דיני הפסק באלוקי נצור

שאלה:

בנוגע לענין הגבהת ספר ורמיזה בעיניו כשאומר אלוקי נצור, האם כל דיניו הם כברכות ק”ש או רק לגבי דיני הפסק?

תשובה:

גם באמצע ברכות ק״ש מותר בכגון דא. ונכון שיפסיק אמירתו בינתיים.

מקורות:

בנוגע לברכות ק״ש אם דינו כשאר ברכות לאסור תשמיש קל – מקום לומר דשאני ברכות ק״ש שהן ברכות ארוכות, ורק בברכה קצרה הו״ל כקבלת עומ״ש, ראה גנזי חיים דלקמן. ונצטרך לומר דברכהמ״ז שאני שהיא דאורייתא. אבל ראה בשו״ת זבחי צדק החדשות ג, כג. שבט הקהתי ב, פט. וכן פשטות כל הפוסקים שלא לחלק בדבר. וכ״מ קצת בדברי אדה״ז דלקמן. ובמשנ״ב סג, יט הבין להקל. וכ״ה בשיורי טהרה מע׳ ה, כ (נה, ג ואילך). אלא שלפי דעתם הותר גם בשאר ברכות. אבל מוכח מדבריהם שלהט״ז קצא, א אין חילוק בין ברכות ק״ש לשאר ברכות. וראה פמ״ג קצא במ״ז א, דפרשה שני׳ שאני דכלימוד התורה חשיב. ומוכח שהבין לאיסור גם בברכות ק״ש. וכ״כ בכה״ח סג, לב שבטלין ממלאכתן בשעת ברכות ק״ש ופ׳ ראשונה. ולכאו׳ פועלים פטורים מברכות ק״ש. וכ״כ פר״ח סג, ח. אבל פשטות הגמרא ברכות טז, א שגם בעושין בשכרן קוראים בברכותי׳. וראה פר״ח מש״כ ליישב. וכן בלח״מ ק״ש ב, ד, מוכח דס״ל שחייבים הפועלים בברכות ק״ש. וראה בן ידיד ועוד מפרשי הרמב״ם שם במפרשי יד החזקה. כסא אליהו סג, ח. וראה גנזי חיים קצא. תהל״ד שם. שלמת חיים מג. יבי״א ט, צה, ח. י, כא, ז.

ודעת אדה״ז בההיתר לפועלים באמצע (ברכות) ק״ש – ב׳ אופנים, שהיא מלאכת ידים ללא כוונה – אדה״ז קפג, יד. או שהוא היתר לפועלים דוקא – אדה״ז סג בקו״א א.

אלא שכ״ז בנוגע תשמיש קל, אבל לא מצינו איסור לרמוז בעיניו רק בק״ש. ולהגבי׳ ספר – ה״ז מבטלו מכוונתו ובודאי מותר.

וגם בזה – האיסור רק בעודו מברך ולא כשהפסיק מהברכה, זולת בק״ש שג״ז אסור. ומהירושלמי שהביא הט״ז מוכח רק כשעוסק במלאכתו בשעת הברכה. וראה פרי השדה ב, מה. שבט הקהתי שם. שיעורי הגריש״א ברכות כג, ב. ציוני הלכה תפלה ע׳ סא. משנת יוסף טו. אמרי יודר גריינימן ברכות ד, יב (ע׳ סג).

ובכל אופן, בפשטות כ״ז ל״ש לאחרי יהיו לרצון. וכן מוכח מסמיכות הדברים בקיצור שו״ע יח, יד-טו, עייש״ה. ואף שהוא עדיין כעומד לפני המלך, ראה גם בשו״ע אדה״ז קכב, א במוסגר – נראה שאין דינו כעומד לפני המלך לכ״ד, ורק לענין רקיקה והפסק, שהרי בפשטות מותר שלא יהיו רגליו מכוונות. וראה דעת נוטה א, תפלה רטז ואילך. ושם רכ. וכ״כ בספרו שיח השדה ג ברכות י, ב להוכיח כן מירושלמי ר״ה ב, ה. סנהדרין א, ב. (וכדמות ראי׳ מהסברא שאפי׳ באמצע התפלה כששהה ופסק י״א להתיר לישב בד״א שלו – ראה שו״ת נאות דשא לח. אפיקי מגינים קכב בחי׳ ג. אבל ראה שם ב לאסור כל שלא פסע. ונתחבט בזה בס׳ ד״א של תפלה ו. וראה בצה״ח ו, לב). ודלא כפסקי תשובות קד בתחילתו. אבל בסה״ש תש״ד ע׳ 161 בנוגע הפרדת רגליו, נת׳ באו״א, שזה גופא בגדר עקר רגליו. ועוד, שיש לחלק בין סיים תחנוניו ולא פסע למי שבאמצע תחנוניו.

#28571