Is a Blender used for a Milchig Onion – Milchig?

 

Question:

I cut an onion with a milchig knife, then put the onion into a brand-new blender with a new blender blade, is the blender blade now milchigs or can the blender blade be used with fleishig food?

 

Answer:

You should kasher the blade of the blender.

If this is not possible, then you may use it for fleishig.

 

Similar Question:

I cut an onion in half with a fleishige knife. Then I continued cutting it with a parve knife. What’s the din of the onion? What’s the din of the parve knife? Whoever eats that onion becomes fleishig?

 

Answer:

1. The onion is fleishig.

2. The pareve knife should be kashered if you want to continue using it for pareve.

3. If you eat the onion, you do not become fleishig. You may eat milchigs immediately after. See also here.

 

Sources:

ד״ז תלוי בפלוגתת המג״א (סתנ״א סקל״א) ואבהעו״ז (יו״ד סצ״ו סק״ג). ואכ״מ.

וכבר כתבו בכ״מ שהסברא הפשוטה כאבהעו״ז. והלא דבר הוא שבשו״ע אדה״ז השמיטו לגמרי. (והעירוני, שגם במשנ״ב שם צ, שהב״ד המג״א – כבר כתב אדה״ז  בקו״א תמב, א, בנוגע למג״א שמה שהעתיק דברי הב״ח הוא רק שהעתיק דעתו בשמו והרוצה לחלוק יחלוק, עיי״ש. וכן במשנ״ב שהתחיל כאן בלשון ״כתב המג״א״ ולא כדרכו לכתוב הדין ולציין מקורו בשעה״צ. ואם היתה כוונתו להכריע דלא כאבהעו״ז הי׳ מציין לדבריו ומבאר מדוע אינו לדינא).

גם בגוף דעת המ״א – בשנים האחרונות רווחא שמעתתא לפרש בדבריו שמעולם לא נתכוון לומר שד״ח מבליע וכו׳ אלא שהוא חומרא לכתחילה בדיני נ״ט בר נ״ט.  וכבר כ״כ בשיורי לקט לבעל סד״ט על אתר. וכ״כ גם בשו״ת שאילת שלמה כו. ועיי״ש להעמיס בלשון המג״א ככל הדברים והאמת האלה.

ולדינא, גם בחכמ״א מט, י כתב שבדיעבד צ״ע, ובנשמ״א פסח כד התיר בדיעבד. ומפרש כן במג״א. ומתרי טעמי, חדא שיש לצרף שאר הדעות בנוגע לד״ח (רק בקורט של חלתית, ורק כששמנונית קרוש על הסכין. ורק ב״י), ולאידך, כסברא הנזכרת, שאפשר שגם המג״א מודה דהוה נ״ט בר נ״ט (ורק בחמץ אסור) ומ״מ אסור לעשות לכתחילה. וכ״כ להתיר בדיעבד בכה״ח תנא, קפה.

והנה, יש משמעות בשו״ע אדה״ז כאהעו״ז, בסי׳ תמז, מה – מלשונו שם (קרוב לסוף הסע’) שכותב שהכלי “של פסח שעירוהו לתוכו הוא נותן טעם שני” – ולפי המג”א הרי אין זה נחשב טעם שני אלא טעם ראשון.  ואינני יודע אם היא ראיה חותכת. וראה שאילת שלמה שם. קובץ דברי תורה שע״י כולל מנחם חוברת יט.

וח״א העירני מאדה״ז תנא, נד במורג חרוץ מחמת שהתמכא נחתך בסכין של חמץ. אבל אינו דהתם הכוונה שנשאר פירור מהתמכא במורג חרוץ.

ומה שיל״ע הוא בדין מדוכה – ראה אדה”ז שם תמז, מה. תנא, מה, שהמדוכה בולעת  מהחמץ. והנה ד״ז כבר הובא בטור שם, וכ״ה בבב״ח – ראה סה״ת נג, הובא בב״י יו״ד צו, ובשו״ע שם ג, ובשא״ס – טור יו״ד קכא. ולכאו׳ תיקשי לאבהעו״ז, שהיאך שייך מדוכה בשרית או של חמץ שהרי אין משתמשים בה על האש. (ולסברת החוו״ד צו בביאורים ג, בנוגע להבליע ע״י דבר חריף, שאין בלוע יוצא מאוכל לכלי בלא רוטב – וראה פמ״ג תמז במ״ז יג. שם בא״א לג – כתב בפמ״ג תנא בא״א לא, דמדוכה שנידוך דק דק דק כקמח אינו גדר בלוע. אבל לחוו״ד שם גם במדוכה דינא הכי, דאהכא קאי בשו״ע שם). ואף שי״ל דשאני מדוכה שדינה כבית שאור שהחמץ שוהה שם. אבל מצינו גם בנוגע למדוך, ראה שו״ת הרשב״א תמט, הובא בב״י. אלא, שמהתם שמעינן רק שדוחקא וחריף מבליע, אבל לא שדינו כטעם ראשון. ועוד, דהתם החמץ בעין ואינו בלוע. וכן מובן בט״ז צז, א. וראה פמ״ג שם. בית מאיר שם. חזו״א קיט, טו. וראה גם שו”ת מהרש”ג ג, לט. עטרת משה יו”ד א, לד ד”ה ובענ”ד. וכן מוכח בשו״ע אדה״ז שם מו, שבמדוכה שאין משתמשים בחמץ א״צ הגעלה מעיקר הדין, אף שדכו תבלין שנחתך בסכין של חמץ. ובהכרח לחלק בין טעם בלוע לגוף האוכל. וראה דבר חריף דינקל בקונט’ בסופו א, ב.

והנה, בדעת האבן העוזר, ברור מללו שדעתו להתיר לאכלו גם לכתחילה בחלב. וכבר הקשו עליו בכ״מ, דמ״ש מדגים שעלו בקערה לרמ״א – ראה משמ״ש צו בשפ״ד ב. ועוד. ויש שכתבו לפרש בדעתו, דהכא עדיף כיון שהוא בב׳ כלים וע״פ הרא״ש פסחים ב, ז – ראה בדה״ש מו, ג בביאורים ד״ה של בשר. דבר חריף דינקל בקונטרס בסוה״ס א. אבל ראה בשיורי לקט שם דנחית לכך, וכתב דהכא גרע. וראה קובץ שבט הכהונה רבינוביץ ט ע׳ קלח.

והנה, בהסברא מחמת שאין בלוע יוצא ללא רוטב, אף שלפעמים בלוע דבר שמן (אלא שלאבן העוזר מוצר בלא״ה) – ראה חוו״ד צו בביאורים ז, שהולכים אחר רוב תשמישו. (ויש חולקים). ועוד, שי״א שכ״ה גם כשהבלוע שמן, שבדוחקא וחריף אינו יוצא – ראה יד״י צו בפיה״א ט וכח. קרבן פסח למהרש״ק על המג״א שם. שו״ת מהרש״ג שם. (ושם כתב עוד כמה טעמים להתיר. ועוד מצינו היתר מחמת שאין ד״ח מפליט ומבליע כאחד, ראה מנח״י סא, כו. ובבית מאיר רסי׳׳ צו, נראה שהבין בכוונתו שאין בלוע יוצא ללא רוטב. אבל בדבריו מפורש כנ״ל. וכ״כ בפמ״ג צו בשפ״ד כ. פלתי שם ו ובספרו מטה יהונתן שם ג. מהרש״ם בהגהות לס׳ יהושע פסקים וכתבים תפד, במילואים. ערוה״ב קה, יב. ומה שנקרא כאחד – ראה מגד שמים ולקוטי שושנים לפמ״ג שם).  וכ״כ  למיסבר סברא בערוה״ב  שם, אלא שלמעשה לא ניחא לי׳ להתיר בשמן. ובחוו״ד צז בביאורים ה, ושם קה בביאורים טו ובחידושים כד מפורש לגבי בישול, שגם בלוע שמן אינו יוצא בלא רוטב . ובשו״ת ר׳ עזריאל (בילקוט מפרשים בשו״ע מהדו״ח) כתב בדעתו, שמש״כ שבדוחקא יוצא בשמן – היינו בדעת רק המג״א. ובשו״ת  כנף רננה יו״ד מ, דבסכין קיל לענין זה ממדוכה, שאין בלוע שמן נבלע בו. ועכ״פ בסכין חולבת קיל טפי, דחלב כחוש הוא.

ועוד איכא בגווה, שבש״ך קה, כג נסתפק בשמן הבלוע בכלי אי מפעפע בכולו. ובשפ״ד שם שכשההיתר שמן והאיסור הבלוע כחוש אוסר רק כ״ק. ובכ״מ הוכיחו בדעת המג״א תנא, לז, שגם בשמן אוסר רק כ״ק. וכ״פ אדה״ז שם נו.  (ומש״כ שם סו מיירי בהיתר בעין שמן, שמפטם לאיסור בלוע. וראה באו״א בס׳ פסקי אדה״ז צד, ח). ולפ״ז, גם בסכין שבלוע בו שמן נקלשה השמנונית מחמת הכלי (ראה שו״ת כת״ס יו״ד נד. תהל״ד יו״ד ל. אבל ראה יד״י  צב בפיה״א נו שפי׳ באו״א).

ובכללות הענין, באם לפסוק כאבן העוזר – כ״ד רעק״א בשו״ת מכת״י (י״ל בשנת תשכ״ה ע״י הלהורות נתן) נג. וכ״ה בהערותיו על הפמ״ג צו  בשפ״ד ב.  שו״ת שו״מ שתיתאה נז. ישועו״י צו, ב. בנין של שמחה יו״ד ה. ב.  חזו״א או״ח קיט, טו.  ובשם החוט שני (בס׳ הל׳ בב״ח הופשטטר י הע׳ קנז) שנוהגים להורות כאבהע״ו.

ויש להוסיף בהשקו״ט הידוע בענין פליטת כלים בימינו – שידוע שבמציאות אינם בולעים. וכמה מחקרים כבר נעשו בד״ז. וצ״ע אם תלוי במדע, שבפשטות תלוי בחוש הטעם. ודוחק לומר דלא סמכינן  אקפילא גם בזה. ויש שהרבו בראיות שגם בעבר לא הי׳ טעם מורגש בכלים. וי״א שביררו שיש במציאות טעם קלוש אלא שהוא פחות מששים. ושקו״ט בזה בכ״מ. ואכ״מ. ועכ״פ, חזי לאצטרופי. וזהו בנוסף לשאר הסניפים,  שרק בקורט של חלתית, או רק בצנון ולא בבצל, ורק בב״י, וכעין דברי הנשמ״א. ועוד כמה צירופי היתר.

ועוד העירו, שיש שמדדו נפח הסכינים המצויים בזמננו, ומצאו שהנפח הוא כ-1 מ”ל (ואפילו פחות), וממילא בבצל ממוצע יש ב״פ שישים כנגד הסכין (וכך יש ביטול של החתיכות האסורות ברוב), וה״ז  צירוף גדול להקל.

ועכ”פ כתבתי להגעיל מכיון שאפשר בקל ואין בו טירחה יתירה.

והנה אחד הרבנים שליט״א העירני, שלכאורה יש סברא אחרת לצרף להיתר, שהרי המחבר קכא, ז, פסק דנעיצה בקרקע מהני גם להתיר לחתוך דבר חריף (ומקורו מדברי הרשב”א בת”ה). וכבר כתבו פוסקי זמננו דמה ששוטפים את הסכין עם סקוטש וחומרי נקוי דינו כנעיצה. ולפ”ז כמעט אינו נוגע לנו למעשה כל דין סכין שחתך בו דבר חריף, שבדרך כלל הסכין כבר עבר ניקוי לפני חתיכת הבצל. והגם שבפת״ש שם הביא בשם התבו”ש שחולק על המחבר, וכתב דבעל נפש יחמיר בזה, וכ”כ עוד אחרונים – מ”מ במקום שיש כ”כ הרבה צדדי היתר לכאורה יש לסמוך ע”ז לכתחילה. עכת״ד. אמנם, עד כאן לא שמענו שחומרי ניקוי מועילים במקום נעיצה לגבי בעין. אבל לענין פליטת הבליעות מהיכא תיתי. ומעולם לא ראינו לדינא ששפשוף קשה מועיל להפליט ג״כ. ואדרבה במשמרת הבית שנעיצה מועילה יותר משפשוף שמפלטת הבלוע. ומה שראינו להשוות בין נעיצה לשפשוף הוא רק לענין בעין, או להדעות דדוחקא מפליט גם כשאינו חריף. אבל לדידן שרק בחריף מפליט, מסתבר שאין שפשוף מועיל.

(ובאמת, שכבר נתקשו בגוף סברת הרשב״א שהביא המחבר שנעיצה מועילה לחתוך דבר חריף. ויש שכתבו שנעיצה מועילה לבלבל הטעם (כ״ה בכ״מ לענין השחזה, ראה פמ״ג י במ״ז ו ד״ה עוד לו. ועוד),  או שדוחקא דנעיצה י״פ בקרקע קשה מועילה להפליט מה שנבלע ע״י הדוחקא (כ״ה ביד״י בפיה״ק ג. ובפיה״א ג. ועוד). ועוד אופן שהנעיצה פוגמת מחמת טעם העפר (כ״כ בשו״ת טוטו״ד מהדו״ק קכט. אלא שלפ״ז לא יועיל רק לחתוך פ״א. ואכן כ״כ לצדד שם). ובאו״א, בחדרי דעה צו, שהחריף מושך הטעם אגב דוחקא, אבל כשהכשיר הקליפה החיצונה אין החריף נדחק לגוף ממשות הבלוע שהקליפה הנכשרת מפסיקה. אכ״מ).

והדברים מפורשים במאירי ע״ז עו, ב שרק כשאינו חריף מועיל שפשוף יפה. אבל בחריף צריך השחזה במשחזת או בריחיים או נעיצה.

ומתאים גם להדעות שנעיצה מועילה להעביר קליפה דקה, ראה פרישה יו״ד י, ה, וש״ך שם ו בנקוה״כ שם. ולעניננו – חכמ״א מז, ח.

וכבר הקשו דהא בחריף למחבר מפליט כדי נטילה ומה יועיל מה שהלכה לה הקליפה. ובפרט לרשב״א גופא שבחריף אסור בכולו. ולאידך בכ״מ משמע דס״ל שאינו מפליט כלל (ראה שו״ת הרשבא תצז. תוה״ב הקצר ד, א. חי׳ חולין קיא,ב ד״ה אמר חזקי׳. ועוד. וראה שו״ת מעט מים ה ד״ה ותבט. אבל ראה משה״ב ד, א שנעיצה מפלטת הבלוע. וסותר למש״כ בתוה״ב ד, ד. ושקו״ט בכגון דא אם במשמה״ב כ״כ דרך דחי׳, או שחזר בו מדבריו בתוה״ב. וראה יא״פ צב לרמ״א ז. מח״ב יו״ד כח, יג. סד״ט קצח, סא. בינ״א רוב וחזקה טז. שו״ת שמחת כהן יו״ד קכד. ולהעיר מש״ך סוסי׳ קיא. פר״ח קיח,כז. וראה מש״כ מד״ע בכללי תורת הבית שבריש תוה״ב עם חלוני הבית הלכות שחיטה). ותו, דהתם מיירי בקליפה דקה מאד. ומשמע שהוא פחות מכ״ק. ולהעיר מפמ״ג צב בשפ״ד לח. ויתכן שכנגד שאר הבליעות איכא ששים. וראה פמ״ג י בשפ״ד כב להמדובר שם. אבל ראה שם במ״ז ו ד״ה עוד לו. שם צו בשפ״ד ח. הגהות רעק״א צו לש״ך ט. ונשאר בצ״ע. וראה שארית יעקב ווינר ג לטור סוסי׳ קכא – ע׳ סט).

ואולי צמר פלדה דינו כמשחזת. ולא נהירא.

וכש״כ שי״א גם לענין נעיצה לגבי בעין שאין חומרי ניקוי וצמר פלדה מועילים. ויש שכתבו להתיר רק אם יעשה כן עשר פעמים (ראה שו״ת ויען יוסף יו״ד סב).

וגם למקילים – יועיל רק בשפשוף חזק בסקוטש ועל פני כולו. וכמדומה, אינו בהכרח שכך עושים תמיד.

וי״א שבסכינים בעלי שיניים אין נעיצה מועילה.

 

 

#2068
#2014