. ובמדה ידועה – ד״ז לשנות הנהוג חמור יותר מגוף האיסור דהזכרת שמם וחוקות הגוים. וד״ל.
ומצינו ביבי״א שם, וכן ביבי״א ז יו״ד לב, שעכ״ז כתב להחמיר במציבות, ושאין לשנות מהנהוג. ונקט לישנא שאינו ראוי, ויש למנוע, או יש להקפיד, ומכלל דבריו דלא סבר דאיכא איסורא מן הדין. וראה במילואים ליבי״א שם שהביא שנהגו במצרים לכתוב כך על מציבות ולא אריך למיעבד הכי. ומוכרח שאינו מדינא. והועתקו דבריו אצל בנו בילקוט יוסף אבילות ע׳ תשכח. ושם להדיא שמעיקר הדין אין בזה איסור. [הוספה לאח״ז: וכעת נתפרסם מכתב מבעל יבי״א בהאוצר אייר תשפ״ג בשלילה. אבל כבר העיר המלבה״ד שהוא מצד ההנהגה הנכונה ולא מדינא].
והזכרנו כבר טעמו לשלילה, וכעין דבריו נמצא בשו״ת מהרם שיק, שסותר לתועלת המציבה, עייש״ב (ומיירי שם אפילו לגבי לשון נכרים ולא רק בתאריך).
וכ״כ בשו״ת צי״א שם ט, יד מטעם שהבאנו. וגם כתב שגובל יותר עם חילול השם מחמת שהוא בר קיימא וגלוי לקריאה לעין כל. אלא שקשה לומר גם בדבריו דס״ל שהוא איסור מדינא, כלשונו שבמציבה ״מקבל רציניות יותר״ ו״גובל זה יותר עם חילול השם״. ובפרט בכותב גם הכל בלה״ק. (אבל ראה שם כ, יב, ה דנקט לישנא דאיסורא ושהוא איסור חמור).
וראה גם שו״ת צמח יהודה א, יו״ד צג, ד, שבימינו אינו ברור כלל לומר שהוא איסור דאורייתא. ומ״מ גנאי גדול הוא, ומכוער הענין, ולכן יש למחות ולמנוע.
ובאמת, גם בשו״ת מהרם שיק יו״ד קעא אפשר להבין כך דמיירי רק בכגון דא שכוונתו להידמות להם, עיי״ש שכתב בין הדברים שאין כותבים תנצב״ה. וכן שם חו״מ נו, קאי להדיא ברוצה להידמות להם, יעו״ש. וכ״ה גם בשו״ת שערי צדק מדעש יו״ד קנה. וכן שם קצט שאסר כתיבה בכתב לועזי על מציבות – הרי כתב להדיא דמיירי במחליף לשון הקדש ללשון אחר והוא ביוש ללה״ק. וממילא אינו שייך בכותב גם בלה״ק, ומוסיף קצת בלועזי לצורך ההבנה. וראה גם בדודאי השדה יט, דקאי בנכתב הכל בלע״ז. וכן מוכח בשו״ת תירוש ויצהר קמה דמיירי בהכל בלע״ז. וכן בשו״ת יד יצחק ג, סוסי׳ רעא.
וכן מצינו בשו״ת מהרש״ם שהזכרנו, שאם השם בלה״ק ורק הכתב בלע״ז יש מקום לצדד דל״ש הטעמים שכתבו מהרם שיק ושערי צדק. ודעת לנבון נקל שמה שנזהר בלשונו ולא כתב להתיר להדיא, בכדי שלא תהא נתינת מקום למתחדשים.
וראה בירושתנו תשס״ט ע׳ נח לא׳ מרבני אשכנז שלחם גם נגד כתיבה בב׳ לשונות. וגם מהרצאת דבריו מוכח שהוא מחמת המתחדשים. ובשו״ת אהל יהושע בומבאך קכ אחרי שהב״ד מהרם שיק ועוד, כתב בלישנא ד״אין רוח חכמים נוחה מזה״.
אתה הראת שאין דעתם שהוא מעיקר הדין משום ושם אחרים לא תזכירו או משום חוקות הגוים.
ומש״כ בס׳ אהבת השם שביל מז לאסור עפ״ד הזהר – מדנפשי׳ כתב למיגדר מילתא. אבל קשה הדבר לאסור איסר מחמת טעמים כאלו.
וראיתי בקובץ בית הלל לו – תשס״ט – ע׳ עד שהביא מספר היובל להר״ש פדרבוש, שתיקן שיכתבו תאריך הלועזי אחרי העברי ושלא יהא כתב הלועזי גדול יותר מכתב עברי. ושהררח״ע בעל אחיעזר הסכים על ידו. אלא שאין למדין מהשמועות.
ולהעיר שגם במקדש גופא כתבו ביונית על קופות לתרומת הלשכה – לרשב״ג שקלים ג, ב. ובתפארת ישראל שם, שביש טעם אין חוששים לקדושת הכתב בבית הקדוש, ודון מינה.
גם בס׳ אמרי יושר דרושים למהרם אש בסופו – פט, א – כתב בנוגע למנהג בפעסט לכתוב גם תאריך לועזי באשר ילוו גם נוצרים ורואים מצבות הגבירים ולכן כותבים שפה אשכנזית למספרם, אבל במקום שלא הורגלו כך למה לחדש דבר שאינו לפאר וכבוד עכת״ד. ומוכח נמי דלא ס״ל לאסור מדינא. והרי הוא הי׳ מגדולי תלמידי חת״ס ולחם כנגד המתחדשים בכל תוקף עוז. ודבריו הובאו בשו״ת צי״א י, לו. (אבל כתב שם שמהרם אש כתב בלשון של זהורית בכדי שיהא בדרכי נועם ודרכי שלום. ולפ״ז עלה בספק שמא מה שכתב להתיר בפעסט הוכרח נמי לכתוב כן מפני דרכי שלום, עיי״ש).
ומצינו תמונות עתיקות מאד מביה״ח בכ״מ שכתבו גם השם בלע״ז, או גם התאריך.
ועכ״פ, בנוגע למעשה, תמים דעה הנני אתו שלא לכתוב רק בלעז. וכן שלא לכתוב אפילו עם תאריך עברי, במקום שלא נהגו כך.
ושאלתי היא רק מסברא בדיני חוקות הגוים שהוא איסור דאורייתא, ולא בנוגע למעשה כלל.
והשאלה היא – האם כבודו באמת סובר לדינא שיש איסור דאורייתא בכל השתמשות בתאריך לועזי? אתמהה? ואם דעתו שאין בזה איסור – האם יש אצלו סברא מובנת שבמציבה דוקא יש איסור דאורייתא? הסברא היחידית שישנה אצלי, ולדעתי דוחק היא, שכיון שלא נהגו כך במציבות אי״ז בגדר נפרץ הדבר, ונשאר בדין חוקות הגוים. האם כת״ר מסכים לסברא זו? ובהכרח לומר כדברינו לעיל.
מכתב ד׳
ושוב חזר וטען השואל בטענות עד״ז, ועיקר דבריו שסוף סוף במהרם שיק כתב לאסור בתוקף. ואף שאין דרכנו לבוא ברצוא ושוב, אבל מחמת יקרת כבודו הרם בעיני באתי כמשיב מפני הכבוד, ועל ארבעה אשיבנו:
אשאלה עוד פעם: ילמדנו רבינו – איזה איסור דאורייתא או דרבנן יש במציבות?
אם משום חוקות הגוים, או משום הזכרת שמות ע״ז – אסור גם בשטרות והזמנות. ואין שום טעם לחלק.
והסברא ״איך יכתבו על המצבה לשון לאומים שלא כמנהג המקור בעל המצבה שהוא יעקב אבינו עליו השלום ולא כמנהג הסוף של המצבה שמרמז על עולם התיקון והם עצמן מביישין את המת״ כל׳ מהר״ם שיק – בודאי אינו בכלל איסורי תורה. ובפרט שלדעת ציץ אליעזר ועוד שקטנם עבה ממתני, מיירי בכותב להדיא שהוא לספירה הנוצרית. ולדעת הסולם יעקב ועוד – מיירי כשאינו כותב התאריך העברי כלל. וגם מהרש״ם שלא הי׳ קטלא קניא באגמא כתב שיש מקום לצדד להקל, וגם בכיסוי על העמוד שבביהכ״נ, אם כותבים גם בלשון הקודש.
וכבר מילתנו אמורה, ששינוי הנהוג ונתינת פתח למתחדשים – במדה ידועה – חמור טפי מאיסורים ממש.
ובכלל, ידוע ליודעים – ובפרט בספרי מהר״ם שיק – ש״איסור חמור מאד״ אינו דומה ל״איסור״ סתם, ש״איסור חמור מאד״ באמת אינו אסור מן הדין, אלא שגדרו בה גדר והחמירו כאילו אסור מדאורייתא. וכבר כתבנו, שפשוט שדבריו נאמרו לפי מקומו ושעתו. ונקט כדעת רבו החת״ס בקובץ תשובות סנ״ח ש״טוב להעלות האיסור״, בכדי להוציא מדעת המתחדשים, כידוע ומפורסם.
וגם פשוט שאינו נכון מה שכתב כת״ר ש״כולם קיבלו דבריו לגבי מצבה ולא מקילים בזה״, כאשר הבאתי מכמה מקומות.
ומה שכתב כת״ר ש״א”א לכתוב בלשון ראוי להמנע״ – מה נעשה שכך כתבו גדולים וטובים ממני וממנו.
ומתעלם גם שבכ״מ בחוץ לארץ נפוץ הדבר אצל כו״כ שלומי אמוני ישראל. וכמדומה ברור שגם מצאו מצבות עתיקות שנהגו כך.
וכל זה, למרות שלדעתי העני׳ מוכרח לעמוד על המשמר לא להרשות כך בשום פנים ואופן. וחמור הדבר מאד לשנות הנהוג. אבל לא מטעמי׳.
#25608
