ואנחנו לא נדע מה נעשה

 

שאלה:

בכמה סידורים הובא בשם השל״ה שראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה. והובא גם במשנ”ב קל”א ט’. אבל המעיין בשל”ה יראה שכתב ״וראיתי שליח צבור אחד שהיה שליח צבור הגון במאוד והיה מנהגו לומר אלו התיבות ‘ואנחנו לא נדע מה נעשה’ בקול רם ‘ואנחנו לא נדע’ אמר בישיבה ‘מה נעשה’ אמר בעמידה והיה אומר שכן קבלה בידו״. ואם כן אין כאן הוראה לנהוג כן, שלא נהגו כך מעולם, וגם השל”ה עצמו לא כותב לנהוג כך, אלא מציין לחזן אחד שכך נהג. האם צריך להקפיד לעשות כך?

 

תשובה:

למעשה כן המנהג ברוב המקומות.

 

מקורות:

בעיקר הערתו שהוא רק מנהג חזן אחד – כבר כתב כן בשו״ת ישכיל עבדי ה או״ח כ, כח.

ויש להוסיף, שבראשונים מוכח להדיא שסברו שיש לישב עד סוף כל התחינות – ראה סי׳ רס״ג ע׳ כו (וראה גם שם ע׳ כה): ויושב ואומר ואנחנו לא נדע מה נעשה עד וכפר על חטאותינו למען שמך. ועוד שם ע׳ לט: ופותח ואומר ואנחנו לא נדע מה נעשה ויושבים ואומרים זאת. וכ״ה ברמב״ם תפלה ז, יז: יושב בדברי תחנונים ואח״כ יקרא תהלה לדוד. ושם ט, ה: ויגבי׳ ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב ואח״כ יעמוד ש״צ לבדו ואומר קדיש. ועד״ז הוא באבודרהם ע׳ קכז ובמנהגים טירנא. ב״ח רסי׳ קלא. ועוד. וכ״מ בל׳ הרמ״א קלא, א ובלבוש שם א, ושוע״ר שם ב (וכן הבינו בדבריו בלקט ציונים והערות לשו״ע אדמו״ר במקומו – ב ע׳ 450. קיצור שו״ע עם פסקי אדה״ז כב, ג. אבל הדיוק אינו מוכרח לגמרי, ויתכן שאמירת ואנחנו לא נדע הו״ע בפ״ע, שהרי גם בשו״ע נקט כי האי לישנא, ועלה כתב המג״א לומר מה נעשה בעמידה, הרי שאינו סותר לל׳ הנ״ל. ועוד שכת״ש: כל מקום ומקום לפי מנהגו (אף שאין הכרח דקאי על צורת האמירה בישיבה או בעמידה). ולהעיר שבדרה״ח לח, יא הביא מנהג זה ולא העיר עליו בנתיב החיים מהשמטת אדה״ז. ושו״ר שבקש״ע הנ״ל במהדורא אחרונה הושמט ד״ז. אלא שמ״מ הלא דבר הוא שבשוע״ר השמיט ד׳ המג״א. אלא שסימן זה לא הגיע לידינו בשלימות. ובכלל בכ״מ השמיט אדה״ז מדברי המג״א ואינו בהכרח דלא ס״ל. וכמבואר אצלנו בכ״מ) – שסמכו אמירת ואנחנו לא נדע לדין הישיבה. ומשמעות דבריהם לאומרו בישיבה.

(אבל בכמה ראשונים משמע שהכל נאמר בעמידה – ראה מחז״ו  שם. שם צג. סדר רע״ג ע׳ נג. פי׳ התפלה לר״י בן יקר ענין נפ״א ע׳ עב. אשכול ע׳ לג. טור סי׳ קלא. סי׳ רוקח ע׳ עב. מנהגים קלויזנר ה. ועוד. וראה גם דברי קהלת כ״ה סיון תקע״ח. אלא שבחלקם קאי רק על הש״צ).

וראה זה פלא בבאר יעקב קרויזר קלא, ב שרוצה להעמיס בד׳ השל״ה שאין כוונתו על אופן האמירה, לומר בישיבה ובעמידה. ודבריו דחוקים. וכל האחרונים לא הבינו כך.

והעיקר לעניננו, שכן יוצא מפורש בשעה״כ לאריז״ל דרושי עלינו לשבח ונוסח התפלה א: וכשישלים זוקף ראשו ואומר אבינו מלכנו מיושב עד עזרנו אלקי ישענו.

ולפלא שלא ראיתי ד״ז מובא בספרים שהביאו הנהגות האריז״ל.

ואכן מנהג כמה קהילות לומר הכל מיושב.

ואולי לא נתכוונו כל הנ״ל שצ״ל במיושב, אלא שאין קפידא שיעמוד.

וי״ל עוד, שהאריז״ל לשיטתו שיושב בקדיש אא״כ תפסו מעומד. (אבל צ״ע שהרי מפורש בשעה״כ טז, ד, שכל הקדישים שלאחר עמידה נשאר עומד, והרי תפסו מיושב. אא״כ מיירי ביום שא״א תחנון, והכי דייק לישנא ש״נשאר מעומד״. ונתן דוגמא בעלמא לקדיש ששייך שתפסו מעומד.  ואף שדוחק – נראה מוכרח. וראה בכה״ח נו, כ, שאפי׳ בקדיש שלאחר העמידה אין עומדים לענות אא״כ היו עומדים בשעה שהתחיל הש״צ לומר קדיש. וכן בשעה״כ נא, ד כתב ״שאז כל הקהל עומדין״. ואולי קאי רק אשלפניו ״אחר חזרת ס״ת למקומו״. כן צ״ע שבנוגע לב׳ וה׳ מפורש: ואח״כ יושבים ואומר ש״צ קדיש). ולפ״ז, המחמירים לעמוד בקדיש יעמדו כבר לפנ״ז. (ולהעיר שכמעט ולא ראינו מקפידים בזה בימי ב׳ וה׳ להתיישב שוב לתיבות ואנחנו לא נדע, אף שיש שהזהירו על כך).

ולפ״ז, אוי״ל עוד שכל עיקר ד׳ השל״ה בנוגע להנהגת הש״צ הגון ששיבחו – היינו בחזן דוקא, שבלא״ה נעמד לקדיש. וממילא אינו סותר לאריז״ל ועוד.

אבל במג״א ושאר אחרונים נראה שלא הבינו כך, מדסתמו וכתבו שראוי לומר מה נעשה בעמידה, ומשמע דקאי אכו״ע. אבל בא״ר הב״ד השל״ה כמו שהם.

ולמעשה כן המנהג בכ״מ לעמוד שם. וכן מעשה רב.

אגב: צ״ע שלא הקפידו בזה לומר בקול רם, כברמב״ם שם. ובשל״ה תמיד נר מצוה שהביא אמירת מה נעשה בעמידה, כתב תחילה: שהי׳ מנהגו לומר אלו התיבות ואנחנו לא נדע מה נעשה בקו״ר. וכן הועתק במג״א קלא, ד, ובבאה״ט ג ובא״ר ג, ועוד. (וכן במאמ״ר שם ה, ומשם בכה״ח לו, אף שהשמיטו אמירת מה נעשה בעמידה). ובטעם הדבר – ראה בישועו״י שם. אבל הושמט בדרה״ח הל׳ תחנון יא, ובמשנ״ב קלא, ט. וכבר העיר בזה בבדק המשנה שם. ולהעיר שבמחז״ו צט: אומרים בלחש ואנחנו לא נדע.

 

 

#24993