Is it permitted to use a competitors URL in google ads (PPC – pay per click), so as to get others searching for the competitor to go to my site?

Note that Google has a specific targeting campaign called “client intent” (or something similar), which is structured specifically to catch the competitor’s traffic, and is used by many of the largest advertisers (e.g. Costco, Walmart, etc.). If it is permitted, is it wrong Hashkafically? Does it show a lack of Emunah?

Answer:

Firstly, one needs to know if this specific trick is legal. If it is illegal, then it is certainly forbidden to do on account of Dina De’Malchusa Dina.

If it is permissible by the secular legal system, it may be done according to a strict Halachik point of view. Nonetheless, it is proper even in such a case not to use inaccurate information in order to fool the customer or to take unfairly/ethically from the competition.

There are two considerations in this case:

Geneivas Daas  (misleading people) – If this is a common day business tactic done by major brand companies (and is legal), it is not considered misleading the buyer since “everybody knows that this is a common practice among the sellers”. See the SM”E Choshen Mishpat 228:16.

Hasagas Gevul (unfair encroachment in competition) – There are many details on this topic. One important point is that, assuming that the competitor is not Jewish, there is room to be lenient that there is no rule of encroaching on a merchant who is not Jewish. (See Shulchan Aruch Admur Hazaken Hasagos Gevul 11).

There are other considerations for leniency, even if we are dealing with a Jewish competitor. But, as the Alter Rebbe concludes (ibid. 13), a Yarei Shamayim should be stringent in this matter.

Additional Sources: Dina Demalchusa Dina – Choshen Mishpat (369:6); Shulchan Aruch Admur Hazaken (Orach Chayim 156:2) based on a Pasuk in Parshas Kedoshim 19:36.

 

Sources:

לפענ״ד העיקר להקל.

א. מצד גדר גניבת דעת, אינהו דאטעי נפשייהו דאיבעי לי׳ לאסוקי אדעתי׳, כיון שכן דרך הקונים, כבסמ״ע רכה, טז. אבל בשו״ע אדה״ז אונאה יט, ששומר נפשו ירחק מזה. אבל אין הכרח שסובר כן בעניננו, דשם מיירי מדיני אונאה ולא גניבת דעת.

ובעניננו, מלכתחילה אינו משביח מקחו עי״ז כבדוגמאות שם. ודומה למי שכותב כותרת מושכת אף שאינו מענין הכתוב. ולהעיר שכשאינו מפסידו ממון כבנדו״ד, אסור רק מד״ס בגוי. ראה אדה״ז אונאה יא. ובנדו״ז גם אינו מחזיק לו טובה בחנם. וגם להאומרים שהאיסור בגניבת דעת מצד השקר שבזה – ראה שו״ת צי״א טו, יב – הרי כאן גם אינו אומר שקר. ועוי״ל צדדי היתר.

ב. מצד גדר השגת גבול, כאן יהבי סיירא, כבמצודת הדג, והחילוק בין מצודת הדג לפתיחת חנות, תלוי בשיטות הראשונים – שבמצודת הדג פסיק לחיותי׳ לגמרי, או דמיירי שכבר באו לידו (וי״א שכבר קנה בהגבהה  – ראה קצוה״ח רעג, ד), או שה״ז כאילו בא לידו ממש, וכעין גזל מדבריהם. וראה שו״ת אבנ״ז כד. דברות משה ב״ב סי׳ כ הע׳ כו.  וי״א שמצודת הדג חמור מפתיחת חנות כיון שעשה מעשה שיבואו הדגים לידו, והעמדת חנות אינה בגדר מעשה – שו״ת בי״א חו״מ כז ד״ה וגדולה. וגם שמצודת הדג שאני שהוא הפקר, אבל המעות יש להן בעלים – אבנ״ז שם.

ולכאו׳ נדו״ד אינו דומה למצודת הדג, ודומה יותר למערופיא, שהמוכר בטוח בקונים, אף שעצ״ע קצת בכל עיקר דין מערופיא, דל״ש גדר קנין בקונים כבדגים. ולשון שו״ת הרשב״א – הובא בב״י קנו מחודשים א: דדמי קצת למצודת הדג. וי״ל, ובהקדם שבחילוק קליות ואגוזים התירו מפני שיכול לומר לו אני מחלק אגוזים ואתה חלוק שקדים – ראה בשו״ע אדה״ז דיני השגת גבול יג שהביא טעם זה, אף שבגמ׳ הובא כן רק אליבא דר״ה, ולר״ה ברי׳ דר״י א״צ לסברא זו. וכן ברי״ף וברא״ש העתיקו ל׳ הגמ׳. וראה שו״ת אבנ״ז שם. ועכצ״ל ולפרש, שגם בחנות הותר רק מפני שיכול לומר לו מי שבא אצלך יבא ומי שיבא אצלי יבא. וראה ביד רמה אות זה ב׳ אופנים בזה. משא״כ בחילוק קליות ואגוזים כשמפתה הקונים בידים, וממילא לא יבואו אליו, והתירו רק מפני שגם הוא יכול לעשות כן. וראה שו״ת הצ״צ חו״מ לז, ג. וה״ט דמערופיא, במפתה הגוי, וכאילו פסיק לחיותי׳. וראה בשו״ת מהר״ם ד״פ  תתטו, שהכריח איסור מערופיא מדין קליות ואגוזים.

ועצ״ב מה שכתבו להכריח מדין מצודת הדג. ואם לא נאמר שב׳ שיטות בדבר, לדמות לחילוק קליות או למצודת הדג – אולי י״ל שמחילוק קליות אפשר להוכיח דיש איסור בגוף מעשה ההשתדלות, אבל אין הוכחה גמורה, שהרי גם הוא יכול להשתדל אצל הגוי, אף שקשה ביותר. ואכן, ראה ברמ״א קנו, ה שמותר להוזיל רבית קצת, ובמקורו ברי״ו ח״ו נל״א, דדמי לחילוק קליות. ומה״ט הוכיחו ממצודת הדג, שחמור יותר, שהקונה כאילו כבר בא   לידו, אף שלאידך ג״ז אינו דומה ממש. ואוי״ל,  שבמחלק קליות ואגוזים בתוך חנות של חבירו גופא אסור, ובמערופיא, כיון שבטוח בו, ה״ז כאילו מחלק בתוך החנות, שמשדל אחרי שכבר באו לידו. ובכ״מ משמע שבמערופיא לא נאסר אלא כשהוא רגיל ותדיר, באופן שהוא יניקתו ומחייתו    (ראה פת״ש קנו, ז בשם שו״ת חות יאיר מב). וגם מיירי שרק הוא עוסק בזה ואין אחר עמו (ראה חות יאיר שם). ולפ״ז גם בפתיחת חנות יתכנו חילוקים בין האופנים, וכמבואר באחרונים. וצ״ע קצת, שבפוסקים סתמו להיתר בפתיחת חנות, ולא חילקו בין האופנים.

והשתא בנדו״ד צ״ב למאי מדמינן לה. ומסתבר שאינו דומה לדין מערופיא, כיון שאינן בתוך החנות, וגם אינו בטוח בהם  כבמערופיא שרגיל אצלו. ויותר נראה לדמות לדין פתיחת חנות בתחילת מבוי סתום, שהביא בב״י בשם אביאסף (אבל ראה חת״ס חו״מ קיח שמערופיא דומה לד״ז. וראה שו״ת דברי חיים חו״מ כ). ונחלקו הפוסקים אם ד״ז אסור גם אליבא דר״ה ברי׳ דר״י – ראה הגהמ״י שכנים , ו. ב״י שם. ד״מ ג. ד״מ הארוך ד״ה ואצ״ל. הגהות הרמ״א על המרדכי ב״ב תקטו. אבל ראה ד״משם  ד. שו״ת  הרמ״א י. אבל ראה שו״ת בית אפרים חו״מ כו שהגה בד״מ ד אינו של הרמ״א. ונחלקו אחרונים בד״ז, ויש שהחמירו בברי היזקא דוקא. ועוד כמה חילוקים – ראה שו״ת חת״ס חו״מ שם. שם עט. בית אפרים שם. דברי חיים שם. חלקת יעקב ג חו״מ ט. ובשו״ת צ״צ חו״מ כג משמע שנקט בפשיטות שהאביאסף אינו לדינא. ושם לז, א הב״ד שו״ת מ״ב בעניננו, וס״ל שרק באופן דפסיק חיותי׳ לגמרי.

ואת״ל דתלוי בדין מערופיא – ראה אדה״ז שם, דמערופיא תלוי במנהג מקומות. ובזמניננו מפורסם המנהג להקל בכגון דא.

אמנם בחת״ס חו״מ עט ד״ה מהפך שבמערופיא אצל ישראל לכו״ע אסור (שכן פי׳ בדעת ר״ת שנכסי גוים כהפקר). ומ״מ יש חולקים. (ומקום לפרש בשי׳ ר״ת שכוונתו גם במערופיא אצל ישראל, ור״ל רק שיש להתיר בשל הפקר בכלל. ויל״ע  היטב בדיוקי ל׳ הראשונים). וי״א בשיטת המתירים במערופיא, שדומה למהפך בחררה של הפקר, דלא שכיח שימצא במק״א. (והאוסרים ס״ל לאסור גם במהפך בחררה דהפקר, או דס״ל שבאמת יכול לעשות מערופיא אצל גוי אחר – ראה היטב באו״ז ב״מ י, א. ועוד אופן, שחמור מהפך בחררה שכאילו כבר בא לידו).

ועוד שבימינו אינו בטוח כלל בהקונה לפי שכן דרך הסוחרים. ויש לומר באופן אחר ההיתר, שכולם מחזרים אחרי המחפשים באינטרנט – ראה רמב״ן ב״מ ט, ב. כמדומה, בפירש טליתו על פאה, שכיון שכל העניים מחזרים אינו השגת גבול.

ועוד להעיר, שהדין של מצודת הדג לא נזכר ברי״ף ורמב״ם ורא״ש ובטושו״ע. ומשמע, שהוא שלא אליבא דהלכתא, ורק לרשב״ג, וכרב הונא, ולא אליבא דרבנן וכר״ה ברי׳ דר״י (ותי׳ הגמ׳ דיחויא בעלמא. וכ״כ במאירי ב״ב כא, ב) – ראה שו״ת חקרי לב יו״ד ג, כא. צ״צ חו״מ כג. וראה בשו״ת חת״ס חו״מ עט ד״ה ויש תנאים. (ושם, ששאר הפוסקים מ״מ ס״ל דמרחיקין. ובצ״צ שם  מחמיר, אם פוסק חיותו לגמרי ואין לו פרנסה אחרת. ואינו שייך לכאן). בי״א חו״מ כז ד״ה ובהכי. וראה שו״ת ישועות מלכו חו״מ יט.

וכן להעיר מרמ״א חו״מ קנו, ז ובפת״ש שם יא ויב, שכשנותן יותר בזול או סחורה יותר טובה, אין למחות. ובשו״ת בי״א חו״מ כז, שגם במבוי סתום, כשאין מחיר קצוב אינו יכול לעכב, שאפשר שילכו לחנות אחרת שמא יוזיל יותר.

וגם בגוים לא שייך פסקת חיותי׳ ולא נקרא רשע. וזהו רק אם המדובר במתחרה שהוא גוי.

וראה גם הנסמן באנציקלופדיא תלמודית ערך יורד לאומנות חבירו בדין מרחיקין מצודת הדג.

ולהעיר משאלה הידועה של חאפערים, שמכריזים על נסיעה במקום שיש אוטובוסים.  ויתכן שכמה פרטים שייכים גם לכאן.

אלא שירא שמים יחמיר בכלל, עיי״ש בשו”ע אדה”ז. ובצ״צ שם כג, דן מדין כופין על לפנים משורת הדין.