Can I play chess on Shabbos?

 

Question:

I saw in seforim not to play chess on Shabbos. Is that the halacha, or is it coming from the aspect of kavod Shabbos?

 

Answer:

The Alter Rebbe writes (338:6) that chess (or a similar game to chess) is permitted on Shabbos.

Some write not to play due to not being shabbos’dik (unless designating a specific set for Shabbos), and some mention actual Halachic concerns. It should however be noted of these issues are not mentioned by the Alter Rebbe.

After playing one shouldn’t sort them due to Borer.

P.S. Grown men should obviously not use their Shabbos for such pastimes, as brought down in Poskim. Playing games are of course absolutely discouraged, as their time should be spent learning Torah, especially on Shabbos.

Even on Nittel, it would seem inappropriate to do so on Shabbos, rather, the time should be used for telling over stories of tzadikim and chasiddim and/or singing Nigunim.

 

Sources:

וצ״ע מה שהשמיט אדה״ז שלח, ו מש״כ הפוסקים – מג״א שם ח – לעשות מכסף, והשמיט בכלל דעת האוסרים, וכן גם הכרעת מג״א שבמקום שנהגו להקל אין למחות והוא לפלא. ואולי י״ל דס״ל שיש תועלת בדבר כהדעות שבפחד יצחק, הובא בסה״ש תש״נ א ע׳ 192. וראה ברכ״י שלח, א.

[ולהעיר, שבפשטות כוונת הרמ״א שם ה, ואדה״ז שהעתיק דבריו, למשחק חמש אבנים וכדומה, וכפשטות לשונו ״עצמות שקורין טשי״ך״, דהיינו חמש אבנים (כן מוכח ביש״ש חולין ד, יא. ב״ח יו״ד נו. ט״ז יו״ד נה, א בפי׳ ד׳ הרא״ש. וראה שו״ת חלקת יעקב מהדו״ת או״ח סי׳ קסב), ומשחק האיסקיק״י הוא שחמט. והמג״א הוסיף ע״ז: וה״ה באיסקק״י. ובכמה מהדורות חסר תיבות ״וה״ה״. וכפה״נ זה גרם לפרש במג״א שפי׳ ״עצמות שקורין טשי״ך״ היינו שחמט (ראה משנ״ב שלח, כא. שו״ת מנח״י  ג, לג. וכ״מ במקו״ח להחו״י. ולהעיר מתורת שבת שלח, י) וכן מוכח בשלה״ג עירובין לה, ב בדפי הרי״ף, מקורו דהרמ״א כמובא בד״מ ה, דתרי מיל נינהו: עצמות שקורין טשי״ך (כ״ה במה שהעתיק בד״מ. ובלה״ג לפנינו: בריקיקל״י), ובשקא״ק. וא״ש עפ״ז שבריקקיל״י כתב בשלה״ג לחוש משום השמעת קול, משא״כ בשקא״ק. וראה בשלה״ג סנהדרין ד, ב. וכבר עמדו בזה כו״כ.

ולפ״ז סרה הקושיא במקצת עכ״פ במה שלא הביא אדה״ז לעשותם של כסף וכו׳, דהא לא קאי באיסקק״י כלל. ובעצמות הרי ל״ש לעשות כסף. וצ״ע מ״ט לא הקפידו בכך. ואולי שכיון שהוא עצמות לא מיחזי כ״כ כעובדא דחול. ודוחק. ואדרבה, עצמות לכאו׳ גרע טפי. ואולי שבעצמות שיחקו רק תינוקות ולא חשו לכך. אלא שבפוסקים לא נז׳ כאן תינוקות לגבי משחק העצמות. ואולי שחמט גרע טפי שנעשה לתחרות ולא לשחוק בעלמא, ודמיא במקצת לשוחק תם וחסר (בעצמות). ויותר נראה דהיכא דאפשר אפשר, שאי״ז מדינא ממש. או״י, דלדעת המג״א גם בטשי״ך יש משום עובדין דחול. ויש ליישב בפשיטות, שבעצמות אפשר לייחד לשבת עצמות אחרות וסגי בהא. וילה״ע מדין מגרדת מיוחדת לשבת – אדה״ז שכז, ג. וראה אצלנו #15281 בזה.

ובכלל, קשה ללמוד מהשמטת אדה״ז בכגון דא, שי״ל דלא נחית לכך כאן. ועוד טעמים כיו״ב. ולהעיר מהמענה הידוע עד״ז, נדפס בקובץ ישמח ישראל כה, ניסן תשמ״ז, ע׳ ט. נתיבים בשדה השליחות ב ע׳ 225. והן הן הדברים כאן. אבל לאידך, ראה לקו״ש טז ע׳ 578].

אבל הגדולים נמנעים משום ביטול תורה כמפורש בכ״מ. וראה דברים חריפים שבראשית חכמה שער הקדושה יב, הביאם במג״א שם. וראה מור וקציעה שלח. ועוד. וראה הנסמן בס׳ ללקוט שושנים (בחבוט) ג ע׳ 36 ואילך. וראה בכללות הענין דמשמק השחמט בשבת בהנסמן קובץ בית אהרן וישראל לו.

וגם בניטל, יש להימנע מזה. וכמה מהטעמים שייכים גם בניטל. וכן הורו כו״כ רבנים. ואיכא למיסבר סברא, שכיון שלמעשה נמנעים מלשחק בכל שבת משום ביטול תורה, ה״ז גופא בגדר עובדין דחול. ואינו מוכרח. ומ״מ בודאי אינו מתאים לרום ערך קדושת השבת. וראה מר מדלי ע׳ תפא. המדריך להוראה תשרי תש״פ ע׳ קכא.

להיזהר מאיסור בורר לאחר המשחק – שש”כ טז, לה.

בנוגע לדין מיון בבורר במניח שניהם לאחר זמן ודעת אדה״ז בזה, הארכנו במק״א, עודנו בכתובים. ואכ״מ.

אמנם, פטור בלא כלום אא״פ, ובפרט שקיבלנו הערות מח״א בד״ז בפרט. ונעתיק כאן מענה רך ישיב חומ״ה בצורה שהציב השואל כענין:

כאשר כתבנו וגם דיברנו בע״פ, הארכנו בזה במק״א ואינו תח״י כעת. ועיקר דברינו, שאף שנטיית הלב בדעת אדה״ז שאי״ב משום בורר, עכ״ז לא נ״ל לעשות מעשה להקל על יסוד זה.

ובעיקר דבריו בדעת אדה״ז, כבר האריכו גדולים וטובים, הן מחמת דיוק הל׳ והן מחמת סדר הדברים, ואף אנן כתבנו כן בעניותין. ומ״מ אין לחדש דין על יסוד דיוקי הלשון, כידוע בכללי הפוסקים.

ואעיר רק שגם הפמ״ג נשאר בצ״ע לדינא. וכבר מצאנו בגוף האיסור גם במור וקציעה ליעב״ץ תקמה, שהי׳ כמה דורות לפני המשנ״ב!

גם התהל״ד שאחז צדיק דרכו בד״כ לברר דעת אדה״ז – כאן נקט לחומרא.

וגם המהרש״ג בשו״ת א, נד שנטה לומר כן מסקנתו שם נז לאיסור.

וכן נקטו ריבוי אחרונים.

ובפרט שכ״מ בתוספתא יז, ו. ופי׳ ליברמן שהביא מחודש כדרכו. (אלא שכבר כתב ברא״ש חולין ב, ו שלפעמים אין לסמוך על התוספתא, ומאן לימא לן דלאו משבשתא היא. ועוד, ברמב״ן שבת קמג, ב נ׳ שפי׳ בתוספתא בתערובת פירות ועפר, ובורר הפירות לאוכלם לאח״ז).

והוכחת הפמ״ג לקולא מחלבון וחלמון – אזדא לה לדעת אדה״ז בזה ששניהם מין א׳. (אלא שלפי האמת, כ״מ דעת שאר כל הפוסקים שנקטו שחלבון וחלמון ב׳ מינים. ולא מסתבר שנחלקו גם בזה. ועוד להעיר גם בדעת אדה״ז שנקט שהוא מין אחד, וכדעת המג״א –  דמוכח במג״א גופא, שבגוף הענין מסכים לסברת הב״ח ד״לא אמרינן בב׳ מיני אוכלין דאיכא משום בורר אלא כשבורר מין אחד ממין אחר כדי לאוכלו״. וכ״ה גם בלבוש שיט, טו. ועוד.

וד׳ המשנ״ב בבה״ל שהחלמון יורד למטה לגוון ולא לאכילה – צ״ב, שהרי אוכלו. ולכאו׳ צ״ל בכוונתו, שר״ל ולפרש, שכל שהמיון אינו לצורך אכילה ש״ד. וג״ז צ״ב. וכפה״נ שפי׳ כן בד׳ הב״ח הנ״ל, ותפס שזהו פי׳ ד׳ הגמ׳ שבת קלט, ב ״לפי שאין עושין אותה אלא  לגוון״. ואף שהדברים עולים יפה בכוונת הב״ח – גוף הסברא תמוה ביותר, דסו״ס בורר בכלי בכדי להשתמש, וכאשר ראינו באחרונים שהמה ראו כן תמהו בד׳ המשנ״ב. וגם חסר ביאור והסברה, שמאיזה טעם נפק״מ בד״ז בין אוכל ופסולת לב׳ מיני אוכלין, כיון שהעיקר שבורר לתועלת צדדית. ואדרבה, משמעות המשנ״ב שההיתר הוא גם באוכל ופסולת, שהרי כתב שהחלבון בגדר פסולת. (ולהעיר שבב״ח כתב איפכא שהחלבון גם הוא אוכל, שיכול ליטלו מתוך הפסולת ולאוכלו). ואולי כוונתו שאין כאן יסוד האיסור דבורר שהוא תיקון האוכל, שהחלמון אינו נאכל עוד, ולאידך ברירת החלמון מהחלבון היא לגוון ולא לאכילה. וג״ז דחוק, וחידוש לדינא, שלא מצינו לזה מקור במק״א. וגם דוחק גדול לפרש כן בב״ח, שהעיקר חסר מן הספר בישוב קושייתו, ״דמ״מ בורר הוא״. וגם בל׳ הלבוש קשה לפרש כן. ועוד ועיקר, שאין רמז לסברא זו בראשונים על אתר. ומשו״ה מחוורתא לפרש בדברי הב״ח ולבוש כנ״ל. ועולה יפה עם ד׳ הראשונים – רש״י רשב״א טור ועוד – שטרחו להסביר דאידי ואידי אוכל ואין כאן פסולת, שזהו יסוד ההיתר, משא״כ לסברא הנזכרת, שההיתר משום שהברירה אינה לתקן האוכל, שכ״ה גם באוכל ופסולת).

וכ״מ גם בשבה״ל צא שהביא הב״י סוסי׳ שיט שמותר לסנן יינומלין שהדבש והבשמים אינו פסולת ומסנן רק שיהא דק וצלול.

וגם שבגוף הענין בהגדרת איסור בורר אוכל ופסולת, ושב׳ מינים הם בגדר אוכל ופסולת, מצינו לאדה״ז בהל׳ יו״ט באו״א – שהאיסור הוא ברירה בב׳ מינים או אוכל ופסולת שהם כב׳ מינים. ובכלל, גם הפמ״ג נקט שלרמב״ם חייב חטאת, כאשר כתב בספרו ראש יוסף (והמשנ״ב שהקשה מדעת הרמב״ם לא ראה ד׳ הפמ״ג בראש יוסף שכבר נגע בזה), ולפענ״ד קשה להקל על סמך הדיוקים ברמ״א ואדה״ז דקייל״ן לדינא כתוס׳, בשגם שק״ק לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ע״פ טעמי ההלכות, שהרי בהכרח לנקוט כחדא מתרווייהו, ומי יערוב לנו שלדינא לא ס״ל לאדה״ז להחמיר גם כרמב״ם. ואפשר שיחתי: שהרי לדעת הרמב״ם תצא דינ״א גם לקולא, שיכול להוציא גם האוכל שאינו חפץ בו בכדי לאכול לאלתר – וכ״כ להדיא בפי׳ ר״ד עראמה על הרמב״ם והביאו במאמ״ר (ושניהם גם קדמו למשנ״ב). וכבר כתבו בכ״מ שמדוייק מאד בל׳ הרמב״ם ואכ״מ – ועד כאן לא נקטו רמ״א ואדה״ז בסגנון התוס׳ אלא להורות חומרא בדבר להוציא דורא האוכל. ומנ״ל להקל על יסוד זה. והעיקר, דכללא כיילו לן הפוסקים שאין להוציא דין חדש על יסוד דיוק הל׳, כל שלא נתפרש להדיא.

ועוד שגם לההגדרה שהמין שרוצה נק׳ אוכל וכו׳ – הרי כששניהם מעורבים כאו״א פסולת לגבי חבירו.

ועוי״ל שגם לדידן גוף ההפרדה אסור כמשמעות הרמב״ם, וקושטא קאמר אדה״ז, שנוסף גם הוא שהמין שאינו רוצה לאכלו בגדר פסולת. והיינו לבאר שאסור לברור הפסולת כשרוצה בו. ודוחק קצת. ובפשטות, שבדוגמא שנקט שאוכל הא׳ ומניח השני מתאים לומר שמה שרוצה נק׳ אוכל.

והדיוקים בל׳ ואריכות דברי אדה״ז אפשר לדחות בקל – שמבאר הטעם שצריך לברור אותו שרוצה לאכול לפי שהוא האוכל. אמנם, כשאינו רוצה בשניהם אסור בכל גווני. ועוד, שי״ל שבא לשלול דעת האג״ט שאסור לברור גם אותו שרוצה לאלתר כשרוצה לאכול השני לאחר זמן. ובפשיטות י״ל, שר״ל שאסור לא רק כשזורק המין השני כבסעיף שלפנ״ז אלא שגם במניח השני לאוכלו לאח״ז. (ולהעיר ממש״כ אדה״ז בקו״א תקיח, ג, שכיון שעיקר יסודו ל׳ הטור וכבר יישבוהו בענין אחר איו לנו להמציא קולא חדשה עפ״ז – אף שאין הנדון דומה. וק״ל).  ועצע״ק בל׳ אדה״ז שיט, ח, שחוזר וכופל עוה״פ: כדי להשתמש בו, שלכאו׳ מיותר. ואולי בא להשמיענו גדר אוכל ופסולת בכלים.

וכבר כתב בשבת כהלכה להוכיח בדעת אדה״ז באיסור המיון משומן וחלב. אלא שכמדומה אין בה כדי הוכחה, לפי שבפשטות מיירי שאינו רוצה לאכול החלב, ועד שהוא בגדר פסולת. (או י״ל שכיון שאין רצונו לאכול החלב בשבת, ורק השומן, הרי גם לפמ״ג אסור, וכדלקמן). וכמו שאא״פ להוכיח ממש״כ אדה״ז לאסור שפיכת שומן מהתבשיל אפי׳ לאכול התבשיל לאלתר, ומשמע שבאוכל התבשיל לאח״ז ודאי אסור – שהרי השומן הוא פסולת גמור.

כן י״ל דאדרבה ראי׳ אלימתא איכא לאיסור לדעת אדה״ז, ולדעתו כש״כ דליתסר במניח שניהם לאח״ז, דלדידי׳ עיקר ההיתר בבורר אומ״פ ביד לאלתר משום ״שדרך אכילה כך היא״ (ולא דרך מלאכה), ולא כתב הטעם שבראשונים ״שאין דרך ברירה בכך”, ומכיון שכן הה״נ בבורר ומניח שניהם לאחר זמן, שאינו דרך אכילה. וא״ש גם למשמעות דעת אדה״ז, שהמלאכה היא תיקון האוכל.

וילה״ע בכללות הענין, להסיר מכשול, שבאם אינו משתמש בב׳ המינים באותו זמן – שכן רגיל בכמה דברים – כתב הפמ״ג שלכו״ע אסור.

וכנ״ל, אף שנטיית הלב להתיר מיון, וכן הארכנו במק״א בכתובים, מכיון שהמדובר בספק חיוב חטאת קשה להקל בלא ראי׳ ברורה. ובמכ״ש ממש״כ התרוה״ד בכללות דין בורר בגדר תערובת, שאין להקל אפילו כשהוא נגד סברת הלב. וכש״כ בדבר שאין לנו ראיות מוכיחות לכאן או לכאן ואסרוהו האחרונים.

איברא, שכ״מ קצת בדרישה שיט, ח. ועכ״ז אינה ראי׳ אלימתא, שי״ל דשאני התם סיבת ההיתר שהברירה מחמת שהחלבון א״ר למראה, והוא לתשמיש צדדי. ומ״מ קשיא לי׳ שהרי מתקן האוכל. ועז״כ דמיירי ששניהם נאכלים ומיד.

וכתב לנו ח״א, שבד״ה לא הביט און תשכ״א נתבאר בהיתר דעבודת הבירורים בשבת שהוא בורר אוכל מתוך אוכל. והוסיף לכתוב: הביאור בחסידות ע”פ פשוט הוא בהתאם להמבואר ומפורש בשו”ע אדה”ז דהן במין אחד והן בב’ מינים, מותר להפריד אחד מהשני כששניהם “אוכל” (ודלא כמ”ש המ”ב). והן במין אחד והן בב’ מינים, אסור להפריד אחד מהשני כשאחד “אוכל” והשני “פסולת”.

וכתבנו במענה אליו: נתבאר במאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ עט ואילך. אוה״ת ויקהל ע׳ ב׳קלט ואילך. וידבר זאת חקת העת״ר בהמשך תער״ב ב בסופו ע׳ א׳נ ואילך. ועוד שם. וראה שיחת יט״כ תשמ״ז. אחרי תשל״ו. ד״ה לא הביט תשכ״ו. קטנתי תשל״ז. ועוד.

ובכ״מ נת׳ באו״א. ואכ״מ.

וקדמוהו בזה לקשר למחלוקת עד״ז בנגלה בקובץ אור זרוע לצדיק ע׳ 144.

אבל לפי פשוטו אין כאן שייכות דלא מיירי כ״א ממין אחד, שבורר המובחר ומיד, שבבורר אוכל מאוכל אפילו אינו חפץ לאכול כלל אלא אחד מהם והשני נוטלו וזורקו אינו נקרא פסולת בשביל כך הואיל והוא ראוי לאכילה.

(ולהעיר משיחת ש״פ דברים תשמ״א).

ומה שר״ל שבמאמרים מבואר ההיתר במיון, היינו לברור ב׳ מיני אוכלים שונים להניח שניהם לאחר זמן, שנחלקו בזה הרבה. ולפמ״ג ה״ז מחלוקת רמב״ם ותוס׳ – ליתא.

ונתחבטו רבים ושלמים בדעת רבינו הזקן בשו״ע בנושא מיון. והאריכו בזה כו״כ. וגם אנן בעניותין כתבנו מזה. וכן מח״ס שבת כהלכה שליט״א הנמצא עמנו כאן. והדברים אינם פשוטים כל כך כמו שהכותב ר״ל. ומה שרוצה להעמיס את זה בהביאור שבמאמרים – לדעתי אין שם שום סרך הוכחה.

 

 

#14368
#18436