הנחת תפילין וברכתה עם “אתאיסט”
שאלה:
מעשה שהיה באחד מאנ”ש שהציע ליהודי אחד מידידיו ששנה ופירש (רח”ל) להניח תפילין.
הלה אמר שהינו “אתאיסט” שאינו מאמין כלל, אבל הוא מוכן להיענות ולהניח תפילין מצד הנימוס לידידו וכעושה מנהג יהודי מסורתי. אך כשהניח את התפילין סירב לברך עליהם, באמרו שאינו מאמין ואינו יכול לשקר בנפשו ולומר תיבות הברכה. ועוד הוסיף, שלדידכו יהיה ברכה לבטלה אם יאמר, שהרי אינו מאמין בתיבות היוצאות מפיו.
עובדה זה עוררה אצלי שתי שאלות:
א. האם “אתאיסט” אדוק שאינו מאמין כלל (עכ”פ לדבריו) מקיים מצות תפילין בהנחתן באופן כזה? שהרי לא התכוון לשם מצוה כלל, כי אינו מאמין במצווה המצוה.
ב. אף אם נימא שאת המצוה שפיר קיים, האם צדק בטענתו שברכתו תהיה לבטלה כי אינו מאמין בתיבותיה?
אודה מאוד על תשובתכם כדת מה לעשות, כי מקרים כיוצא בזה שכיחים הם, לדאבוננו.
מענה:
מקום לומר שמקיים מצוה.
בנוגע להברכה – ראה כאן:
מקורות:
ראה שבת קיח, ב, במשמר שבת אפילו עוע״ז כדור אנוש. (ובפרישה או״ח רמב, דלפי שהוא בטעות. וראה ב״י שם וט״ז שם באו״א. ולהעיר מרמב”ן משפטים כג, כה). רמב”ם הל’ גירושין ספ”ב. (ובכ״מ דקאי גם במומר. וראה שו״ת חת״ס אה״ע קלא (אף שי״ח. והארכנו במק״א). ולהעיר מתניא כט. סה״ש תשמ״ח ב ע׳ 534. כן להעיר מנוסח התפלה: וכל מאמינים וכו׳). רמב״ם תפלה טו, ו. אדה״ז קכח, נב. (ומש״כ שם חוץ ממחלל שבת – היינו לענין נ״כ דוקא. וג״ז – במוסגר). וראה באגרת השמד לרמב״ם בארוכה.
ובשער הגמול לרמב״ן ו, בכופר שעושה לשם כפרנותו, שאין לו זכות אבל בעל הרחמים מרחם כשעשה מעשה הגון אפילו עשאה לשם ע״ז. (וצ״ע מנא לן שבסתמא מכוון לשם כפרנות. וילע״ע. ואפשר דקאי בדוקא בכה״ג, משא״כ בעושה בסתמא, או מטעם אחר). וראה משנ״ב קצט בבה״ל ד״ה מזמנין. נדחי ישראל א בהגה.
ובכלל בהרבה מהמקרים, אא״פ לידע שאכן כופר. וראה מנחת שלמה פסחים קיד, ב – ע׳ תרס, הליכות שלמה תפלה ד, טו – ע׳ מא, וכן שם פסח ט בדבר הלכה צא – ע׳ רצג, שסו״ס ספק בלבו. וראה משנ״ב רד בשעה״צ לח שבכפאוהו ואכל מצה כיון שהיא מצוה מסתמא נתרצה אח״כ. וכסברת הרמב״ם גירושין הנ״ל לענין גט מעושה. ומקורו בבגדי ישע שם ח. (ומה״ט חולק במנח״ש שם עמש״כ בקובץ שיעורים ב, מז, יד. ונדפס גם בקובץ הערות יבמות דוגמאות לביאורי אגדות יא, יד (עד, ב) ובקובץ מאמרים ע׳ סז, שדינו כמתעסק.
(ועיי״ש שמצדד לומר דבמידי דאית בה הנאה יוצא גם במתעסק ולא רק כשאינו מכוון למצוה. וראה שו״ת משנ״ה יט, ה. תשוה״נ ד, יב. וראה מה שחידש שם ה, שנ, שאם יאמר שמכוון לשם מצוה, דברים שבלב אינם דברים, אלא שאינו מעכב.
ולהעיר מהקדמת פי׳ רמב״ן לאיוב בהוצאת ירושלים תשכ״ג ע׳ כד. בית אלקים שער התשובה ה – לג, ב. שו״ת גוו״ר ב, לא. וחלק עליו במשל״מ מילה א, י. וראה גם שו״ת צי״א ח, טו, ה שמפורש הפכו בגוו״ר גופא – שם ג, א. גם דברי מלכיאל ד, עא. ויש שהעירו מאור החיים שלח יג, כו ד״ה ולתרץ זה. ויל״ד. וראה שו״מ תנינא א, נא. שם ג, א, סוסי׳ קנז. מהדורא ב ג, צא. ומש״כ להעיר בשו״ת חלקת יעקב אה״ע לא. העמק דבר שלח טו, לט ד״ה ולא תתורו.
ובגוף הדבר מפורש בכ״מ שגם מומר חייב במצוות ואית בה שם מצוה – ראה תוס׳ יבמות עא, א ד״ה בו. פסחים קכ, א ד״ה כל, אבל י״ל שחובתו לחזור בתשובה ולהאמין). וראה משה״ק על דברי קובץ שיעורים בחמד שלמה פרידמאן ב ע׳מ שכח. וראה גם בהפרדס לז ע׳ 11, והיא לו נדפסה במשנת ראשונים איסורי מזבח ג בשביל הקודש ע׳ י, שלסברת הקוב״ש יוצא שתינוק שנשבה ג״כ אינו מקיים מצוה. ולפ״ז גם אינו מחוייב במצוה. אתמהה.
ומעשה רב בכל תפוצות ישראל שרבנים מסד״ק ומברכים ברכת אירוסין גם במי שרוצה רק טקס ואומר שאינו מאמין.
#50588
