Article: Bread made from Wheat Flour and other Flour

 

With various types of multigrain bread on the market, the question arises which brachah rishonah and brachah acharonah should be said when eating them.

Hamotzi is recited on bread which contains one of the chameishes minei dagan (five types of grain): wheat, barley, rye, oats and spelt. When any of these five grains is added to kemach kitniyos (flour of some other type) to make bread, hamotzi is still recited, regardless of what the ratio is.

However, in order to bentch birchas hamazon (the after-blessing for bread) the chameishes minei dagan must comprise at least one sixth of the mixture, and at least a kezayis must be eaten. In fact, some opinions maintain that one must eat an amount containing an entire kezayis of dagan itself. Thus, in a case where only one sixth of the mixture consisted of dagan, and assuming that the dagan is evenly dispersed throughout the mixture, one would have to eat an entire pras, which equals six measures of a kezayis—and eat it all within the short time span known as kdei achilas pras, which could be as little as three or four minutes, a difficult task. Since this matter is in doubt, al hamichyah should be recited unless an entire pras (or an equivalent amount relative to the percentage of dagan) is eaten.

In a case where the chameishes minei dagan are less than a sixth of the mixture, it’s a machlokes (halachic dispute) whether to say al hamichyah or borei nefashos. That being the case, we should avoid eating this “bread” by itself. One way to sidestep the problem is by eating first a kezayis of regular bread (made from dagan), and thus conclude with birchas hamazon. A second option is to eat this kind of “bread” along with both a kezayis of food after which we recite al hamichyah as well as a kezayis of food after which we recite borei nefashos.

The exception to the rules laid out above is when rice flour is added to wheat flour; because the rice tends to cling to the wheat and bring out its taste, so as long as the bread retains the taste of wheat, we recite hamotzi and bentch birchas hamazon.

 

Sources:

פרטי הדברים כאן מבוססים על סדבה״נ לאדה״ז פ״ח ה״ג ואילך. ושיעור ששית מהתערובת הוא משום ספק דאורייתא לחומרא. וכ״כ בפמ״ג סר״ח במ״ז סקי״ב. וצל״ע מש״כ בחיי״א כלל מב ס״ב ובמשנ״ב סקמ״ג שיעור שמינית. ועד״ז הוא בסידור יעב״ץ. אמנם בחיי״א שם כ׳ שמינית או תשיעית. ושו״ר בבית ברוך שר״ל שהוא טה״ד וצ״ל ששית. וראה בברכת הבית דלקמן.

ומש״כ בפנים שבאוכל כל הפרס צ׳ לאוכלו בשיעור כדא״פ – פשוט. וכ״כ בברכת הבית שערי ברכה שי״ב ס״י. ובנוגע לשיעור אכילת פרס במינוטין – יש לנו בזה אריכות דברים. ואכ״מ. ועוד חזון למועד בע״ה.

[והנה בשע״ת סקי״ב כ׳ שגם בתערובת פחות מכבכא״פ יכול לברך ברהמ״ז כשאוכל כזית במהירות. ופשוט שלא יוצדק כ״א להדעות דסגי לאכול כזית וא״צ לאכול כל הפרס.

אלא שגם לדבריהם, מקום לומר שאי״מ, כיון שלדעת רבינו חיים כהן דכוותי׳ נקטינן מעיקר הדין (כמ״ש אדה״ז בקו״א סתמ״ב סק״ז וסק״ח. ועיי״ע בסתמ״ו קו״א סק״א) כשאין התערובת כבכא״פ לא נהפך כולו לדגן, וא״כ אולי מקום לומר שה״ז כאילו לא אכל כזית לחם. ואף שבפועל אכל כזית דגן – שאר הקמח שבתערובת גובר עליו. וכדמוכח מזה, שפטור מהפרשת חלה כיון שאינו בכלל לחם (ראה מג״א סקט״ו. ושם שמ״מ מברך המוציא, וכדלקמן). ובל׳ אדה״ז (שם סתמ״ב סק״ז) שפחות מכבכא״פ ״אינו מברך ברהמ״ז אפי׳ אכל הרבה״ – מ׳ קצת דהיינו גם באוכל כזית דגן במהירות בשיעור כדא״פ. אבל יל״ד בקל. ומש״כ במג״א סקט״ו שבפחות מכא״פ על כרחך שוהה ביניהם יותר מכא״פ – עיי״ש בהמשך דבריו, ומשמע שם שלמסקנא לא קיימא, וכמשה״ק המג״א לאחמ״כ שלפ״ז גם מעי״ג אינו מברך. ועצ״ע].

ומכיון שספק בדבר אם צ׳ לאכול כל הפרס, בלא אכל כולו מברך מעי״ג – כ״כ בקצוה״ש סנ״ט ס״ג.

אמנם, ברובו דגן – א״צ שיאכל כל הפרס, ראה ברכת הבית שם ובשערי בינה סקי״א. וכ״מ מל׳ אדה״ז סתנ״ג ס״ז שגם לדעה בתרייתא, ברובה דגן ה״ה באה לידי חימוץ.

ובמש״כ אדה״ז שיש לחוש בספק ברכות – ראה בתהל״ד סק״ה דמיירי שלא אכל בשיעור כדי שביעה, ועיי״ש בהשקו״ט מה מצטרף לשיעור שביעה. (והנה, דעת אדה״ז בשו״ע סקע״ז ס״ב שכל מה שבא מכלל הסעודה ה״ה מכלל השביעה. לאידך, בסברה״נ פ״ב ה״ב שרק לפתן המשביע מצטרף לשיעור שביעה בלחם שאינו גמור. ובגיליון סברה״נ אצלנו כתבנו שכפה״נ חזר בו בסברה״נ, דלא מסתבר לחלק בין שיעור שביעה בסעודת לחם, לשביעה בלחם שא״ג. וראה מש״כ בהשמטות למ״מ וציונים להלכה היומית אות תלח). ומשמעות דברי תהל״ד שם שבכדי שביעה יברך ברהמ״ז מספק. ולא שבכדי שביעה יש לחוש לאכול רק בתוך הסעודה.

וראיתי מש״כ בזה בבי׳ לברה״נ (גרין) כאן. ועיי״ש שר״ל שכאן שיש ספק אם אכל כזית, א״צ להחמיר אפי׳ באוכל כדי שביעה כיון שהספק היא בעצם החיוב. והנה אי״ז מעלה ארוכה, שכ״ז רק להסביר במה שא״צ להחמיר לברך ברהמ״ז, ולא הועלנו לבאר מדוע א״צ להחמיר מלכתחילה לאכול בתוך הסעודה ולא להיכנס לבית הספק.

והנה, שם ביסס דבריו עפ״ד הברכת הבית בשערי ברכה שי״ז ס״י וסי״א במה שהביא בשם הפמ״ג סקפ״ד בא״א סק״ח. אלא שבפמ״ג בפנים ל״כ כן. ובאמת, כל עיקר ד׳ הפמ״ג שם צ״ב, שהרי באוכל פת ושאר דברים ומספקא לי׳ אם שבע מהפת – בלא״ה צ׳ לברך ברהמ״ז מדרבנן כיון שאכל כזית. ועכצ״ל דמיירי במסופק אם אכל כזית מהפת. אולם כת״ש להדיא דמיירי שאינו יודע אם אכל כדי שביעה מהפת. וא״כ צ״ל שכוונתו שאינו יודע אם אכל פחות מכזית או כדי שביעה.

ועדיין צריכים אנו למודעי בזה שהביא מהפמ״ג שבאוכל כדי שביעה ומסופק אם אכל פת או שאר דברים מברך ברהמ״ז, שאין משמעות כזאת בפמ״ג שם. ולא זו בלבד, אלא שגם מסברא צ״ב שכיון שמסופק אם אכל פת, ה״ז ספק בעיקר החיוב. וכה״ק בשערי בינה שם. (וראה מש״כ במ״מ וציונים להלכה היומית שם בספק אם נתחייב).

ובפחות מכזית בכדא״פ מברך המוציא, אבל ספק בנוגע לברכה אחרונה – כן עולה מפשטות ד׳ אדה״ז. וכ״כ בקצוה״ש שם. וראה קצוה״ש שם סק״ז שאפשר גם לאכול כזית שברכתו בנ״ר בודאי וכזית על המחי׳ בודאי. וז״פ.

ומש״כ בבי׳ לברה״נ שם שיש ספק גם בברכה ראשונה – אינו מסתבר. ומה שהביא מד׳ המג״א סקט״ו – הנה במג״א הקשה ע״ז מסברא, אבל לא הכריע למעשה שיש בזה ספק. והעיקר שבהמשך הענין מיישב שם קושייתו. ואף שגם בנוגע לברכה אחרונה מיישב המג״א בסיום הענין – מ״מ מ׳ מד׳ המג״א שעיקר הקושיא והאסתפקתא הוא בנוגע לברכה אחרונה.

שו״מ במ״מ וציונים לברה״נ (מהרשז״מ שניאורסאהן מזיטאמיר הנק׳ שם הגדולים) שמפרש בכוונת אדה״ז בב׳ פנים – שמספק גם בפחות מכבכא״פ מברך ברהמ״ז, עפמ״ש בב״י בשם אר״ח ובעל האשכול. ועוד כתב שיל״פ ע״פ ספיקו של המג״א שנשאר בצ״ע. והנה, סתם הרהמ״ח כאן ולא פי׳ כוונתו. ובד׳ המג״א לא ברירא לן מילתא כ״כ. ועכ״ז, פשטות משמעות דבריו שכוונתו כאן לספק ברכת בנ״ר. וכ״מ קצת ממה שבנה אצלו ציו״ן לד׳ הפמ״ג בא״א.

ועפ״ד הרהמ״ח הנ״ל – צ׳ לאכול בתוך הסעודה גם משום ספק ברהמ״ז. ומ״מ, ממש״כ אדה״ז ש״יש מסתפקים בזה״, לכאו׳ מוכרח שכוונתו לד׳ המג״א שאכן העלה ספק בדבר, ולא לדעה שהובאה בב״י, שאף שכן דעתם של האשכול וסייעתו, הרי לדידהו אין כאן ספק, ולא מצינו מי שנסתפק בד״ז. וראה גם בשאר הציונים במ״מ לסברה״נ.

והנה ידועה הקושיא במה שנטה אדה״ז קו כאן להחמיר שיאכל כל הפרס. ולאידך בתבשיל מדגן ושאר מינים פסק (בפ״ג ה״ב) שלכו״ע מברך מעי״ג בתערובת שהיא כזית בכא״פ. ולא נחלקו שם כ״א בתערובת שהיא פחותה מכבכא״פ. ול״כ להחמיר לאכול כל הפרס. וצ״ב החילוק. ויש שכתב דלא נחית בפ״ג לפרט זה. ולפענ״ד אא״פ כלל להעמיס כסברתו, שיסתום לנו שבשיעור כדא״פ מברך מעין ג׳ ולא התנה שיאכל כל הפרס.

וכפה״נ בטעמא דמילתא, שבברכה מעי״ג שהוא דרבנן א״צ להחמיר, שהרי העיקר לדינא כשיטת ר״ח כהן, רק לגבי מצה וברכהמ״ז שהוא דאורייתא יש להחמיר (ולהעיר, שבמשנ״ב סתנ״ג סק״ד, היקל במצה, ולאידך לגבי ברהמ״ז החמיר בסר״ח סקמ״ג, ושם סקמ״ז ואילך. ויש שכתבו דשאני ברכהמ״ז דלא סגי באכילת פת וצ״ל מזון). וכ״מ בפמ״ג סר״ח בא״א סקט״ו (לענין אחר קצת).

ובאו״א עד״ז, שיש לחלק בין פת שהוא בספק דאורייתא לתבשיל שלעולם לא יבא לידי דאורייתא גם בקב״ס, ועפמש״כ בשו״ע אדה״ז סתנ״ג ס״ז להחמיר בש״ת. וגם בקו״א סתמ״ב הביא דין מצה וברכהמ״ז בהדי הדדי. ולהעיר משו״ת מים חיים להפר״ח ס״א. (ויתירה מזו בלוח (פ״ב ה״ד וה״ה), אף שנחית לחלק בין קמח בקמח לקמח בשאר מינים, לא הביא כלל החומרא לאכול כל הפרס בתערובת דגן ומינים אחרים. וראה בפמ״ג שם (לענין אחר) ששאר מינים חשובים, משא״כ קמח קטניות שאינו חשוב כ״כ, הואיל ומראה אחד להם וגם אין טעם הדגן ניכר ומורגש כ״כ בשאר קמחים).

ועיקר החילוק מצינו בכמה פוסקים. ובזכרוני שראיתי פעם בשם הפמ״ג שגם לראב״ד מברך בפהב״כ על המחי׳. וראה משנ״ב סר״ח בשעה״צ סקמ״ה במוסגר. ולמשל בדרה״ח, שבעשה פת מברך ברכהמ״ז אם אכל כל הפרס ואם לא רק מעין ג׳. ובתבשיל מברך במ״מ בכזית בכדא״פ. וכן דעת המשנ״ב ועוד. ובכ״מ מבוארת סברא זו דנחתינן חד דרגא.

ועצ״ע, דהתינח אילו כתב בפ״ח לחוש ולאכול כל הפרס, אבל לשונו הוא ש״יש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכה״, ובפשטות כוונתו שלא יברך כלל. אמנם, בקצוה״ש סנ״ט ס״ג פי׳ שמברך מעין ג׳. ולדידי איכא לפרושי בפשטות שלא יברך עד שיאכל כל הפרס. ולא שלא יברך כלל. ואין להקשות, שאם בפ״ג בספק דרבנן מורינן לי׳ לקולא שיברך, כש״כ בפ״ח שהוא ספק דאורייתא, נימא שיברך דסד״א לחומרא – שלכאו׳ אינו דאורייתא גם באוכל כדי שביעה כיון שלא שבע רק מהקמח. וגם לא אכל כזית מהקמח. (ולהעיר שבתהל״ד סר״ח סק״ה מפרש בדעת רבינו שבאכל כדי שביעה יברך ברכהמ״ז). ולקצוה״ש עכ״פ מברך מעי״ג. ואף שמברך מעי״ג לא יצא – היינו שלא יצא מדרבנן אבל יצא מה״ת. והארכנו במק״א. ואפשר שבאג״ק ח״ד ע׳ כד מיירי בלא אכל כדי שביעה וממילא נזקק להגיע לטעם דברית ותורה. וראה מש״כ בקובץ העו״ב עקב תשפ״ד. וי״ל. והנה אם ספק אם לברך ברכה אחת או ד׳ ודאי אין לו לברך ארבעתם. והוא פשוט. ואם נאמר שבפ״ח מיירי שלא אכל כדי שביעה מעיקרא לית תמן קשיא והוא כפהב״כ שמספק מברך מעין ג׳.

[ומצו״ב מה שכתבנו לח״א בענין זה: 

הבנתי מאי דקא קשיא לי׳ בניסוח ויש לחוש. ומוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין. ולדידי לא כ״כ קשיא שהכוונה דכללא כיילינן שספק ברכות להקל, לכן עכ״פ יש לחוש שלא לברך עד שיאכל כל הפרס. ומ״מ מודינא שאינו גלאטיק.

אכן כתבנו מעיקרא שיש גם סברא אחרת לחלק בין פת בכלל – ולא רק בלחם גמור – לתבשיל.

ולדידי ברירא מילתא שבפ״ג הכוונה שמברך בכזית. וכמדומה אין מי שיפרש אחרת. וכבר הבאתי שכ״ה בכל האחרונים, וגם אצל אלו שחששו להחמיר בפת שלא לברך עד שיאכל כל הפרס. ואפושי פלוגתא לא מפשינן.

וכבר העירו שבסדר ברה״נ ב, יב נז׳ רק שראוי להחמיר כעין ספק של תורה. וא״כ לכאו׳ מוכח הפכו שאינו סד״א ממש.

ומש״כ שברכהמ״ז ומעין ג׳ אין מוציאים זא״ז, ולכן אין לברך כלל – כבר הבאתי שמראשונים שמפורש שיצא עכ״פ חובתו מדאורייתא. ובספק אם לברך מעין ג׳ או ברכהמ״ז, מברך עכ״פ מעין ג׳, לצאת לכה״פ חובת הזן, כבפועלים.

ומשה״ק בנוגע לפהב״כ, דמ״ט לא אמרינן לברך ברכהמ״ז מספק – הנה בפהב״כ ליכא סד״א רק באוכל כדי שביעה. ואז באמת מברך ברכהמ״ז.

ומה שהביא מקסח, יב – אדרבה כבר כתבנו שמה״ט נמי בנוגע לתבשיל בכזית דגן בכדא״פ, מוכרח להכריע שמברך מזונות, וממילא מברך גם על המחי׳. אלא שאין דברינו כאן עיקר.

ובעיקר הענין, י״ל בסגנון אחר, דאיכא ס״ס לחייבו במעין ג׳ ולא בנ״ר, והרי מוכרחים להכריע כחד מינייהו. אבל בפת, אפשר להכריע שיברך מעין ג׳. ויצא לדעת הרשב״א וראב״ד.

איברא, שבלא״ה יוקשה, שבפ״ג נראה שעיקר הדין דסגי גם בתערובת בפחות מכבכדא״פ לברך מעין ג׳ אלא שי״ח שצ״ל כבכדא״פ, וסתם וי״א הלכה כסתם (רק שיש לחוש לכתחילה לאכול ד״א שברכתו מעין ג׳ בודאי וד״א שברכתו בנ״ר בודאי), ואילו בפ״ח העיקר לדינא שבפחות מכבכא״פ אינו מברך ברכהמ״ז ומברך מעין ג׳, אלא שיש מסתפקים (ולכאו׳ הכוונה אם לברך מעי״ג או בנ״ר, ולכן יש למנוע לכתחילה מלאכול פת זו שלא בתוך הסעודה).

ועוד איכא בגווה, שבפ״ג לא מיירי מתערובת קמחים, וכבר כתב בלוח ב, ו, לחלק כה״ג בתבשיל גופא. אלא שהושמט בסדר.

בעיקר סברת תהל״ד בדעת אדה״ז, ראה גם שו״ת בית אפרים, הב״ד בשע״ת רח, ו שבאכל כדי שביעה מברך ברכהמ״ז כדעת ר״ח כהן, משא״כ בלא אכל כדי שביעה יש להחמיר בספק ברכות לברך מעין ג, כרשב״א וראב״ד. וכ״ה בפמ״ג בא״א יד.

ולמעשה, מנהג העולם לברך מעין ג׳ בפת הבאה בכיסנין בכגון דא. והעידו על המנהג בכ״מ. ואין אחר המנהג כלום.

שוב כתב אלי הנ״ל: הנה בסדר ברה״נ פרק ג מיירי בתבשיל ולא בפת הבא בכיסנין. אלא שיש להביא ראי׳ מפרק ח שהביא מחלוקת ר׳ חיים כהן והראב”ד רק לענין פת. ויש לומר שלא דוגמא נקט אלא דוקא נקט פת, כי בזה יש סברת המגן אברהם, שסבר כמו האשכול שחידוש רב ושמואל הוא לענין ברכה אחרונה שאפי׳ אין כזית בכדי אכילת פרס דגן עיקר – אלא סבר שזהו רק במעין ולא בברכת המזון. ובזה מתורץ מה נשתנה פרק ג מפרק ח. והתירוץ: כי בפרק ג מיירי בברכת מעין ג׳ ובזה שווה שיטת המגן אברהם והאשכול ולכן נקט שיטתם עיקר שאפי’ אין כאן כזית בכדי אכילת פרס הדגן עיקר, אבל בפרק ח דמיירי בפת נוקט עיקר כמגן אברהם שצריך להיות כזית בכדי אכילת פרס, ובזה גופא צריך לאכול כזית דגן ממש, אלא שבסוף הביא שיטת האשכול כיש מסתפקים (ושוב ראיתי שכן פירש השם גדולים נכד הצמח צדק). ונכון מנהג העולם מיוסד על שיטת מגן אברהם והאשכול שאין צריך אפי׳ כזית בכדי אכילת פרס בתערובת, אם כן כל שכן שאין צריך לאכול כזית דגן גם כשיש כזית בתוך התערובת].

ולהעיר שכן ראינו מעשה רב בהתוועדויות לברך מעי״ג על ב׳ פרוסות לעקאח, שבודאי שכמות הקמח לא היתה כזית, גם למקטינים בשיעור כזית.

עוד אעירה שנראה שבעל אג״מ בשו״ת ? חזר בו במסורת משה ח״ג סי׳ קטו. כן שבשו״ת מנח״ש ? סצ״א מדייק בדעת אדה״ז שכל שנאפה יחד מצטרף לכשיעור.

 

 

From Halacha2Go Archives
#493 (#49062)