If a person forgot to count Sefira at night and he remembered only during Bein Hashmashos of the next day, can he continue counting in the remaining nights with a Bracha?

 

I’ve seen people explaining the Alter Rebbe’s opinion in his Shulchon Aruch in different ways…

 

Answer:

He may continue counting with a Bracha.

 

טעמים ומקורות:

לפענ״ד הסופר בין השמשות יכול להמשיך לספור, וכדעת הפוסקים שג״ז ס״ס, וה״ט כיון שמעיקר הדין קייל״ן שגם בהפסק יום א׳ לא הפסיד המצוה. ועוד טעמים עד״ז.

נחלקו הפוסקים בזה, ונימוקם עמם לחלק בין זה למי ששכח לספור וספר ביום, אף שיש ס״ס (ספק שמא ספירתו מועילה ואת״ל שאינה מועילה שמא קייל״ן שגם בשכח ממשיך לספור), שכאן יש גם ס״ס לאידך גיסא, ספק לילה הבא, ואת״ל שעדיין יום ספק אם אפשר לספור ביום. ועוד כתבו, בסגנון אחר שאינו ס״ס משובח, שהספק שמא ספירתו מועילה אינו בשלימות כיון שיתכן שהוא לילה ול״א ס״ס רק כשב׳ הספיקות גמורות. או כלך לדרך זה, שיש ג׳ ספיקות שלא לברך ורק ב׳ ספיקות לברך.

הנימוקים להמשיך בספירה בברכה: שלכמה דעות אומרים ס״ס גם כשאינו שקול. וראה שו״ע אדה״ז יו״ד כד, מז. פס״ד להצ״צ או״ח תסז. שם יו״ד קיש לגג. אה״ע שז, טו. וראה כללי הפוסקים וההוראה פרקש כלל עא. ובעניננו א״א מבוטשאטש כאן. וראה אהל המועד טוקר ב ע׳ שמח.

ובכ״מ כתבו שלמעשה קייל״ן דלא כבה״ג, וגם בשכח מעיקר הדין ממשיך בספירה, אלא שחשו לדעתו רק לענין ברכה (ויש שכתבו הטעם שכך נתפשט המנהג, וכ״מ בשו״ת תרוה״ד לז שכתב כמ״פ שהוא ממנהגא, וכל׳ אדה״ז תפט, כד: נוהגין, דלכאו׳ צ״ב אטו במנהגא תליא מילתא הא כלל גדול בידינו שסב״ל. ולהנ״ל א״ש. וראה שו״ת חתן סופר פ) משא״כ כשיש צד נוסף להמשיך.

וי״ל בסגנון אחר, שהספק שמא הלכה דלא כבה״ג הוא ספק משובח ומצטרף לספק הגרוע שספר בביה״ש לעשות ס״ס שקול. ויומתק, את״ל שס״ס משום רוב, דאכתי איכא רוב דעות שימשיך, אף שאין רוב צדדים.

וגם שלהסוברים ספה״ע דאורייתא מחוייב להמשיך לספור וכל שמחוייב ממילא צ״ל בברכה (ראה תה״ד שם. וראה מה שבי׳ שו״ת משאת משה או״ח א, שיש ג׳ ספיקות לברך, והיינו גם הספק שהוא דאורייתא). ועוד שברכה לבטלה רק דרבנן (ראה תה״ד בפנים. וראה לעניננו שו״ת מכתם לדוד ג, כיון שי״א שספה״ע דאורייתא). ובסגנון אחר שכשמחלוקת במצוה ולא בברכה ל״א סב״ל (ואכ״מ בזה. ואף שלענין עיקר הענין בשכח נוהגים שלא לברך. וי״ל. וראה גם שו״ת שו״מ דלקמן).

ובשו״ת תה״ד גופא משמע שעיקר הטעם אינו משום ס״ס. וראה פמ״ג במ״ז יג. וכ״מ בל׳ אדה״ז של״כ משום ס״ס כבספק אם שכח, והיינו דלא משום ס״ס קאתינן עלה. אבל ראה הגהות דברי נחמי׳ שם. ועוד כתבו ובכמה אופנים שב׳ הפלוגתות – ספירה ביום ושכח לספור – תלויות זב״ז,  וראה גם מאמ״ר שם. נה״ש ה. וראה שו״ת שו״מ רביעאה קכז. בית שלמה דלקמן. וראה עוד לקמן. ועוד בי׳ בזה –  דסו״ס מיקרי תמימות. ויש להעמיס כן בל׳ תה״ד. וה״ט, שכיון שהחסרון במעשה הספירה ולא בהמצוה (שגם לבה״ג כ״י מצוה באנפי נפשה – וכבי׳ המפורסם בלקו״ש (א ע׳ 271. לח ע׳ 10) בדעת בה״ג. אבל בלקו״ש שם, שצ״ל מעשה מצוה עכ״פ. וי״ל) וא״כ כל שלא דילג לגמרי מיקרי תמימות, ראה בשו״ת בית שלמה בדעת תה״ד.

ועוי״ל בסגנון אחר, שכמו שמצינו שכיון שספה״ע דרבנן אפשר לכתחילה לספור ביה״ש, ה״ה שיכול לספור ביה״ש דיום הבא  עבור  ספירת יום שעבר, וכל שסופר מברך. ויל״ע כיון שאינו מחוייב לספור, שסד״ר לקולא, אם ספירה ללא חיוב מהני לבה״ג. ואכ״מ.

ובאמת, מוכח שד״ז שכח לספור שאני משאר ס״ס, ממה שדוקא לענין זה מצינו שאפשר לברך בס״ס, משא״כ בכלל שלכמה דעות א״א ס״ס בברכה. וכ״מ דעת אדה״ז בכ״מ ואכ״מ. וראה בעניננו לקו״ש יז ע׳ 466. (ושם מציין לארחות חיים החדש תפט ולשד״ח אספ״ד מע׳ ברכות ס״א ס״ק יט. ובאר״ח שם יד אכן הביא ממאו״א בחלק עוד למועד לב, א דשאני הכא שגדולי הפוסקים ס״ל שגם בשכח מחוייב לספור. ובשד״ח שם לא נמצא עד״ז, ונמצא הוא שם יח בסופו. ובשד״ח כתב הטעם שבדאיכא בהדי ספיקא חד ספיקא דילמא הוא דאורייתא אזלינן לחומרא. וצויין גם באר״ח לעיל). וראה בקובץ יגדי״ת ירושלים ג ע׳ 56. יתירה מזו, גם בעיקר הענין בנסתפק אם ספר או לא – ראה בשו״ת הצ״צ או״ח ג, ח דמשמע מדבריו בדעת תה״ד לז, להתיר לברך מחמת הדעות שמותר להחמיר לברך בסב״ל. ובספה״ע גופא – בענה ביה״ש דיום הבא לשאלת חבירו כמה ימי הספירה, או בשמע מפי חבירו ביה״ש ולא נתכוון למצוה, שאינו יכול לברך, אף שהוא ס״ס ספק אם מצ״כ וספק ביה״ש. (ונתקשו בזה הפוסקים). וראה לעניננו שו״ת מהרי״א הלוי ומנח״י דלקמן. אכן מצינו חילוק, שבשאר ס״ס בספה״ע קייל״ן סב״ל ומורינן לי׳ שאינו יכול להמשיך לספור בברכה, משא״כ בספק אם שכח וכה״ג.

וכן מצינו שגם בנסתפק אם ספר שהוא ספק גרוע, ספק חסרון ידיעה, מורינן לי׳ להמשיך בברכה.

ועוד להעיר, שבאמת אין ספק זה דומה לספר ביום, דאיכא ממנ״פ, שלבה״ג גופא אפשר לספור ביום. וכ״מ בשו״ע אדה״ז שם כה, שזהו הטעם שיכול להמשיך בברכה. [ולהעיר, שלפ״ז הה״נ בנדוננו, שבאמת אין כאן ס״ס לאידך גיסא, כיון שאא״פ לצרף הספק שספירת היום אינה מועילה להספק   שבשכח הפסיד המצוה, שהרי בה״ג עצמו ס״ל שמועילה ספירתו ביום. ואף גם להצד שזהו לילה – ה״ז עדיין ס״ס רגיל כשאר ס״ס בכגון דא. וראה מש״כ עד״ז ידידנו הגרשד״ב שי׳ וולפא בספרו משמיע שלום סי׳ לו].

וראה בפמ״ג תפט במ״ז ב במי ששכח לספור שיכול להוציא יד״ח אחר, משום ס״ס ספק שבן עיר מוציא בן כרך, עיי״ש. ולהעיר גם מהשקו״ט באונן שהמשיך לספור. ועכצ״ל שלענין זה אפשר להקל גם בספק כגון דא. וראה גם בעיקר הדברים שו״ת בית שלמה הנ״ל. כת״ס יו״ד ב, קפא. ובסגנון אחר כה״ח צח, שבמקום מנהג ל״א סב״ל. ובשו״ת מהר״ש ענגל ה, מח שא״צ ס״ס שקול, כיון דאיכא רוב דס״ל לברך בכל גווני.

וילה״ע, שכמעט כל הראשונים חולקים על דברי בה״ג, וכמ״ש בתוס׳ מנחות סו, א ד״ה זכר: והוא תימא גדולה ולא יתכן. וכן הקשו בראשונים: מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף. ועוד כתבו שדעת שאר הגאונים אינה מסכמת לדעתו. ועוד וג״ז ועיקר שבבה״ג שלפנינו לא הובא ד״ז כלל. ויתירה מזו, שבכלבו ואבודרהם הביאו בשם בה״ג להיפך ממש. ולאחרונה נמצא מכת״י תשו׳ הרמב״ם שהורה ג״כ שממשיך בברכה. וחזי לאצטרופי שיש בראשונים שכתבו בעיקר שיטת בה״ג, דמיירי רק בשכח יום הראשון, וראה גם משנ״ב בשעה״צ מו. או בסיומי השבועות. וכן שאפשר להשלים למחרתו ע״י שיזכיר ספירה דיום שלפניו.

ויש לצרף שי׳ ר׳ יוסי בביה״ש כהרף עין לפני צאה״כ.

וכן מקובלני מגדולי המורים להקל (יותר נכון – להחמיר) לברך כל שיש צד נוסף להמשיך לספור בברכה. וידוע שמתלמידי הבעש״ט שצידדו כן גם בכל עיקר דין זה שכח לספור להורות להמשיך בברכה.

וראה בכ״ז שו״ת בית דוד רסח. נה״ש ב. ערך השולחן. ברכ״י תפט. שע״ת תפט, כ. א״א מבוטשאטש. בית שלמה או״ח קב. שו״מ הנ״ל. כת״ס הנ״ל בכיו״ב. מהרי״א הלוי קנה. בינת  אדם כלל ה. שו״מ מאזוז לח. ערוה״ש תפט, טו. מועד לכל חי. ארחות חיים ספינקא ד. כה״ח פג. ברכת הבית נ, ב. וטעמו צ״ב. מנח״י ט, נז. להורות נתן ג, כו. תשוה״נ ג, קמו.  ועוד. ולהעיר שגם במקו״ח ז מ׳ קצת שממשיך בברכה. ויל״ד.

ויש שדנו בספר גם ביום אחר בביה״ש דיום הבא. ואצרף מש״כ בענין זה: הנה, יש שדנו בדיני תרתי דסתרי בב’ ימים, אבל כאן הוא גם ועיקר מדין ממנ”פ, דלד’ בה”ג בודאי דילג יום אחד והפסיד הברכה. אבל כבר העירו שברש״י שבת לד, ב מוכח שאין כל ביה״ש שוה, ואפשר שביום א׳ הי׳ לילה וליום אחר אינו כן. וראה כו״פ טז בכרתי ד, להחמיר כדעת רש״י, ושכ״ד הרמב״ם. אמנם, ברא״ש שבת ספ״ב: דוקא עירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו ביה״ש, ולאחד עירב ביה״ש ונאכל עירובו משתחשך. אבל עירב עליו ביה״ש ונאכל עירובו ביה״ש לא הוי עירוב ולא אמרי’ מקצתו יום ומקצתו לילה ובשעה שהניח עירובו יממא הוי ובשעה שנאכל ליליא הוי, דכולי האי לא אקילו רבנן לשוויי ביה״ש לגבי האי עירוב מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה. והא דאמרינן ביה״ש מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה  לחומרא הוא דאמר ליה ולא לקולא כדמסיים בה ומטילין אותו לחומרי שני ימים. וכ״ה לדינא סוסי׳ שצג. ועדיין יש לצדד על יסוד שאר הסברות הנזכרות. וכש״כ כשספר ספירת יום העבר קודם הזמן שספר ביום אחר ספירת יום הבא, שיש איזה צד ספק בזה – ראה כריתות יט, ב וברש״י  שם. רעק״א נדרים סט, ב.

ולהסברא הידועה בדעת בה״ג שאינו משום מצוות ספירה (שכולם מצוה אחת, כרהיטת ל׳ החינוך שו. מהרלב״ח סב. ב״ח לטור או״ח תפט. ועוד. וכ״מ ממה שבכמה ראשונים דחו סברת בה״ג מטעם זה גופא שמ״ט מצוות הן – כבטור שם בשם רה״ג. שבה״ל רלד) אלא מציאות הספירה, שכשדילג יום חסר ממציאות הספירה (שמספר מצ״ע אינו בגדר מציאות לולא הציווי. והדברים ארוכים), וממילא חסר בתמימות, או יתר על כן, של״ש גם גוף המצוה (ואפשר להעמיס בדוחק גם בחינוך ודעמי׳ הכי, שבודאי כל יום מצוה בפ״ע היא, כדמוכח מהברכה בכל יום. ועוד. אלא שדינם כעין מצוה אחת מחמת שתלויות זב״ז. וראה בלשון שו״ע אדה״ז תפט, כג. פמ״ג בא״א שם יג) – ונאמרו הדברים אצל כמה מחברים ואין ב׳ נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וכמדומה קדם לכולם (אבל בסגנון אחר לגמרי) רבינו בלקוטי שיחות בכ״מ –  אפשר, שכל שיש אצלו מציאות הספירה אף אם לא קיים המצוה ש״ד להמשיך לספור. והאריכו מזה גם לגבי קטן שהגדיל וכו׳. ובלקו״ש לח ע׳ 12, שבכגון דא מצותה אחשבה, גם אצל מי שאינו מצווה,  שמצד מצוות הספירה גם מי שאינו מצווה ספירתו בגדר מציאות.

ועיקרי הדברים, מצינו בשו״ת בית שלמה או״ח קב, בטעם שיכול להמשיך בברכה גם כשספק ביה״ש, כיון שסו״ס לא דילג, והו״ל תמימות.

ובפרט, להסברא שעיקר הדין שלא להמשיך לדידן הוא רק ממנהגא, דלא קייל״ן כבה״ג, כדיוק ל׳ תרוה״ד לז, ואדה״ז תפט,כד, וכל שיש צד כלדהו מורינן לי׳ להמשיך בברכה. ומצינו דבר פלא בשו״ת שו״מ מהדו״ד ג, קכז, שאם לא שכח רק טעה בספירה שפיר יכול להמשיך, שהספירה רק משום זכר, ואכתי הוי בכלל תמימות. ובשו״ת טוטו״ד קעג, בספר יותר על המספר, כגון ה׳ ביום ד׳, יש בכלל מאתים מנה (משא״כ איפכא). ובס׳ ודברתם בם בשם אביו הגרמ״פ, שגם בספר 50 דקות לאחרי הספירה ממשיך בברכה. (אלא שנראה דס״ל עיקר בצאה״כ כשיטת ר״ת). ועד״ז מצינו שגם במסופק כמ״פ במשך ימי הספירה ממשיך בברכה, אף שאינו ספק שקול. וחלק מסברות אלו נראות רחוקות ממרכז הדעת, לולא שנאמר בהקדמת יסוד הנזכר, שהעיקר מציאות הספירה. וכש״כ בנדוננו, שספר כדת וכדין, וכל יום שקו״ט לעצמו, אם דילג באותו יום או לא, ובדרבנן – זיל הכא קא מדחינן לי׳ וכו׳.

ובמק״א כתבנו כן גם בהתפלל ערבית שעשאו לילה – דהיינו לחומרא ולא לקולא. וכ״כ בשו״ת זרע אמת ח״א סי׳ סו הובא בשע״ת תפט סק״כ. ושם שאפשר לספור גם אחרי ערבית דליל שבת מבעו״י. והרי אנן קייל״ן שאפשר בדיעבד להפסיק בטהרה גם אחרי שהתפללו הקהל ערבית ואפי׳ התפללה עמהם. וכ״מ מש״ך קצו, ד.

 

 

#3872