נכבה מיחם חשמלי ביום טוב

שאלה:

מעשה באחד שהכין מיחם חשמלי לצורך מים חמים בערב יו”ט, והעמידו על מצב שבת כנדרש, ובא ילד ושיחק בכפתור וכיבה את המיחם, ולא הרגיש בזה עד יו”ט האם יש להתיר לבעליו לחזור ולהדליק את המיחם או לא.

וכעי”ז יש להסתפק במי שהכין כירה חשמלית (ע”י שעון שבת) ובא אחר וכיבהו, האם מותר לו לחזור ולהדליקו ביו”ט.

היות שהדבר נראה תמוה להתיר, מאידך מכח בירור הסוגיות נראה להלכה שמותר, עכ”פ בגדר הלכה ואין מורין כן, ושאלות אלו שכיחות מאד (ולי עצמי היתה שאלה כזו בליל הסדר), אשמח מאד אם יעבור על מה שכתבנו בשימת לב ויביע דעתו.

תשובה:

תשובה לאחד הרבנים שליט״א ששלח לנו מה שכתב בענין זה, ותחילה נסכם תוכן דבריו, שהמדובר על איסור דרבנן, לפי הסכמת רוב מנין ובנין של הפוסקים שלא חששו כלל לשיטת הט”ז דס”ל דיש בזה איסור דאורייתא) אלא שנהגו להחמיר. ואיכא ג׳ צירופי היתר: א) פשטות הדברים שלהלכה כל האיסור של הולדת אש הוא רק אם היה אפשר לו לעשות כן מבע”י, אבל אם עשה ונתקלקל הרי הדין כמו כל מכשירין שהתקלקלו שהלכה ואין מורין שמותר לעשותן ביו”ט. וכ״כ בס’ הבתים שבאופן שעשה מערב יו”ט ונתקלקל יש להתיר ב) לפי סברת ש”ע הרב פעולה זו הוא פעולה של אוכל נפש עצמה ואינו דומה להולדת אש ע”מ להדליק בו עצים שהוא רק מכשיר, שהבערת אש ע”מ לבשל עליו אינו כלל בגדר מכשירין. [וצ”ל שמה שאסור להוליד אש, היינו משום שאינו מבשל על האש שמוליד אלא ע”י אש זה מדליק העצים שמבשל עליהם, אבל לו יצויר שמבשל על אש זה עצמו שהוליד (כמו נידון דידן שמבשל על הכיריים) אי אפשר כלל לאסור מצד מכשירין שהרי זה גוף אוכל נפש. ובאמת, צריך להיות מותר להדליק הכיריים גם אם היה אפשר לעשותו מערב יו”ט, אלא שנהגו בזה איסור (וכ״כ בשו״ת ארץ צבי דלקמן). וכנראה חוששין לשיטת המ”מ דהדלקת אש לבשל עליו חשיב ג”כ מכשירין ולא הותרה הבערת אש אם היה אפשר מערב יו”ט רק מגזה”כ (כמש”כ בשמו המג”א בסי’ תקי”ח) והיתר זה לא שייך על הולדת אש, אבל ודאי חזי סברא להצטרף עם סברת ס׳ הבתים]. ג) עצם הדבר שיש בחיבור מכשיר חשמלי לזרם הקיים כבר משום מוליד דבר חדש הוא מחודש ואינו פשוט אלא שנהגו להחמיר בזה.

ומנגד יש כאן ביטול שמחת יו”ט (אין לך ביטול שמחת יו”ט יותר ממי שלא יהיה לו תבשיל חם לצורך סעודתו). וא״כ אין לנו להחמיר בזה, עכ”פ בגדר הלכה ואין מורין כן. עכת״ד.
ולדידי, אכן נכונים הדברים מצ״ע לולא המנהג.

וחזי לאצטרופי להתיר בחשמל, ולא באש, ועכ״פ ע״י שינוי, וכן להתיר בגפרורים. ולגבי גפרורים כ״ה בכה״ח שם.

ובגדר אפשר לעשות מערב יו״ט אי תליא בדידי׳ או בכלל – להעיר ממאירי ונתבאר במנחת שלמה ביצה יג, דכיון שרוב פעמים אפשר מעיו״ט אסרו גם אם היה במדבר ולא היה אפשר להמציא מאתמול. וראה שו״ע אדה״ז תצח, כג שכשרוב הפעמים אפשר לעשות מעיו״ט, אסור. אבל ראה אדה״ז תקי קו״א ב דאזלינן בתר העושה עצמו בשעה זו. וראה גם שם תצה קו״א ה לענין תיקון כלי חדש שלעולם אפשר מעיו״ט, שיכול לתקנו ב׳ ימים קודם. ובערך שי רסי׳ תצה ר״ל שהכל תלוי בעיו״ט דוקא. ושאני כלי חדש, שהכל הולך אחר הרוב. והאריך בשבילי הלכה הלכות יו״ט א פתיחה שביל ה, ג.

ובדיוקו של המנח״י ד, צט, שהותר רק בנמצא במדבר – ראה הערת המהדיר לברכ״י.

והנה רבו האומרים שסתימת הפוסקים להחמיר גם בנמצא במדבר ראה בנו״כ בסי׳ תקב: ארחות חיים, כרם שלמה, הובא בכה״ח שם ב ושלום ירושלים לירושלמי ביצה י, א. וראה מלאכת יו״ט תקב, קכח שהוא דבר תמוה היפך סתימת הפוסקים. וראה גם שו״ת דברי ישראל וועלץ א, עד, שפשטות דברי הפוסקים שאסור. וראה שו״ת אול״צ ג, כ, ז שהחמיר מטעם אחר מחמת השיטה להחמיר גם במכשירים שאא״פ מעיו״ט. גם בשבה״ל ט, קכו הב״ד ארחות חיים שהמנהג להחמיר. אבל ראה שם ז, עא, א. וראה גם ישכיל עבדי ד או״ח כז. וראה ענפי משה חליוה יוט סוסי׳ מח בשם הגרח״ק דלא פלוג. וכ״כ להחמיר בשבו״י ענין יו״ט יב בשם הגריש״א.

אלא שבמשנ”ב ברור מללו וז”ל “והואיל ואפשר להמציא אש מעיו”ט שיהיה מוכן לו ביום טוב לא הותר להוליד ביום טוב דלא עדיף משארי מכשירין שאפשר לעשותן מבע”י דאסור”. וא״כ אינו חמור יותר ממכשירין. ואכן, זו פשטות ההלכה. אבל שאר הפוסקים לא ציינו להדיא שהוא מדין מכשירין שאפשר מעיו״ט. ושביחד עם זה אסור רק מדרבנן.

[ובגוף כוונת הרשב״א צ״ע אם הוא כמכשירים או לא – ראה מטהו יפרח תקב ענף א ע׳ שלט. אבני המקום קולדצקי ביצה ב ע׳ שכו. וגם ברשב״א אינו ברור שכך כוונתו (אף שכ״ה בעבודת הקודש הארוך והובא במעשה רוקח). ובשו״ת כת״ס סז, והובא בבה״ל רסי׳ תקב, בדעת הרשב״א דדאורייתא היא ודחאו בשו״ת ומצור דבש או״ח יא].

אבל כ״ה בפיר״ח מגילה ז, ב, (אבל משמע שהוא דאורייתא). פנ״י ביצה לג, א. ראש יוסף ביצה לג, א. ישועו״י תקב, ב. אגרות פמ״ג אגרת ה.

והסברא דהואיל וע”פ רוב אפשר לעשותו מערב יו”ט וכו’, או סברת לא פלוג, לא ניתנת להאמר באופן שנתקלקל מה שעשה מערב יו”ט שהרי גם שפוד שנרצף בדרך כלל אפשר לתקנו מערב יו”ט ואעפ”כ קיי”ל דאם נתקלקל ביו”ט מותר לתקנו ולא אמרינן לא פלוג. וע”כ צ”ל דנתקלקל שאני.

וכ״כ בשו״ת אור יצחק עבאדי ב, ריז. ובשו״ת אבני ישפה ז, עג, ב. ועוד. ולא נראה שיש מקום לחלק בין נתקלקל לנכבה.

ומצאתי בשו״ת בית שערים או״ח רנז דה מיהו שבין הדברים השווה סכין שנפגמה ושפוד שנרצף למי שהמציא אש ונכבה.

וכן עולה מפנ״י ביצה לג, א.

כן להעיר משו״ת מהרשם ו, לג לענין איסור מוליד בעשיית סודה כשאא״פ מעיו״ט.

גם בכ״מ בדעת הרמב״ם דס״ל שמה שאפשר לעשות מעיו״ט הוא טעם על כללות הענין ולא מדין מכשירים.

ולהעיר, שדברי אר״ח בשם ס׳ קובץ שהובא במנח״י, קאי בענין אחר שבעבר ועשה אש אם מותר ליהנות. והעיר מזה בשו״ת שרה״מ א, מא, א.

ואולי גדר גדרו מחמת המקילים בכלל בהבערת חשמל ביו״ט. ולהעיר מסגנון שו״ת שבה״ל ט, קכו בשם האר״ח – אף שלא כ״כ שם – שלהלכה מותר אלא שהמנהג להחמיר.

וחזי לאצטרופי דעת המחמירים גם במכשירים שאא״פ מעיו״ט. וכן גם דעת הט״ז שהוא איסור תורה. ובכ״מ מצינו שחשו לדעתו. וכן דעות הראשונים שהולדת אש אסור בכל גווני.
ועוד, והוא העיקר, שגם במכשירים אין מורין כן. ואכן כ״כ בשו״ת מנח״י ד, צט. איברא שכאן אפשר שהוא כאו״נ ממש כדלקמן.

שו״מ סברא מחודשת שכיון שרגיל שנכבה, א״כ בטל כל האיסור מעיקרו. ובהכרח דמעיקרא אסרו גם כשאא״פ מעיו״ט. וכ״כ הלכות חג בחג יו״ט ע׳ רצו. אלא שהכערהי השואל שליט״א, דהניחא אם חז”ל היו גוזרים גזירה מיוחדת לא לעשות אש חדשה מאיזה סיבה שיהיה א”כ היה אפשר להבין סברא זו, אבל לפי מה שנקטו להלכה ש”ע הרב ומשנ”ב (ומקור הדבר הוא מדברי הרע”ב ועוד ראשונים) דהאיסור להוליד אש הוא מצד יצירת דבר חדש, א”כ האיסור להוליד אש כלול באיסור הכללי להוליד דבר חדש בשבת או ביו”ט, ומצד איסור זה אסרו חז”ל גם לרסק שלג וברד בשבת (רש”י שבת נ”א:) ולהוליד ריח בשויו”ט (ביצה כ”ג.) ומפורש בגמ’ שם דלצורך אוכל נפש לא אסרו חכמים הולדת ריח (וכ”כ ש”ע הרב סי’ תקי”א סעי’ ז’ עיי”ש) וביאר הרשב”א (בעה”ק הארוך) דמה שלא הותר איסור זה לצורך או”נ, היינו משום דהוה מכשירין שא”א לעשותן מבע”י, א”כ אם ע”פ גדרי מכשירין צריך להיות מותר מה אכפת לן שיתבטל האיסור, הרי אין כאן איזה איסור חדש שיצטרכו לקיימו, והכל בנוי על גדרי הלכות יו”ט שיש או”נ, ומכשירין וכו’.

ומקום אתנו להעיר מסכין שנפגם, שאסרו לפי שהוא דבר המצוי אצל רוב בני אדם, ורוב הפעמים אפשר לו לשאול סכין מחבירו לצורך יום טוב לסברת רמב”ן במלחמות יא, א ד”ה ועוד (שהם מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכין כל כך, כגון סכין שעמדה, שאפשר בשאלה, שהרי מצויין לכל). והובא בר”ן יא, ב ד”ה כי. והביאם אדה״ז תקט, ד ונתבאר בקו״א שם ב.

אלא שלא מצינו שגזרו כך בהולדת אש. ואדרבה, נתבאר כאן הטעם לפי שאפשר מעיו״ט.

וכפי שהעיר הרב השואל שליט״א, שהדבר ניכר כאילו שהיה ברור לפוסקי זמנינו שיש מנהג להחמיר בזה ונדחקו לקיים האיסור (בגדר “יש להחמיר בדוחק”). אלא שמהמנהג אין ראיה, שהרי מה שהותר מכשירין שאי אפשר לעשותן מבע”י הוא בגדר הלכה ואין מורין כן, ולא שייך לעשות מנהג ממה שהוא בגדר אין מורין שהרי כתבו הפוסקים דגם מי שעושה בביתו צריך לעשותו בצנעה דאי לאו הכא הרי הוא כמורה לרבים. ומסתימת הראשונים אין ראיה שהרי הרבה מהם פי’ טעם האיסור מטעמים אחרים (מוקצה וכו’) ולפי טעמיהם באמת אין הבדל, ודברינו רק לפי מש”כ הרשב”א (בעה”ק הארוך) דהאיסור הוא מצד מכשירין שאי אפשר לעשותן מבע”י, וכך פסקו הש”ע הרב והמשנ”ב אשר אנו נמשכים אחר פסיקתם בכל דיני תורה, ולפי מה שהם ביארו אין טעם לאסור, כמש”כ בס’ הבתים, ולא מצאנו שום ראשון או אחרון מפורסם שחולק עליו בפירוש, אלא שבס’ כרם-שלמה כתב דמסתימת הפוסקים לא משמע כן, ואין ראיה מדבריהם כנ”ל.

ולכאורה העיקר חסר מהספר – סברת הארץ צבי ב, ל שבאלקטריא דידן דמשכחת לי׳ לבשל ולאפות על האש שמוליד מותר. ועוד ששייך מתוך. אלא שכתב שנהגו איסור. ונתחבט בטעם הדבר.

#50883