הגיע הש״צ לקדושה אחרי שפסע ג׳ פסיעות
בשע״ת קכג, ה הב״ד החיד״א בברכ״י שם ג, במי שפסע שלוש פסיעות והגיע ש״צ לקדושה, שבכה״ג יכול לחזור תיכף למקומו, לפי שניכר שחוזר מחמת קדושה. והביא דהכי חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי. וכתב שם דל״ד למש״כ הפוסקים בשם מהרי״ל שלא הי׳ חוזר למקומו לנפ״א או לויהי נועם במוצ״ש, דקדושה שאני דשפיר נאה לחזור למקומו. וכ״כ גם בספרו קשר גודל יז, יט. והובאו הדברים אצל נכדו בזכרון משה קכג, ב. שלמי ציבור קלה, ב בדברי המגי׳. בית עובד ט. חסל״א קכג, כד. בהערת בהמ״ח. כה״ח פלאגי טו, מה. קמח סולת דינים שלאחר העמידה (יח, א). שמן המאור קכג. (וראה שם מה שהוסיף ביאור בזה). ט. כה״ח יב. קצוה״ש כ, כה. וכ״כ במגן גבורים באלף המגן ה בשם ברכ״י, והוסיף בה דברים מדילי׳, הביאו בשעה״צ יח.
ובאמת, גם בל״ז מובן ההיתר לחזור, לא רק מחמת שנכון לחזור למקומו לקדושה, אלא לפי שחוזר בשביל קדושה ואין בזה גדר דכלב שב, כשחוזר לתפלה אחרת, כמו הש״צ כשחוזר עבור חזרת הש״צ. וראה רד״ך בית כז, ד״ה אלא עיקרן ואילך, שהובא במגן גבורים. ויש לחלק, דשאני נפ״א וויהי נועם שהוא המשך התפלה. והרי כל הטעם ביחיד מחמת שנראה שרוצה לחזור ולהתוודות והוא ככלב כו׳, משא״כ בש״צ, וראה מג״א ז. והה״נ בתחנון וויהי נועם, שממשיך להתחנן, משא״כ בקדושה. (וראה זה פלא שבמט״מ רה, העתיק בשם מהרי״ל בערבית כשהחזן רוצה להתחיל ברכו. והביאו משמו בעולת תמיד קלא, ח. אבל במט״מ קס, לא הביא ע״ד ברכו). וזהו נוסף לכך שניכר שחוזר בשביל הקדושה, וכמ״ש אדה״ז ג בעיקר הדין. והוא טעם הראשון בברכ״י שם. וראה שמן המאור שם.
אבל בערוה״ש שם ד כתב גם בכה״ג להמתין, ושלא לבטל דינא דגמרא.
ודבריו דעת יחיד נגד כל הפוסקים הנזכרים. שוב מצאתי שבמנחת אהרן פארדו טז, נג (נד) פקפק בחילוק שכתב בברכ״י בין ויהי נועם ותחנונים לקדושה, שאינו מוכרח כ״כ. אבל סיים עלה שכבר הורה זקן.
ועכשיו נפל דבר, שנתגלה כתי״ק של אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, הגהותיו לכה״ח פלאגי. ושם אות מט כתב שמי שהתאחר קצת וכשפסע אומר הציבור קדושה יאמר במקום שפסע. ובהערת המהדיר שם כתב דמשמע שחולק על דעת הברכ״י. (ומה שנסתייע המהדיר שם לדעת רבינו מדברי מהרי״ל – הרי בברכ״י ושאר הפוסקים הב״ד מהרי״ל, וכתבו לחלק. ולהעיר שבשע״ת שינה וכתב: ואף מהרי״ל אפשר דמודה בזה דקדושה שפיר נאה לאומרו במקומו. ומשמע דספוקי מספק״ל לברכ״י בדעת מהרי״ל. אבל בברכ״י גופא כתב מתחילה בפשיטות, דקדושה שאני. אלא שבסו״ד כתב: ואימור דלחזור תיכף לומר קדושה מודה מהרי״ל).
וטוב אשר עשה לכתוב רק משמע, שהרי יתכן דקאי בגוונא שכשפסע כבר התחילו קדושה. וכלשונו ״הרי אומר הציבור קדושה״, ורצונו שלא יחזור למקומו באמצע אמירת קדושה. (ואפשר, שהוא גם דלא כסברת ערוה״ש לחזור באמירת קדוש, וכדלקמן). משא״כ בברכ״י שכתב בסגנון אחר, שהגיע ש״צ לקדושה. ובהכי ניחא ג״כ שמשמעות דבריו כאן שאינו חולק אמש״כ בכה״ח שם. (וראוי לציין, שבגוכתי״ק ניכר בעליל שההגהות לא נרמז מקומן באות או בסימן, לפי שרבינו לא פירש מקום הערותיו, ולא תלאן באותיות ובסימנים כדרך המחברים לקשר בעבותות למקום מיוחד, ולהורות איה מקום חנייתן, אלא כתבן לעצמו בשולי הכתב. והעורך נסמך על שקול דעתו, וקירבן אל המקומות אשר ישרו בעיניו, ונתן לכל אחת מהן מקום מושבה אצל הענינים השייכים להם לפי אומד דעתו). והרי בכה״ח הב״ד החיד״א בקשר גודל, שכשמאריך בתפלתו חוזר תיכף. ונראה, שאדרבה בא לומר במש״כ כה״ח מדברי קשר גודל, שכ״ז רק כשיכול להגיע למקומו לפני קדושה, שטוב לומר קדושה במקומו, אבל אם כבר אומרים קדושה אין לו לפסוע באמצע הקדושה. ואכן במנחת אהרן שם כתב לחלק בכה״ג, שאם כבר התחיל הש״צ קדושה, ודאי יענה קדושה במקום שכלו פסיעותיו ואח״כ יחזור למקומו. והוא כדברינו.
ובגוף הענין, הנה גם לדעת הברכ״י רשות היא ולא חובה. וכל עיקר ד״ז רשות היא, כלשון הרמבם תפלה ט, ג שיש רשות לכ״א לחזור למקומו. ומשמע שיכול לומר במקום שפסע. ומפורש הדבר בלשון תר״י ברכות כד, ב, ימתין עד קדושה ואח״כ רצה חוזר רצה עומד במקומו. וכ״כ בכס״מ תפלה שם. והובא במג״א ו ואדה״ז ד ומשנ״ב ח. (וגם להדעה שצריך ו׳ פסיעות – הרי יכול לעשות עוד ג׳ פסיעות אחרי הקדושה). וראה מאמ״ר קכג, ד שהוכיח כן מרמב״ם תפלה ט, ג לגבי ש״צ. וא״ש דעת הערוה״ש, שלא לבטל דינא דגמרא מחמת החזרה למקומו שאין בה חיוב. (וראה ארי׳ שאג להגרח״ק ע׳ תסא שנתקשה קצת בדברי משנ״ב).
ואת״ל בדעת אדמו״ר מוהרש״ב דלא כברכ״י, אפ״ל שכיון שהוא רק היתר לחזור, לא ס״ל להקל בכגון דא.
ונראה לומר בדעת הברכ״י, שהוא לא רק מחמת שיאמרנה כמו שאר הקהל שאומרים במקומם (כלשונו, ומשמע דאתי עלה רק מחמת האי טעמא שלא לפרוש מהציבור, ראה חי׳ בתרא למשנ״ב) אלא שטעם יש בדבר. והוא ע״פ מש״כ בשעה״כ שער חזרת העמידה דרוש ג, שצריך לחזור למקומו במקום שעמד בהיותו מתפלל בלחש. וכ״ה בפע״ח שער חזרת העמידה ב הביאו המג״א קכה, ב. וכן במשנת חסידים שארית האצילות ב, א. והביאו לעניננו בכה״ח יד. ואמטו להכי, נקט הברכ״י להתיר לחזור למקומו לקיים דברי האריז״ל.
וגם ע״ד הנגלה ראה שו״ת רדב״ז הנדמ״ח מכת״י או״ח טז, שאע״פ שכתבו הפוסקים שהרשות בידו לעמוד שם, הטוב וישר לחזור למקומו לקדושה, עיי״ש הטעם. והובא משמו במהריק״ש סוסי׳ קכה. וכ״כ רד״ך בית כג.
ויש להוסיף, שבכלל מובא בתניא רבתי ענין התפלה בשם רבינו שלמה (הי ניהו רש״י. וראה ס׳ הפרדס נז, שבה״ל ט, מחז״ו כא, סידור רש״י כט) לחזור ג׳ פסיעות לפניו בעת הקדושה. ומשמע להדיא דהיינו מחמת הקדושה. והובא בב״י קכג ד״ה כתב עוד ובביאור מהר״י אבוהב לטור שם ד״ה עוד לשם. וכ״מ קצת בלשון ס׳ המנהיג. ארחות חיים הלכות תפלה כה. (ושם יתכן דהיינו בעת הקדושה גופא באמירת קדוש. ובאיזהו מקומן משמע ששייך לדעת כמה פוסקים לעשות שש פסיעות, כנ״ל). ומכיון שכן, חזרתו למקומו היא גם לצורך עשיית ג׳ פסיעות לפניו בשביל הקדושה.
וראה באר יצחק גולדשמיד ענינים באו״ח ע׳ פ מש״כ לבאר מד״ע בסברת המחלוקת דברכ״י וערוה״ש.
#51863
לכאורה מהמשך הענין בדברי אדמו״ר הרש״ב שבהמשך לדין שיעור השהי׳ למתפלל ביחידות כותב – בלי סימן פיסוק – דין זה, יש לדייק שהכוונה גם בזה לדין שיעור שהי׳, ולא דין פסיעה באמצע קדושה. וגם מיד לאחריו כותב עוד דין בשיעור שהי׳
אכן הערה נאה היא, ויפה דקדק כת״ר בסדר סמיכות הדברים. אמנם לענ״ד, אין בכח סמיכות הענינים בלבד להכריע משמעות הדברים נגד פשוטם ונגד כללות דברי הפוסקים בסוגיא. ומה גם שבפשטות, עיקר הסמיכות כאן הוא מחמת שהכל הוא באותו ענין (בכללות).
ובפרט בנדו״ד, שאין כאן לשון מפורש שבא לחלוק על דברי הברכ״י ושאר האחרונים שהתירו לחזור למקומו קודם קדושה, אלא דיוק הבא מסדר הכתיבה בלבד. ובכה״ג, קשה להוציא מדברי רבינו נ״ע חידוש גדול שהוא נגד משמעות כל הפוסקים שנזכרו — ברכ״י, קשר גודל, שלמי ציבור, ועוד. וכן בדורות האחרונים, משנ״ב, כה״ח, קצוה״ש ועוד — מבלי שום רמז להדיא שבא לחלוק עליהם.
וביותר, שהפוסקים כבר הביאו דברי מהרי״ל וחילקו בפשיטות בין נפ״א וויהי נועם לבין קדושה, משום שניכר שחוזר בשביל דבר אחר. ואם איתא שרבינו נ״ע ס״ל לדחות כל חילוקם, הו״ל לפרושי ולא לסתום.
ולא עוד, אלא שלא מסתבר כלל שרבינו נ״ע יחלוק בפשיטות על דרך רוב הפוסקים, ובפרט במקום שכבר נתבאר טעמם ונימוקם, מבלי לבאר טעמו כלל. ובפרט שכן לא היתה דרכו בקודש, הן לחלוק על הפוסקים, והן שכאשר בא לחלוק על דברי הפוסקים או לחדש דרך אחרת, היה מרמז עכ״פ לטעם הדבר, ולא סותם הדברים באופן המשתמע לכאן ולכאן.
ומה גם שההערות נכתבו על דברי הכה״ח גופא, והכה״ח הרי הביא להדיא דברי החיד״א להתיר לחזור למקומו לקדושה. ואם היתה כוונת רבינו נ״ע להשיג על עצם הדין ולחלוק עליו, מסתבר טפי שהיה מדגיש שדבריו הם דלא כהכה״ח שהביא ההיתר בפשיטות, כפי דמצינו בשאר מקומות בחיבור זה.
ובלא״ה, גם הלשון עצמה סובלת בפשטות פירוש אחר, דהיינו שמדבר במי שכבר התחילו הציבור לומר קדושה, שבכה״ג יאמר במקום שפסע ולא יהלך באמצע אמירת קדושה. וצויין אצלנו שעיקר החילוק הנזכר, כבר כתב במנחת אהרן. ולפ״ז אין כאן שום הכרח שחולק על עיקר דינו של הברכ״י.
ומה שהעיר כת״ר מסמיכות הדברים לענין שיעור שהייה — הנה לכל היותר הוי דיוקא קלישא, ואין בו כדי לעקור משמעות פשוטה יותר, ובפרט במקום שיש לצרף גם הסברא הפשוטה שאין בזה משום “ככלב שב על קיאו”, כיון שחוזר בשביל ענין חדש של קדושה, ולא לשם המשך תפלתו הראשונה.
ואכן, מצינו בערוה״ש שהחמיר בזה מצד “שלא לבטל דינא דגמרא”. אלא דדרך בזה דרך לעצמו, וכדרכו בכגון דא. ומשמע שפשטות משמעות דברי שאר הפוסקים היתה להיתר.
ולכן, לענ״ד, אין הדיוק מסמיכות הענינים חזק דיו כדי להוציא הדברים מפשוטם, ובפרט במקום דרבים וגדולים ס״ל להיתרא, ולא מסתברא למימר שרבינו נ״ע פליג אכולהו בלא רמז ובלא ביאור.